"תגיד", אני שואלת את איציק חי, המנהל האגדי של מסוף טאבה, רגע אחרי שנפרד מתפקידו בתום 40 שנות שירות, "מה תגיד לאחד מהילדים שלך אם הוא יודיע לך שמחר הוא נוסע לסיני?". חי מחייך אליי בהבעה של ידעתי שהשאלה הזאת תגיע, מושך בכתפיו ואומר, "בעניין הזה אני לא יכול לומר לך מה דעתי, אבל בואי נאמר שגם במקומות אחרים בעולם יש פיגועי טרור".
ביום חמישי האחרון אסף איציק חי מעט חפצים מהלשכה שלו, לחץ ידיים לעובדי המשרד, נפרד מהם ויצא לעבר מכוניתו. בחוץ חיכתה לו הפתעה. אחרי 40 שנה כמנהל המסוף, אותו הפך מפחון עלוב לשורת בניינים מוקפים בכרי דשא ירוקים ופרחים — המתין לו בחוץ תור ארוך של אנשים. כולם חיבקו ונישקו אותו והעניקו לו זרי פרחים. גם אורטל, אשתו, ושני ילדיהם היו שם.
חי, 68, הוא אולי האיש המזוהה ביותר עם מסוף הגבול בטאבה. הוא היה שם מהרגע שהמסוף נפתח ב־82', אחרי הנסיגה מסיני. כדי להתחיל ממשהו, ערכו אז חי ואנשיו ביקור חטוף בנתב"ג (מסוף הגבול שייך לרשות שדות התעופה) וגנבו ("סחבנו, לא גנבנו") משם עגלות, שולחנות, כיסאות וציוד משרדי. "מצאנו גם שני קראוונים שאף אחד לא השתמש בהם, וניכסנו אותם לטאבה", הוא אומר. "היינו אז רק שלושה אנשי סגל, יחידה קטנה מאוד של מאבטחים, בודקי ציוד, והייתה כמובן גדר הפרדה מול הצד המצרי. תארי לעצמך שלא היה לנו אפילו טלפון. המצרים, לעומתנו, הביאו מההתחלה מבנים מעץ ומיניבוסים כדי לקחת משם את התיירים".
אתה זוכר כמה אנשים עברו אצלך במסוף בשנה הראשונה?
"בערך 90 אלף, הלוך וחזור. הייתה אז אווירה של פחד וחשדנות. גם לא כל רכב הורשה לעבור. עם הזמן למדנו להסתדר, ושיתפנו פעולה עם הצד המצרי. צריך להבין שבתפקיד בטאבה אין שגרה. כל יום יש עניין או אתגר חדש. כל הזמן אתה חייב למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות שמתעוררות".
כמו מה למשל?
"ישבתי לא מזמן עם המשפחה וחברים בבר ריף הדולפינים באילת. פתאום ניגשה אליי צעירה שהאזינה לשיחה שלנו ושאלה: 'אתה איציק חי? אתה לא יודע כמה שנים אני מחפשת אותך'. שאלתי למה, והיא סיפרה שנסעה עם הוריה לסיני ביום כיפור, שברה שם את הרגל, והייתה חייבת להגיע במהירות לבית חולים. פתחתי את המסוף במיוחד בשבילה והעבירו אותה לטיפול רפואי באילת".
אני מזכירה לו גם את שחרורו של עזאם עזאם מבית הסוהר בקהיר. "אני אפילו לא ידעתי שזה עומד לקרות", הוא מודה. "פתאום הגיע אליי המזכיר הצבאי של ראש הממשלה — יואב גלנט — וגילה לי שעזאם עזאם השתחרר מהכלא וביקש שלא אספר על כך לאף אחד. כשעזאם בא, התרגשנו. מישהו נתן לו דגל ישראל והוא התעטף בו.
"לעומתו, היה אזרח ערבי ישראלי שהגיע למסוף עם צלב גדול מעץ זית. אפילו נתנו לו עגלה להעמיס עליה את הצלב הכבד. המצרים ערכו עליו חיפוש, פתחו את הצלב ומצאו בתוכו קלצ'ניקוב. הבן אדם יושב במאסר עד היום".
המים הציפו את המסוף
האירועים הקשים מכולם היו פיגועי הטרור בסיני. "זה היה נורא", אומר חי. "באוקטובר 2004 התחוללה מתקפת טרור קשה בחצי האי סיני — באזור מלון הילטון טאבה, היישוב הקטן ראס א־שטן ומקום נוסף סמוך לנואיבה. הגעתי עם הסגן שלי למסוף, ועבדנו 24 שעות לקבל את הפצועים. הישראלים המבוהלים דהרו אלינו וניסינו להרגיע אותם. אבל איך אפשר להרגיע במצב כזה? המצרים נעלמו כשזה קרה. הם ברחו ועלו להרים. אצלנו כוחות צבא רצו להיכנס עם נשק, אבל לא איפשרנו להם".
המתקפה פגעה בגדול בתנועת התיירים?
"בהחלט. במשך שש שנים לפחות, הישראלים הדירו את רגליהם מסיני. ב־2010 חלה התאוששות והגענו למיליון וחצי ישראלים ועוד 300 אלף רוסים ואוקראינים. כעבור שנה שוב הייתה נפילה עם האביב הערבי והמהפכה במצרים, שהפילה את הנשיא מובארק. הישראלים חששו להגיע לסיני, והתנועה ירדה בבת אחת".
במסוף שלך יש שלטי אזהרה וכריזות לא לצאת לסיני. מישהו מתייחס אליהם?
"לא מצאתי אפילו ישראלי אחד שקרא או שמע את הכריזה וחזר על עקבותיו. זה עובר ליד האוזן. בואי נגדיר זאת כך: יש אזהרה של המטה ללוחמה בטרור, והישראלים מתעלמים ממנה. אם המדינה הייתה משוכנעת שכל מי שעובר, יקרה לו משהו, הייתה דואגת לסגור את המסוף. אנחנו, במסוף, לא יכולים להבטיח שלא יאונה להם כל רע. עובדה, לפני שנתיים, בפסח, קיבלנו הוראה לסגור את המסוף לשבעה ימים בגלל התראת טרור ופיגוע גדול בסנטה קתרינה. אנחנו שומעים כל הזמן על תומכי או אוהדי דאעש בסיני, והסכנה עכשיו — דווקא אחרי חיסולו של אל־בגדדי — גדלה".
חי גם זוכר היטב את השיטפון הגדול ב־9 ביולי 2005. "התחילה לזרום כמות עצומה של מים, ששינו את פני הקרקע. במקום לזרום לים, המים נכנסו למסוף והתחנה שלנו שותקה בבת אחת", הוא נזכר. "המסופים נסגרו בצד הישראלי והמצרי, עד למחרת בערב. אני זוכר שבקבוקי הבושם מהדיוטי פרי נסחפו וחפצים שטו על פני המים. זה היה נורא. נזק של חמישה מיליון שקל בצד שלנו, ו־30 מיליון לירות מצריות (בערך אותו סכום) בצד המצרי. לקח לנו יממה לנקות את המסוף ולהפעיל אותו מחדש".
ואיפה היו התיירים באותו זמן?
"לא איפשרנו לעבור מהצד שלנו, ומי שניסה לחזור מסיני, נתקע במסוף המצרי. כשהגבול נפתח, הנחנו צינור מים ודרשנו מהתיירים מלאי הבוץ לרחוץ את הרגליים".
קפה עם המצרים
עוד תופעה שהשפיעה רבות על המסוף היא הקזינו בטאבה. "מאז שהוא הוקם התחילה לפרוח תיירות מסוג חדש, של ישראלים שהגיעו לערב אחד, הימרו בקזינו וחזרו לארץ. הם העדיפו להשתכן בבתי מלון באילת". לאט־לאט, מספר חי, המצב השתנה. "המצרים בנו בתי מלון חדשים בטאבה, בנואיבה ובשארם א־שייח', ואנשים התחילו לשכוח את הפיגועים. אבל ב־2016 שוב הגענו לשפל, בגלל כוחות איסלאמיים קיצוניים שמזוהים עם דאעש שהשתכנו באל־עריש. ב־2017 עלה מספר התיירים ל־700 אלף, וכעבור שנה ל־1.1 מיליון. השנה בינתיים הייתה מוצלחת במיוחד — עם 1.4 מיליון תיירים עד עכשיו. השיא נרשם באוגוסט — 230 אלף אנשים, שיא של כל הזמנים. לא הייתה לנו דקה מנוחה. גם תמהיל התיירים השתנה עם השנים. כבר לא מדובר רק בצעירים, אלא גם במבוגרים. בפעם הראשונה עברו משפחות גדולות את הגבול בהרכב מלא. הם קוראים לעצמם 'אוהבי סיני', ומספרם הולך וגדל מיום ליום".
במשך 40 שנה התחלפו בצד המצרי 30 מנהלי מסוף, ואתה נשארת. איך היו היחסים שלך עם הצד השני?
"בדרך כלל אלה אלופים ששירתו בצבא המצרי ומסדרים להם את הג'וב. בגלל התקופה הקצרה שהם באים לסיני, הם לא נוטים לקבל סמכויות. בסך הכל אנחנו עובדים טוב יחד. נפגשים רשמית ארבע פעמים בשנה — פעם אצלנו ופעם אצלם, ומתחרים מי ייתן כיבוד עשיר יותר", הוא צוחק. "הקפדתי על יחסי עבודה ועל יחסים אישיים מצוינים — לכבד אותם בחגיהם, להעניק להם מתנות, להזמין אותם לאילת, ולתת להם הרגשה שאנחנו ביחד.
"המסוף המצרי הרבה יותר גדול, וגם מספר העובדים בו. חשוב מאוד להבין אותם. יש להם חשיבה אחרת משלנו, וההחלטות אצלהם מתקבלות בצורה שונה, אבל הכוונות שלהם טובות. אנחנו לא עושים תחרות עם המצרים, אלא מכבדים אותם, לפעמים מייעצים להם, לפעמים מציעים עזרה, אבל יש להם כבוד לא לקבל עזרה. לפעמים, למרות הרצון הטוב, אנחנו לא מסוגלים לשלוט בכמות המגיעים, ואז אלה ימים קשים מאוד עבורנו ועבורם".
כמה פעמים אתה היית בסיני?
"20 פעמים ב־40 שנה. בדרך כלל אלה היו ביקורי עבודה, ורק פעם או פעמיים נסעתי עם אשתי והילדים לשם".
נראה אותך מסכם 40 שנה בכמה משפטים.
"זאת משימה לא פשוטה. התמזל מזלי לעבוד שמונה בנתב"ג לפני שירדתי לטאבה, כשסאדאת הגיע לביקור ההיסטורי הראשון בישראל. הייתי מנהל בפועל לתקופה קצרה של המסוף הירדני בערבה, כשהתקיימה הפגישה המפורסמת של רבין והמלך חוסיין. הקמתי מאפס מקום שלא החשיבו אותו בהתחלה, והתגברנו על אילוצים ואיתני טבע. אני עוזב את המקום בסיפוק עצום, וחושב, במלוא הצניעות, שהפכתי להיות חלק מההיסטוריה". •
