{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 31.10.2019
    פיתום עכשיו
    מיום ליום מתחוור למה יריב לוין סירב לקחת את תיק המשפטים, ומה הדבר היחיד שאמיר אוחנה עושה בתפקיד | אבל המתקפה המתואמת והנבזית על שלטון החוק מצד סביבת ראש הממשלה מבהירה בעיקר שהליכוד בדרך לבחירות ("בהוראת הבוס") | מנגד, בכחול לבן מנסים לייצר לחץ בכל מיני דרכים | וכמה מילים על הקלטות מבישות, המלצות חמות, קווים אדומים ובתים מזכוכית
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    הוא זכאי

     

    עד כמה אדם יכול להיות פתטי, מאחד ועד אמיר אוחנה? התייצבותו של שר המשפטים במסיבת עיתונאים דרמטית, היא עלובה מספיק. הבאתה בשידור חי בערוצי הטלוויזיה – היא שיא חדש של איוולת.

     

    השר אוחנה הוא פיקציה. מה שלא יהיה בעתיד הקרוב – ממשלת מיעוט בראשות גנץ, ממשלת אחדות או בחירות – הוא כנראה לא יחזור אל הכיסא הזה. את תפקידו כבובת הפיתום של נתניהו הוא יסיים מתישהו ויושלך כמו רבים אחרים שמילאו את תפקידם עבור בני המשפחה ונזרקו בצידי הדרך. אם הוא חושב שהנאמנות הכלבית הזאת תצ'פר אותו בהתמודדויות העתידיות בליכוד – שיחשוב שוב.

     

    אפילו בליכוד יש דרישות מחמירות יותר מאשר רק ליקוק למנהיג. מיום ליום מתחוור למה סירב יריב לוין לקחת על עצמו את תיק המשפטים. הוא הבין כבר אז מה יהיה תפקידו בכוח, ואיזה משימות יונחתו עליו מבית ראש הממשלה.

     

    שלח | צילום: יאיר שגיא
    שלח | צילום: יאיר שגיא

     

     

    נאומו של אוחנה במסיבת העיתונאים שבה תקף את הפרקליטות ("פרקליטות בתוך פרקליטות", "כת קטנה שנתמכת על ידי כתבי החצר"), לא היה שונה בהרבה מנאומי ההתרפסות לכבוד יום ההולדת ה־70 של נתניהו מצד מירי רגב ("האמונה שלך בדרך, המסירות שלך, הלהט הזה. מאיפה אתה מביא אותו?") או של הח"כית לשעבר, מאי גולן ("צעירים אומרים לי שהם לא רואים את העתיד שלהם ושל ילדיהם במדינה אם אתה לא תמשיך להנהיג אותה") .

     

    בשלושת המקרים מדובר במופעים שכל מטרתם היא להרים למנהיג. מי אמר צפון־קוריאה ולא קיבל? וכשזה מגיע משר מנופח מחשיבות עצמית, שאינו מודע למה שכולם יודעים - למה הוא מונה ומי מינה אותו (יאיר נתניהו) – זה תופס נפח אחר.

     

    התקפה על הפרקליטות ערב ההכרעה בתיקי נתניהו, פלוס אזכור שמם של הפרקליטה הממונה על התיקים, ליאת בן ארי ופרקליט המדינה, שי ניצן - זו לא פחות מנבזות. לא יעזור לאוחנה הניסיון הנלעג להרחיק את מעורבותו של נתניהו באירוע הזה, ולהציג את הדברים כאילו רק עידכן אותו. האם מישהו מעלה על דעתו שיש איזו "יוזמה של אוחנה" שלא נבדקת בזכוכית מגדלת על ידי ראש הממשלה? בכל זאת, שר משפטים זה לא ילד עם פה מלוכלך (שטאזי, גסטפו, מאפיה, אנס, חלאה שרצח חייל) שאתה לא תמיד יכול לשלוט בו. ולפעמים, כך נראה, אתה גם לא רוצה.

     

    גם לא מדובר בשני יועצים קרובים, יונתן אוריך ועופר גולן, שטוענים שהטרדת עד המדינה, שלמה פילבר, נועדה רק לתרגיל יחצני בתקופת בחירות, ושראש הממשלה לא ידע. נתניהו לא ידע! הוא לא ידע!

     

    אם עד עכשיו היה ברור שנתניהו הסיר את הכפפות בכל מה שנוגע להתקפות על שלטון החוק, הרי שעכשיו נראה שהוא כבר פשט לגמרי את עורו: באמצעות מקורביו, הוא מיישם, וביתר הצלחה, את הטקטיקה שנקטו לפניו נאשמים בכירים אחרים. כשנחשפות העבירות לראשונה, מכפישים את העיתונות ומנסים לערער את אמינותה. כשמתברר שיש ממש בכתבות ומתחילה בדיקה וחקירה - תוקפים את המשטרה, החוקרים, המפקדים, עד למפכ"ל. כשמגיעה המשטרה למסקנה שאכן בוצעו עבירות ומעבירה את המלצתה לפרקליטות - תוקפים בתחילה את הפרקליט או הפרקליטה המטפלים בתיק, ועולים למעלה עד לפרקליט המדינה. מנסים לעכב את קידומם, לרמוז לשטחיות, לחובבנות, להטיה פוליטית, לכניעה ללחץ ציבורי.

     

    ובאיזשהו שלב החיצים מופנים גם אל היועץ המשפטי לממשלה. זה השלב שבו אנחנו נמצאים היום. העתיד הצפוי לנו, אם יוחלט סופית על כתב אישום, הוא הכפשת בית המשפט המחוזי, שירה בציבור של "הוא זכאי" והפגנות ליד בתי השופטים והשופטות. אם ייצא אשם, תעבור המתקפה אל בית המשפט העליון. ולבסוף - יותקף שירות בתי הסוהר על היחס, התנאים וההתעללות.

     

    אז מה אנחנו מתפלאים שמתוך האדמה החרוכה של השיח הציבורי, מגיח מרצה בכיר ומפיח חיים בקונספירציה שרבין לא נרצח על ידי יגאל עמיר? ומה אנחנו מופתעים מדבריו של ארז תדמור, אחד המקורבים לסביבת ראש הממשלה, שטען על השמאל שילדיו כבר לא משרתים בגולני, ורק מנצלים את הצבא כדי להתקמבן ב־8200?

     

    במקום שבו עדי מדינה מוטרדים על ידי הסביבה הכי קרובה לנתניהו, בנו מכנה את חוקרי המשטרה שטאזי ושר משפטים תוקף ערב הכרעה בתיקיו את הפרקליטות - ניתן להבין את דבריה המודאגים של נשיאת בית המשפט העליון, על ימים שאין להם אח ורע בהיסטוריה השלטונית שלנו.

     

    ובליכוד? שם שותקים. שם משותקים. איזו בושה. מבין השורות הכנועות והעלובות האלה, הם רוצים להוציא את המנהיג הבא.

     

    מיעוט אופציות

     

    בדבר אחד אין ספק: נתניהו מרגיש שהטבעת סביבו מתהדקת. זו הסיבה, כך סבורים בכחול לבן, שהוא מוביל אותנו לבחירות. זה ההסבר ההגיוני היחידי להתנהגותו, אמרו שם השבוע. הוא רוצה להגיע לבית המשפט כשעל החולצה שלו כתוב: "אני ראש הממשלה".

     

    במצב הזה, הדיונים יתקיימו בבית המשפט המחוזי בירושלים בהרכב של שלושה שופטים. אם הוא כבר יהיה אזרח מהשורה – המשפט יתנהל מול שופט יחיד בבית המשפט בתל־אביב. לנגד עיניו של ראש הממשלה עומדת הכרעת הדין הבלתי נשכחת של השופט דוד רוזן במשפט אולמרט בתל־אביב. נתניהו יעשה הכל כדי לא להגיע לשם.

     

    לכן לא מפתיע שאחרי שבוע כזה מתקשחות העמדות, והאפשרות להקמת ממשלת אחדות הולכת ומתרחקת. גם בתחילת השבוע, בפגישתו הראשונה של גנץ עם נתניהו, היה ברור שאין פה גמישות יתרה. הפגישה הייתה סתמית, אומר בכיר במפלגה. נתניהו לא מוכן לוותר על הגוש ולא מוכן להיות שני ברוטציה. הוא רק אומר על "מתווה הנשיא", שזה רעיון לא אפוי שלא נראה שיש לו היתכנות משפטית. למשל, האם הוא מוכן לוותר על החסינות? במקביל, מוסיף אותו בכיר, צוותי המשא ומתן של הליכוד אפילו לא מנסים להסתיר שהם בדרך לבחירות בהוראת הבוס.

     

    העמדה הזאת של הליכוד, לדברי גורם במפלגה, פותרת לצמרת כחול לבן את הוויכוחים הקיימים ואת נטיות הלב. גם להיות ראשון ברוטציה וגם לבוא עם כל הגוש? לזה אפילו המתונים לא מוכנים.

     

    בכחול לבן כבר הבינו שמרד בליכוד לא יהיה. אבל ברור להם שצריך ליצור בצד השני תחושה של סכנה. למשל בשכנוע החרדים (אולי זו הסיבה שגנץ מדבר על מגעים עם ראשי הסיעות בבלוק). או שליברמן יסכים להימנע בהצבעה על ממשלת מיעוט. הכל כדי שלנגד עיניהם של בכירי הליכוד תעמוד אופציה ריאלית של ממשלה שתוקם בלעדיהם.

     

    צריך לפעול במהירות, אומר גורם בכחול לבן. אם נגיע לשלב האחרון, של 21 יום מבלי שקרה כלום – אנחנו כבר בבחירות. אופציית ממשלת המיעוט תרד מהפרק, כי אז יהיה צריך 61 ח"כים שיסכימו על מועמד אחד.

     

    זה ככל הנראה מה שהוליד את הטקטיקה שאותה נוקטים בכחול לבן, של יצירת לחץ באמצעות אופציית ממשלת מיעוט. ממשלה כזאת, מסבירים שם, עשויה בכל זאת להחזיק שלושה, ארבעה חודשים. זה מספיק זמן, לדעתם, כדי שנתניהו ילך. כתב אישום, התפכחות בליכוד – משהו יקרה. ואז יהיו בחירות בלעדיו.

     

    אם תקום ממשלת מיעוט, אומר גורם בכחול לבן, נתניהו יהיה בסכנה שכל התסריט לא בשליטתו. וזה הדבר שהכי מפחיד אותו. לכן התרחיש הזה חייב להיות על השולחן. לדברי אותו גורם, יש אפשרות נוספת, של כחול לבן, ליברמן, העבודה והמחנה הדמוקרטי, עם עוד ארבעה ח"כים ערבים שתומכים מבחוץ. יש נכונות ברשימה המשותפת ללכת על זה, אומרים בכחול לבן.

     

    ומה עם ליברמן? לזכותו ייאמר שהוא משחק את המשחק. על אף דבריו אתמול שאחדות היא האופציה היחידה, רעיון ממשלת המיעוט עדיין לא ירד לחלוטין מהפרק.

     

    אך בענייני החקיקה שמתכננים בכחול לבן – יו"ר ישראל ביתנו מסרב לשתף פעולה. ובעיקר מסרב לחקיקה שלפיה לא ניתן לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא בפוזיציה ממלכתית. ליברמן כבר מרגיש שהלך רחוק מדי נגד נתניהו. ואם יהיו בסוף בחירות, הוא עשוי לשלם מחיר כבד. גם אכל את הדגים וגם יגורש מהעיר. גם הלך עם השמאל וגם נגד נתניהו.

     

    בשבועיים הקרובים יצטרך ליברמן להחליט איפה הוא עומד. בכחול לבן עלתה הצעה לשבת איתו ברצינות על קווי היסוד, ושישראל ביתנו תהיה המפלגה הראשונה שייחתם איתה הסכם קואליציוני.

     

    אני מאוד מעריך את העמדה של ליברמן עד עכשיו, אומר ח"כ עפר שלח. בזמן הקרוב הוא יצטרך להתחיל איתנו משא ומתן תכליתי על קווי היסוד, מתוך ידיעה שהוא יהיה הראשון שיוכל לקבוע את דמותה של הממשלה הבאה.

     

    במילים אחרות: בכחול לבן מעוניינים לנעול את ליברמן. הליכה לקראתו בקווי היסוד תהיה בשבילו תעודת ביטוח ותחזק אותו.

     

    הוא יודע שנעמוד במילה שלנו, אומר שלח, אבל הסכם ראשון איתו זו ההבטחה הכי חזקה.

     

    תחושת הסלידה

     

    כאשר התפוצצה פרשת 2000, והתחילו להתפרסם תמלילי השיחות בין ראש הממשלה לעורך האחראי שלי, אמר נוני מוזס לבכירים ב"ידיעות אחרונות": אל תתרגשו מההדלפות. אלו רק חלקי דברים שהוצאו מהקשרם. חכו שהקלטת המלאה תתפרסם ותראו שהייתי בסדר.

     

    קשה לומר שהשבוע, כאשר פירסם "המקור" את ההקלטות, נשמנו לרווחה. להפך. הן רק הגבירו את תחושת גועל הנפש והמועקה, כשהדברים נשמעים בקולותיהם שלהם. לשמוע את היוהרה, תחושת הכוח, הבוז והעליונות כלפי אלו שעובדים בשבילך, את הזלזול באנשים טובים, מסורים, את שפת הסחר־מכר שעולה מהשיחות האלה – מעורר תחושה כבדה של סלידה.

     

    וכן: ברגע הראשון גם את הרצון לעזוב בטריקת דלת. לא לעבוד יותר במקום שבו העורך האחראי מדבר כך על העורך הראשי שלו ועל העיתונאים שלו. שמוכן לסחור בהם תמורת כסף, רק כסף - כפי שהוא בעצמו מעיד.

     

    קראתי השבוע מאמרים וציוצים של מיטב הקולגות, שמציעים לעיתונאי "ידיעות אחרונות" לשים את המפתחות על השולחן. אחד מהם אף הגדיל לעשות וצייץ: אני לא יודע איך נשאר בידיעות עיתונאי אחד שממשיך לכהן תחת עורך אחראי בשם נוני מוזס.

     

    אז קודם כל, תודה על ההמלצות. אין כמו אנשים שמאיצים באנשים אחרים לוותר על פרנסתם. מעניין כמה מאלה שדוחקים בנו לעשות את זה, היו עושים זאת בעצמם אם זה היה קורה בבית שלהם.

     

    וקורים דברים גם אצלם. אצל כולם. אף מערכת עיתון או ערוץ חדשות, לא נקיים מזה. יש היסטוריה רווית הון־שלטון ברוב גופי החדשות בארץ מאז ימיה הראשונים של התקשורת הישראלית, שלא לדבר על חינמון וערוץ טלוויזיה שמדבררים את השליט המכהן בימים אלה ממש. אין עיתונאי פוליטי ישראלי שלא חי בניסיון מתמיד לתפקד ולשמור על שפיות ויושרה בתוך ביצה של מסחרה ולחצים. אבל את ההתפטרויות שנעשו במחאה על חוסר ניקיון כפיים של מנהלים ועורכים אפשר לספור על אצבעות יד אחת.

     

    למשל, לא זכור לי שעיתונאי ערוץ 10, או לפחות הבכירים שבהם, איימו לעזוב אחרי שמגיש החדשות, גיא זהר, עורכת התוכנית רות יובל ומנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, ראודור בנזימן, התפטרו בגלל ההתנצלות של הערוץ בפני המיליארדר שלדון אדלסון, שנכפתה עליהם בלחץ בעלי המניות. "סכנה מוחשית להמשך קיומו של הערוץ", תירצו שם. נו, מילא.

     

    גם לא שמענו ציוץ מעיתונאי ועורכי הארץ־דה מארקר, כאשר שני משקיעים שנויים במחלוקת, האחד אוליגרך שמבוקש ברוסיה והשני קונצרן גרמני עם היסטוריה משפחתית מפוקפקת, החליטו להזרים מאות מיליונים לעיתון, בלי שום היגיון כלכלי. כשהמשכורת נכנסת בזמן, גם הצייצנים המהירים במערב, לא ממש מתעניינים בעיטור הגבוה שהעניק גבלס לאביו של האיש שרכש 25 אחוז מעיתונם. רק דמיינו מה היו כותבים ב"הארץ" אם המשקיעים האלה היו מזרימים כסף ל"ידיעות אחרונות".

     

    וכשנתניהו עושה פעולה רגולטורית כדי להציל את "ישראל היום" – איפה היו אז עיתונאי החינמון? ומה אמרו עיתונאי "הארץ", כשהמו"ל שלהם, עמוס שוקן, (כן, לצד מנכ"ל "ידיעות אחרונות") ביקר בדיוני ועדת הכלכלה בכנסת, שדנה בצמצום הפרסום על סיגריות ונלחם על כך שיחריגו את העיתונות הכתובה? איתן כבל הוביל את החקיקה, העיתונות הכתובה הוחרגה. האם מישהו בדק פעם את היחס של "הארץ" לכבל?

     

    יכול להיות שיש צדק בכך שהמעשה הנכון שלנו היה להתפטר, או ללכת עד הסוף עם הדרישה להשעייתו או להתפטרותו של העורך האחראי. את זה היה ראוי לעשות עוד כשגיא פלג פירסם בחדשות 12 את הסטנוגרמות של השיחות בין ראש הממשלה לעורך האחראי שלי. ואני עדיין חושבת שזה מה שמוזס צריך לעשות: הוא זה שצריך להניח את המפתחות או לפחות להפקיד אותם, עד להחלטת היועץ המשפטי.

     

    אבל האם יש מישהו שמאמין שאיום בהתפטרות של שניים, שלושה, עיתונאים בכירים היה משפיע על תוכניותיו של העורך האחראי? או במילים אחרות: האם אדם שבז ככה לעורכים ולעיתונאים שלו, שמדבר עליהם כאילו היו עושי דברו, שמבטיח (בלי שום כיסוי) "להזיז את הספינה" של עיתונו בטלפון אחד לעורך הראשי שלו - היה מתרגש מאיומי פיטורים?

     

    אין דבר שמרגש את מוזס פחות מכך שכמה עיתונאים בכירים שלו יעזבו. בעיניו, אין אף בכיר שעזיבתו תפגע בעיתון. הוא בטוח, אולי בצדק, שתוך יומיים־שלושה הוא יחליף אותם במישהו אחר. איך אני יודעת? גם כי אלה דברים שהוא השמיע לא פעם בפני אנשים וגם כי הוא כבר עשה את זה.

     

    אז במקומי ובמקום ברנע, פלוצקר ושיפר, יביאו עיתונאים אחרים, כי בינינו, מה זה חשוב מי כותב. תראו לו, למוזס, ירידה בתפוצה של איזשהו עיתון רק בגלל שעיתונאי, בכיר ככל שיהיה, עזב.

     

    את "הדבר הנכון" כבר עשיתי, כשב־1998 התפטרתי מ"מעריב" כי עופר נמרודי לא אישר לי לפרסם בעיתונו מאמר ובו קריאה להשעייתו. איזו תמימות. האם מישהו מהקולגות עמד מאחוריי? אף אחד. סליחה, אחד: משה נגבי ז"ל, הפרשן המשפטי של העיתון. למזלי, מצאתי מקום עבודה אחר. נגבי לא מצא ונשאר בעיתון. מאז אני יודעת שאין לי מחויבות לאף אחד: לא לעורך שלי, לא למקום העבודה שלי, ובטח לא לקולגות שלי בעיתונים אחרים, שמעולם לא קיבלתי מהם גיבוי או מילה טובה ושעכשיו קוראים לי ולחבריי להתפטר.

     

    המחויבות והאחריות שלי היא רק למקצוע שלי, לאמת שלי ולקוראים שלי. על הקו האדום שלי אני אחליט, לא אף אחד אחר. באחת השיחות אמר מוזס לנתניהו: "אמרתי לך, נחום וסימה... אלה - זה העבודה שלך". או במילים אחרות: עליהם אין לי השפעה, הם שולטים בטקסט, בהם אתה תטפל.

     

    אז אולי אנחנו עלי התאנה של העיתון, אלה ש"מלבינים" את האינטרסים של בעל העיתון. אז מה? עדיף שבידיעות לא יהיה גם את זה? האם טוב יותר להיות כמו "דה־מרקר", שאין בו מאמר כלכלי אחד שחורג מהקו של המייסד־גולה שלו, גיא רולניק?

     

    אז לא, אני לא מתכוונת להניח את המפתחות רק כי כמה "קולגות" מעקמים את האף. נמאס מהצבועים, שלא מפסיקים להשליך עלינו אבנים מבתי הזכוכית שלהם.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 31.10.19 , 18:49