קרירות של בוקר סתיו עוטפת את חוות "הרועה העברי" הסמוכה לכפר אדומים. ריח סוסים באוויר. תרנגול קורא. השלווה המדברית מחפה היטב על הדרמות שמכיל המקום. הנערים שבחווה כבר ערים מחמש בבוקר. הם יצאו למרעה עם הצאן, הכינו בעצמם ארוחת בוקר ועכשיו הם שוטפים את הכלים. לו"ז עמוס של עבודה ולימודים, סדנאות ושיחות, עוד מחכה להם. כשתרד החשכה הם יישבו סביב המדורה ויבחנו, יחד עם הצוות החינוכי, אם עמדו ביעדים שהגדירו לעצמם.
"כשנער נכנס לכאן, אחרי שהוא וההורים שלו חתמו על חוזה, המשימה הראשונה שלו היא לבנות לעצמו את המיטה", מסביר רועי סימון, ראש התוכנית. "ביום האחרון, כשהוא יוצא מכאן, ואנחנו שואפים שהיום הזה יגיע כמה שיותר מהר, הוא יפרק בעצמו את המיטה. מדד הצלחה מבחינתנו זה אפס נערים באחד בספטמבר. אם עבדנו נכון לאורך השנה ובקיץ, אז כל הנערים צריכים לפתוח את השנה במוסדות הלימוד הרגילים. בשנים קודמות התחלנו לקבל נערים רק אחרי החגים. לא רצינו לשמש עלה תאנה לנערים שהם יוכלו לומר: 'אני רשום ברועה העברי'. השנה פתחנו כבר בספטמבר, כי המעגל הורחב, לצערי".
שנת הלימודים בחווה נפתחה עם חמישה נערים. כעת, שבוע אחרי החגים, כבר מכיל המקום עשרה נערים שנשרו ממסגרות הלימוד הקונבנציונליות והפכו לנערי גבעות. החווה יכולה לאכלס בו־זמנית עד 15 נערים, המלווים על ידי שישה אנשי צוות קבועים, מדריכים בשנת שירות ומתנדבים. התוכנית היא ברוב המקרים קצרת מועד, שלושה־ארבעה חודשים.
עשרות רבות של נערים כבר עברו כאן מאז שהוקמה החווה ב־2015. "יש נערים שהיו כאן שבוע, יש חריגים שבסוף עברו כאן תהליך ארוך יותר של שנה וחצי, עד שהצליחו להשתלב שוב בישיבה או במסגרת לימודית רגילה", אומר רועי. "יש נערים שאנחנו מלווים מרחוק. לפעמים לא נעבוד עם הנער עצמו, אלא עם ההורים שלו. בסך הכל יש מאות נערים ש'הרועה העברי' איתר וליווה בעקיפין או במישרין. הנערים שמגיעים לכאן משתלבים בעבודה בחווה, לא בגלל שהמקום זקוק לידיים עובדות. מטעי הזיתים ובית הבד, המחלבה והמגבנה הוקמו כך שיוכלו לפעול במנותק מן הנערים. הנערים מגיעים לכאן כדי לעבור תהליך, והעבודה והלימודים הם האמצעים שלנו. אני לא אוהב להשתמש במושג נשירה. אני מדבר על נוודות. הנערים נודדים. גם לכאן הם מגיעים לא בשביל להשתקע, אלא כדי לחזור לבית ולמסגרת. הנערים ישנים בחווה דווקא באוהל, כי זה חלק מתפיסת הנוודות החינוכית של המקום. בואו, אקח אתכם לראות את האוהל".
אוהל המגורים, מסודר להפליא. השמיכות מקופלות, המיטות ישרות, הבגדים מונחים על מדפי העץ. אל האוהל נכנס אחד הנערים. "לוקח עשר דקות לבנות את המיטה ביום הראשון", הוא מסביר. "אבל אי־אפשר לבנות אותה לבד. צריך בשביל זה שניים, שמישהו יתפוס את הקרשים ויעזור. עכשיו אנחנו מתכננים גם לבנות ארונות חדשים". תורת המקום על רגל אחת; אי־אפשר לבנות לבד. ותמיד אפשר לבנות עוד.
גם התנגדות זה קשר
סימון, 42, אב לחמישה ילדים, הוא תושב כפר אדומים. גדל בקיבוץ שדה אליהו, שירת בצנחנים ומשם הגיע לחינוך הלא־פורמלי. "הייתי הרבה שנים בחברה להגנת הטבע, בין השאר כמנהל בבית ספר שדה בעפרה. הדגש שלי היה עבודה עם אוכלוסיות מיוחדות, תוך שימוש בטבע, כמו למשל צפרות וטיילות, כאמצעי חינוכי".
אז איך ייסדת את ה"רועה העברי"? מה משך אותך לזה?
"אני יכול להסביר לך את זה טכנית, אבל מכיוון שאני מאמין שאין מקריות בעולם, אז התשובה האמיתית היא שאנחנו במסע, ואני בתחילתו. מבחינה טכנית, פנו אליי לפני כשבע שנים ממינהל חברה ונוער במשרד החינוך, וביקשו שאכתוב תוכנית חינוכית שעוסקת בנוער הגבעות. הייתה ועדה בין־משרדית שדנה בנושא והגעתי להציג בה את התוכנית. זיהינו שזה מקום שיש בו חוסר מאוד גדול, ויש בו התנגדות מאוד גדולה, וכנראה זה מה שמשך אותי. התנגדות זה קשר. אולי לא קשר נעים או בריא, אבל זה קשר".
את ההתנגדות מכיר רועי מקרוב ועל בשרו. הוא ואנשי צוות אחרים בחווה חטפו אבנים מנערים בגבעות, זכו לשמוע לא מעט קללות וגידופים, ובעיקר נאלצו להתמודד עם תווית השב"כניק שהודבקה להם. אין בגבעות ובמאחזים תווית משחירה יותר. היום זה מאחוריו. סוג של בדיחה בחווה.
דולב (שם בדוי), 16, נער מגודל פאות עם כיפת ברסלב לראשו, שב לאחרונה לחווה, אחרי ששהה בה כמה חודשים לפני כשנתיים. מגיל 12 הוא לא מוצא את עצמו במסגרת לימודית. הוא התחבר לתורת רבי נחמן וכבר ביקר עשר פעמים באומן. בן הזקונים של משפחה נורמטיבית מרובת ילדים באחד היישובים ביהודה ושומרון. הקשר שלו עם "הרועה העברי" התחיל דרך אברהם ויינר, מדריך בחווה, מאלף כלבים במקצועו, שתפקידו לאתר את הנערים וליצור איתם קשר ראשוני.
"כשאברהם הגיע אליי בפעם הראשונה", נזכר דולב, "וראיתי את הסמל של 'הרועה העברי' על החולצה שלו, צעקתי עליו: שב"כניק, לך מפה. כשהוא התחיל לדבר איתי, והציע לי ללמוד לאלף את זרובבל הכלב שלי, הבנתי שהוא לא שב"כניק. הבנתי שאתה, רועי, הוא השב"כניק", עוקץ דולב וטופח לרועי על השכם. רועי מסיר את משקפי השמש מעיניו ומדגמן מבט קשוח במיוחד, עד שהחיוך מכריע אותו: "הבנתי. אברהם הוא הטוב, אני הרע. זו בהחלט חלוקה נכונה", הוא צוחק. "האמת היא שהנערים יודעים היטב שלא היה לנו ואין לנו קשר לשב"כ. אנחנו לא נגדו. הוא עוד גוף חשוב של מדינת ישראל. אבל אנחנו שייכים למשרד החינוך וכל המימון שלנו מגיע משם. תגיד, דולב, איך אברהם ידע למצוא אותך? בטח לא רק רבי נחמן שלח אותו אליך".
"אני לא ממש יודע", עונה דולב.
"אתה בטח יודע. אמרתי לך שההורים שלך דאגו לך. הם אוהבים אותך ולכן הם ביקשו מאיתנו להגיע אליך".
אחרי שאברהם לימד את דולב לאלף את זרובבל, הוא הזמין אותו לבקר בחווה. "באתי פעם־פעמיים ואז נשארתי לכמה חודשים", ממשיך דולב. "בהמשך ניסיתי להשתלב באחת הישיבות, אבל לא מצאתי את עצמי שם. המשכתי להסתובב קצת בחוות, בעיקר בגבעות, הייתי הרבה בליפתא בירושלים, ועכשיו חזרתי לכאן שוב". עם זרובבל, כמובן. דולב לוקח אותנו לכלבייה ומציג את זרובבל בגאווה. "קיבלתי אותו בגיל חודש ועכשיו הוא בן שנתיים. הוא נפצע בקטטה עם כלבים אחרים. אנחנו מטפלים בו", מלטף דולב את גבו של הכלב הפצוע. "חוץ מהכלבים שלפעמים הנערים מביאים איתם", מסביר רועי, "אנחנו אוספים כלבים שהבעלים שלהם כבר לא רוצים אותם, מטפלים בהם ומאלפים אותם. גם עם הסוסים יש לנו פרויקט של אילוף סייחים. אותנו מעניינת האינטראקציה בין הילד, בעל החיים והמדריך. לפעמים כלב פצוע מעיד על נער פצוע".
לדולב יש לו"ז אישי, דף נייר מקופל בכיסו. "אני קם כרגיל עם כולם ועובד, אבל אז יש לי זמן מיוחד לתפילה ולהתבודדות, ורועי מסיע אותי כל בוקר למקווה בכפר אדומים, עד שנבנה כאן מקווה", הוא מחייך. בינתיים הוא בונה, יחד עם נער אחר שמחובר לברסלב, את מה שמכונה בחווה "פינת רבינו", מעין בית מדרש קטן עם מרפסת לנוף. "אני רוצה לבנות כאן קמין, וסביבו שולחן כמו בבר", משרטט דולב את התוכנית. "זה היה אמור להיות ספרייה, אבל מה לעשות שהברסלבים השתלטו על זה", מתלונן רועי, ודולב מגחך. אגב, חלק מהנערים הנוספים שמשתתפים כעת בתוכנית אינם נראים חזותית כמו נערי גבעות קלאסיים, חלקם מסתובבים גלויי ראש, אחרים עם כובע מצחייה.
"אף פעם לא הרגשתי שזה אני, להיות במסגרת", מרצין דולב. "גם עכשיו אני מרגיש את זה. אבל פה בחווה זה משהו אחר. פה מאוד אוהבים ומעריכים אותך. חוץ מכל מהגבולות שמציבים בחווה, יש כאן גם את המרחב לעצמך". הגבולות ברורים: יחס מכבד בלי אלימות, אין כניסה לסמים, לאלכוהול ולבנות.
בין פינויים לפיגועים
דולב נפרד מאיתנו וממשיך בלו"ז שמתוכנן לו. גם הנערים אחרים פונים כל אחד לעיסוקו: טיפול בסוסים, מסיק זיתים או חליבה והכנת גבינות.
הבנתי, רועי, שאתה לא אוהב את הביטוי נוער גבעות. למה?
"נכון. אם תדחקי אותי לפינה אז אגיד: הנוער שנמצא בגבעות. בסוף זה נער מישראל שצריך עזרה, החל בחרמונית ואוכל, כלומר – עזרה מיידית וקשר בסיסי, ועד טיפול רגשי בעקבות, למשל, פגיעה מינית. המנעד הוא מאוד רחב. אלה נערים בתנועה מתמדת, נערים בנוודות. רובם חוו משבר בגיל צעיר, מעברים בילדות, הורים שחזרו בתשובה, גירושים, בעיות לימודיות לא מאובחנות ולא מטופלות בגיל צעיר. יש כאלה שהגיעו ממשפחות נורמטיביות לגמרי, נערים שהתמודדו עם פינוי של הבית שלהם או עם פיגועים שיצרו בתוכם כעס על המדינה. כל אחד והסיפור שלו. באופן כללי זה נער בישראל שמגרש המשחקים שלו הוא יהודה ושומרון. אם אני אלביש עליו את כל הגחמות הפוליטיות, מימין או משמאל, אז שיהיה לכולנו בהצלחה. אבל אם אני אסתכל, עליו ועל משפחתו, יש סיכוי לא רע שהוא יקבל ניתוב משמעותי להצלחה אישית ומשפחתית".
"בסוף־בסוף צריך לתפור חליפה אישית לכל נער. זו אופרציה שדורשת המון משאבים ואנרגיה. אבל לשים את כל הנערים הללו בפול אחד תחת הכותרת של נוער הגבעות זה גם לא נכון וגם יוצר ניתוק. קל לנו לתייג, אבל אנחנו צריכים לשאוף לחיבור, לקחת כחברה אחריות על הנערים הללו. אני לא מדבר רק על החברה ביהודה ושומרון, ועלינו כהורים שלהם, אלא על כלל החברה במדינת ישראל. זה שדה סופר־מורכב שיש בו הרבה מאוד מוקשים. יש הרבה מאוד רעשי רקע. צריך להשתיק את כל הרעשים ולהתרכז בנער ובהורים שלו. אנחנו מאמינים בעבודה שקטה. אלמלא הלחץ הפיזי המתון שהפעילו עלינו גורמים יקרים במועצת בנימין, לחשוף את הפעילות שלנו לציבור, לא היינו מתראיינים".
אתם לא חוששים לומר לנערים שאתם שליחים של המדינה? זה לא מרתיע אותם?
"אנחנו שמים מראש את הדברים על השולחן. כל הצוות מסתובב עם לוגו של 'הרועה העברי'. אני אומר לנער את האמת במלואה, שאני נציג של משרד החינוך. מובן שיש לזה מחיר. נערים שיש להם התנגדות חריפה למדינה לא יגיעו אלינו, אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה. יש מקומות שאני בכלל לא אנסה להגיע אליהם, כי יש שם התנגדות עזה מדי ולחץ קבוצתי מטורף. אז במקום לנסות להגיע אל הקבוצה, אני אנסה להגיע אל פרט מתוכה, וליצור את הקשר עם הנער כשהוא מסתובב בירושלים או מבקר את ההורים. אני לא כופה את עצמי על אף אחד. מי שלא רוצה, לא צריך. אבל מי שרוצה, צריך. צריך מאוד. יש כאב גדול אצל הנערים, ומה שחסר זה יחס של חמלה כלפיהם. עם זאת, חשוב לא לפחד מהנערים. אני לא פועל מתוך פחד מהנערים, וגם לא מפחד ממה שיגידו עליי, למרות שזה לא היה נעים במיוחד לשמוע חבר מכנה אותי שב"כניק. יכול להיות שבסיבוב הראשון אאבד נער, אבל בסיבוב הבא ארוויח אותו. כי מה שהכי צריך פה יציבות, נשימה עמוקה, עבודה לטווח רחוק והתמודדות אמיתית עם הפחדים שלנו כהורים ועם מה שההתנגדות של הנערים יוצרת בתוכנו. כולם רוצים תוצאות מיידיות. 'תתקן לי את הנער'. אבל צריך להסתכל על זה אחרת. הסיפור זה לא הגבעות, הסיפור זה הבית והישיבה, נקודת המוצא של הנער".
נגרות במקום גמרא
לצד העבודה בחווה עצמה, "הרועה העברי" פועל גם מחוץ לחווה, באיתור נערים שכבר נשרו, ובסיוע במניעת נשירה ממוסדות החינוך. "המטרה היא להיות בקשר עם הצוות החינוכי במוסד שבו הנער לומד, עם הקב"ס (קצין ביקור סדיר), עם עובדי קידום הנוער במועצות, ולדבר עם כולם באותה השפה. כך אגיע אל הנער לפני שהוא כבר בשטח. לפני חמש שנים התחלנו לעבוד עם גילאי 17־18 והיום אנחנו כבר עובדים עם גילאי 13־14. זה גיל שעוד אפשר לדרוש בו מהנער לחזור הביתה ולמערכת החינוך. בגיל 17 נותר לעבוד בעיקר על השתלבות במכינה או גיוס לצבא. כולם, אגב, רוצים להתגייס. 99 אחוז. אין בעיה של מוטיבציה. הקושי עם גיוס הנער לצבא הוא שאם לא נכין אותו להתמודדות עם גבולות וסמכות, תהיה היתכנות לעריקות.
"גם אחרי שהנער מסיים את התוכנית בחווה, הקשר נשמר, לפעמים ישירות עם הנער שבא לכאן פעם בשבוע לחווה, ולפעמים בשמירת הקשר עם אנשי המקצוע. חלק מהקשר זה השתלמויות שאנחנו מעבירים כדי שכל גורמי המקצוע שעוטפים את הנער יכירו את הרקע ואת השפה, יזהו את הגבעות השונות. אחרת הם עלולים לחשוב שפחון וחצי באיזו גבעה היא מסגרת חינוכית מסודרת שמתאימה לנער במשבר, כי הנער סיפר להם שהוא לומד בישיבה על אחת הגבעות.
לפעמים הקשר עקיף יותר, דרך המינהל החינוכי וההורים. "לדוגמה, נער שלומד בתלמוד תורה. המנהל אומר לאבא שהוא לא מסוגל להחזיק את הנער יותר בכיתה. שהילד צריך לעבור אבחון. האבא אומר: 'מה פתאום? הילד שלי תלמיד חכם, הוא אפילו קם כל בוקר לתפילת ותיקין בכותל'. המנהל מסביר להורה שהילד אמנם משכים קום בבוקר אבל מה שהוא בעיקר עושה זה להציק לנשות הכותל, ובדרך חזרה הוא גונב צלבים מדוכנים בשוק הערבי. לאבא היה חלום שיהיה לו בן תלמיד חכם, אבל הילד לא מסוגל לשבת וללמוד כל כך הרבה שעות גמרא. בטח אם לא מאבחנים אותו. יכול להיות שהילד הזה יהיה נגר מצוין, אבל כאן צריך לעשות קודם כל עבודה עם האבא, לפני שבכלל מתחילים לעבוד עם הנער".
יש כישלונות? תחושת אכזבה ותסכול?
"ברור שיש אכזבות. אנחנו לא מצליחים בהכל. אין חיה כזו. יש נערים שאמרו שהם לא רוצים את התהליך. אבל גם אם נער עוזב אותנו, אנחנו לא נעזוב אותו. לא נציק לו, אבל נהיה בקשר עם גורמים אחרים שמקיפים אותו ונפגוש אותו בהזדמנויות שונות בשטח. אם נמתין בסבלנות הוא יגיד בהמשך: רוצה אני. ואז, אחרי שהוא שבע מהנוודות בשטח, הוא יגיע בשל יותר לתהליך.
"יש גם הרבה כאבי לב. אנחנו נחשפים לדברים קשים. אני מנסה לא לשפוט הורים, אבל קשה לראות סיטואציות שבהם הורים לא רוצים להיות מעורבים. ילד שנמצא במעצר וההורים אומרים: 'הוא בחר בדרך הזו, אז שיתמודד עם מה שעשה'. זה כואב. היום אני מאמין שלא משנה מה ילד עשה, צריך להיות איתו. חיים מויאל, ראש אגף א' לנוער וילדים בסיכון במשרד החינוך, שהוא אישיות מיוחדת מאוד, ואילן שמש, הסגן שלו, שעובד איתנו צמוד, לימדו אותנו המון. הם שינוי לי את הראש, את החשיבה. למדנו מהם שגם נער שנמצא בכלא אופק במעצר, צריך תמיכה וזכאי ללמוד. שצריך לכבות את כל רעשי הרקע האידיאולוגיים, לא כי אנחנו נגד אידיאולוגיה, גם לי יש אידיאולוגיה, אני בעד ליישב את ארץ ישראל, אלא כדי להסתכל על הנער כאדם העומד בפני עצמו".
לעלות על הסוס
שחר (שם בדוי) הוא דוגמה לנער שלמד לעמוד בפני עצמו, אחרי משברים רבים. הוא תושב אחת הערים בדרום הארץ והגיע לחוות "הרועה העברי" בכיתה ט'. "העיפו אותי מהישיבה אחרי אירוע חד־פעמי של אלימות", מספר שחר. "המפקחת מטעם משרד החינוך הציעה שאגיע ל'רועה העברי' לשבועיים. בסוף נשארתי שנה וחצי. המקום שינה אותי לגמרי. שינה לי את החיים. נתן לי הרבה ביטחון בעצמי. בשלב מסוים היו לי בעיות שם, אז התגלגלתי לאחת החוות החקלאיות בגוש עציון. בסוף חזרתי לחווה, ושם עזרו לי להיגמל מסמים ולסגור את כל התיקים שהיו נגדי במשטרה. בשנה שעברה התחלתי ללמוד בישיבה תיכונית. עכשיו אני בי"ב, מתכוון להתגייס לצה"ל".
"שחר הוא ילד מקסים, שקט ומאוד סגור, שאוהב לעבוד עם הידיים", מספרת אמו. "המערכת לא הצליחה להכיל אותו. לצערי, בישיבה החקלאית שבה למד איפשרו לתלמידים להחזיק לדרמנים. ברגע של כעס חריג הוא היה חלק מתגרת סכינים. המפקחת של משרד החינוך פגשה אותו, קראה אותו נכון ולקחה אותו תחת חסותה. אני אמא שלא מרפה, אז תמיד ידעתי איפה הוא נמצא, אבל היו תקופות שהוא לא ענה לנו לטלפונים. ב'רועה העברי' המדריך דביר יואל עשה עם שחר עבודה נפלאה. ורועי היה איתנו כל הזמן בקשר. הוא ענה לי לטלפון בכל שעה ביממה. הגענו כל שבוע לחווה למפגש הקבוצתי של ההורים עם הפסיכולוג".
שחר יסיים תיכון עם תעודת בגרות?
"הוא ניגש לבגרות בתנ"ך מיד בתחילת כיתה י"א וקיבל 80, אבל זה הכניס אותו ללחץ אדיר. לשאר הבגרויות הוא לא ניגש. זה לא מטריד אותי. כשהוא ירצה לעשות את זה, הוא יעשה ויצליח".
מה את אומרת להורים שנמצאים בסיטואציה דומה?
"לפעמים, כשאנחנו נמצאים בתוך הסיטואציה, קשה לנו לראות את הטוב. צריך לזכור שיש מי שמנהל את העולם, וזה לא אנחנו. רק עם סבלנות נראה תוצאות. היום אני שמחה בתהליך שעברנו. זה עשה לשחר ולנו הרבה טוב. אני מאחלת לכל ההורים במצב הזה לראות את האור שבתהליך".
רועי, איך הקסם עובד?
"אין פה קסם, רק עבודה קשה של הנער עצמו בליווי של מערך מקצועי שלם. אנחנו לא משבטים נערים, אנחנו מקשיבים לרצון שלהם. אנחנו לא שופטים אותם או את ההורים שלהם, וגם לא מצילים אף אחד. אנחנו מאוד נזהרים מזה. אני מסתכל על הנער כמו שהוא. אני מחבר את ההורים לתהליך שבו הנער נמצא. בגדול, אנחנו חיילים של ההורים. המטרה היא להחזיר את הילד לשולחן השבת. לכן הנערים לא נמצאים כאן בשבתות, וגם אין כאן מכונת כביסה. אתה צריך כביסה? לך הביתה.
"בכל סוף שבוע הצוות ממלא מסמך, סיכום אישי על כל ההצלחות והחוזקות של הילד, לצד המורכבויות שאיתן הוא מתמודד. הטופס הזה נשלח להורים. אנחנו לא מדברים עם ההורים על כישלונות. את זה הם כבר שמעו מזמן. המטרה היא שיהיה להורים על מה לדבר עם הנער בבית. שיהיו נקודות לעבודה משותפת. במוצאי שבת ההורים ממלאים סיכום מילולי על השבת, כותבים האם היה אירוע חריג ומצביעים על המטרות שצריכים להתמקד בהן בשבוע הבא. לפעמים הנער מאוד טוב בחמשת הימים שהוא בחווה, אבל בשישי־שבת הוא אלים או מתחצף בבית. אז מה עשינו בזה שבחווה הוא מתפקד וקם בחמש בבוקר בכוחות עצמו, אבל בבית לא? בסיטואציה כזו אני רוצה לעשות העברה לבית. אז נשלח למשל את הנער בסוף השבוע עם כלב, וכך נעביר את החווה לבית. כשההורים אומרים לילד 'וואו' על כלב שהוא מצליח לאלף, זה הזרקת כמויות של ביטחון עצמי ישר לווריד.
"באותו אופן, המגבנה שלנו היא לא עסק כלכלי. הנערים מכינים את הגבינה, הם אוכלים אותה כאן במשך השבוע, והם מביאים איתם גבינה הביתה. כשנער יוצא מכאן עם גבינה, ויודע גם לספר על תהליך הייצור שלה, הוא מביא את ההצלחה הביתה. הוא פתאום נתפס בעיני המשפחה כנותן ולא כמקבל. כשהגבינה נמצאת על השולחן, הוא כבר חלק מהבית. אם אנחנו לא מצליחים לעשות את החיבור בבית, אביא את המשפחה לפה והנער יציג להורים את הפעילות כאן. כשנער מוביל סיור בחווה ומדריך את אבא שלו איך לעלות על הסוס, זה אירוע אחר, שונה מהסיטואציה שבו האב דורש מהנער ממנו לצאת מהחדר ולשבת עם כל המשפחה בשולחן השבת".
מה אתה חושב על צווי הרחקה מיו"ש?
"יש למדינה כלים חריפים. הם לא תורמים בעיניי לתהליך החינוכי ולפעמים הם מפריעים מאוד. הרחקה היא תרתי משמע. היא באמת מרחיקה. צריך להוציא צו חיבור, לא צו הרחקה. משרד החינוך עושה המון מאמצים לחיבור. הוא התקדם בזה המון, נוצרה שפה והבנה שבה לוקחים אחריות על הנערים, ולא חושבים רק במונחים של מיגור נוער הגבעות. בעיניי המדינה צריכה להשקיע את עיקר משאביה בחינוך וברווחה, ורק אחר כך באכיפה ובמשפט. אם אנחנו כהורים בתוך הבית הפרטי שלנו, ואנחנו כחברה, כאנשי חינוך בוחרים רק במקום של האכיפה והענישה, אז סללנו לנער את הדרך להתנגדות ולעבריינות".
אז מה עושים עם סיפור כמו זריקת אבנים בגבעות ביצהר?
"אפשר להמשיך להתמקד באבן שנזרקת ביצהר. זה מספק הרבה אקשן להרבה גורמים, בייחוד לתקשורת. אבל האבן היא תוצאת הקצה. צריך להבין מה התהליך עד אליה. הנער לא צנח ממסוק בבוקר בהיר אחד על הגבעה. היה תהליך שהוביל אותו לשם. ברמה האישית אני לא מתרגש מזריקת אבנים. אני יותר מתרגש מחרם בין נערים. מלחץ חברתי. יש חרמות בגבעות. יש הרבה מאוד סיטואציות חברתיות בלי גבולות ובלי סמכות. זו בעיה הרבה יותר קשה שיוצרת דברים איומים, שמדאיגים אותי יותר מאשר האבן.
"אני לא אשב על כוס קפה עם נער שפעל באלימות ואגיד לו: 'על הכיפאק'. אני אנסה להוביל אותו תהליך חינוכי, להסביר לו שאנחנו אוהבי התיישבות וארץ ישראל, אבל אנחנו גם אוהבי חוק. אנחנו בעד שמירת חוק ומאמינים שהגבולות והסמכות חייבים להיות ברורים. המציאות ביו"ש מורכבת ואני לא יכול לייפות אותה עבורו, אבל אני יכול ללמד אותו להתמודד עם עמדה מורכבת. אני צריך להיות שם הרבה לפני שהילד מגיע לזרוק אבן. ואם האבן נזרקה, גורמי האכיפה יעשו את שלהם, ואני אמשיך להיות עם הנער, ולנסות להוביל אותו תהליך, גם אחרי פעולת האכיפה. אני לא אומר לנער: 'אל תהיה בגבעות'; אני אומר לעצמי ולנער, 'לא משנה איפה אתה נמצא, אני אהיה איתך שם'. אני, למשל, ברמה האישית פחות מתחבר לתורת ברסלב, אבל אם הנער שם, אז אני אשב ללמוד איתו בחברותא, ואני גם אתווכח איתו. מאוד לא מעניין אותי מה אנחנו רוצים. מעניין אותי מה הנער רוצה, מה ההורים שלו רוצים, ואיך מחברים את זה יחד".
900 נושרים בשנה, כמאה מהם מגיעים לגבעות
"לפני חמש שנים, כאשר הקימו במשרד החינוך את אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון, אחת המשימות הראשונות הייתה לטפל בנשירה הסמויה והגלויה של תלמידים מהחינוך הממלכתי־דתי", מספר ד"ר אילן שמש, סגן מנהל האגף. "היו אז כ־900 תלמידים ותלמידות, מכל רחבי הארץ, שנשרו ממסגרות החינוך הממלכתי־דתי. לחמ"ד במשרד החינוך יש הישגים חינוכיים ולימודיים מצוינים, אבל עם הסוגיה הזאת הם התקשו להתמודד, וביקשו את הסיוע שלנו. זה תפקידנו: לאתר נערים ונערות שנמצאים בנשירה ולתת להם מעטפת של שירותים מקצועיים כדי לשלבם מחדש במסגרות ולהביאם להישגים בלימודים".
הנשירה מחמ"ד רחבה יותר מאשר במגזרים אחרים?
"היא דומה מאוד בהיקפה לנשירה מהחינוך הממלכתי: פחות מאחוז מכלל התלמידים. הנשירה הגדולה יותר היא בחברה החרדית, במזרח ירושלים ואצל הבדואים בדרום. אנחנו במשרד החינוך מטפלים בכולם. רוב התלמידים והתלמידות שנושרים ממסגרות חמ"ד אינם מגיעים דווקא לגבעות. הם מסתובבים בכיכרות, בחופי הים, בשוק מחנה יהודה, לעיתים תוך תהליך של התפקרות. יחד עם זאת, כמה עשרות נערים נושרים מגיעים ליו"ש, לגבעות, לחוות החקלאיות או לישיבות לא מוכרות".
בכמה נערים מדובר?
"בשיא, בעיקר בקיץ, אנחנו מדברים על מקסימום 200 נערים ונערות, אבל בדרך כלל זה כמאה נערים, שמתחלפים כל הזמן. המטרה הראשונה שלנו היא מניעת הנשירה. לשם כך הקמנו את תוכנית 'כנפי רוח' בחמ"ד. גייסנו והכשרנו 40 עובדים חינוכיים־טיפוליים ושילבנו אותם בישיבות ובאולפנות וגם ביחידות לקידום נוער ברשויות המקומיות. תפקידם לטפל בנערים ובנערות שנמצאים עם רגל אחת בחוץ, למשל נערים שעישנו מריחואנה ורוצים לסלק אותם מהישיבה, או תלמידות שלא מתלבשות או מתנהגות בהתאם לדרישת הצניעות של המוסד. לשם כך חיזקנו את עבודת הקב"סים (קציני ביקור סדיר) מול הישיבות והאולפנות, והיום לא ניתן להנשיר ילד ממערכת החינוך ללא ועדה שהקב"ס שותף לה. לקבס"ים השפעה גם על המסגרת וגם על הנערים. למשל, כשקבוצה של בנות מאולפנה בשומרון החליטו לעזוב את המסגרת ולהתגורר על גבעה, הקב"סית התערבה ומצאה מבנה ומורים שילכו ללמד אותן על הגבעה, וכך סייעה להן לקבל שירותי חינוך והשכלה על פי חוק כפי שמגיע להן".
ומה עושים עם מי שבכל זאת נושר?
"המטרה היא לשלבם מחדש במסגרות חינוך פורמליות או לגייסם לצה"ל. כדי שזה יקרה אנחנו נותנים להם סל שירותים שכולל ליווי פרטני, סיוע רגשי, הכשרה מקצועית, מיומנויות חברתיות וכמובן לימודים פורמליים עד לבגרויות. לצורך זה חיזקנו את היחידות לקידום נוער במועצות האזוריות שומרון, בנימין וגוש עציון, ובמועצה המקומית קריית ארבע, והקמנו בהן מרכזי למידה במסגרת תוכנית היל"ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה). בגלל הפיזור הרחב ביהודה ושומרון והקושי באיתור וביצירת הקשר עם הנערים, החלטנו להיעזר גם בעמותת 'הרועה העברי', שאנשיה מחוברים לשטח".
למה הקב"סים לא מספיקים?
"מפני שהנשירה ליהודה ושומרון היא מכל הארץ. קב"ס שעובד עם רשות מקומית מתקשה מאוד ליצור קשר עם נער תושב העיר שלמד בישיבה מרוחקת ומסתובב ביו"ש. בשביל זה צריך את העובדים של 'הרועה העברי', שמסתובבים בשטח ופוגשים את הנערים. השאלה הראשונה שהם ישאלו את הנער היא: 'איפה למדת?' רוב הנערים יספרו שהם עדיין רשומים בישיבה, מה שאנחנו מכנים נשירה סמויה. כיום, כשאנחנו כבר מרושתים עם עובדים בתוך הישיבות והאולפנות, כשנער מישיבה בדרום הארץ נושר ועובר ליהודה ושומרון, אז עובד המניעה שלנו באותה ישיבה יעדכן את רועי סימון ואת הקב"ס.
"לצד עבודת האיתור דרשנו מ'הרועה העברי' במסגרת החוזה לספק סל שירותים של חינוך והשכלה. לצורך כך הוקמה החווה ליד כפר אדומים. אנחנו דורשים שהנער יקבל מסגרת חינוכית ולימודית בחווה עצמה לטווח זמן קצר, כמה חודשים בלבד, כשהמטרה היא לחדש את הקשר שלו עם הוריו ולהחזיר אותו לישיבה או לגייסו לצה"ל. לאור הניסיון והתובנות שצברו, אנחנו גם מבקשים מאנשי הצוות של 'הרועה העברי' להעביר השתלמויות לאנשי חינוך ומקצוע מכל רחבי הארץ שפוגשים את הנוער הזה ולא יודעים איך להתמודד איתו. אנחנו מאמינים שאסור לוותר על שום נער או נערה, גם אם הוא נמצא בכלא אופק, בפזורה הבדואית או בגבעות".
