ויקטוריה דואק בת ה־97 התעוררה אתמול בבוקר באחת ממחלקות המערך הכירורגי במרכז הרפואי רמב"ם. לצידה הייתה ג'ינקי, המטפלת הפיליפינית המסורה שמלווה אותה קרוב לארבע שנים. ג'ינקי סייעה לה לעבור אל כיסא ליד חלון, שם אכלה ויקטוריה את ארוחת הבוקר. לאחר מכן התקלחה ונרדמה שוב.

דואק, תושבת קריית־ביאליק, הפכה מבלי שתיכננה לפנים של מצוקת המיטות והעומס בבתי החולים, לאחר שסיפורה הובא ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", וגרר אלפים רבים של תגובות, משפטי תמיכה וגם כעס וזעזוע מצד רבים בציבור.

קראו את הכתבה שפורסמה בנושא ב'מוסף לשבת' ביום שישי: 'בת 97, 27 שעות במיון והלילה עוד ארוך '

במשך יותר מ־48 שעות נאלצה ויקטוריה לשכב בחדר המיון ברמב"ם, על אף שהייתה צריכה להיות מועברת לאחת ממחלקות המערך הכירורגי הרבה קודם לכן. בדיקה בצג המחשב גילתה כי התפוסה בכל אחת משתי המחלקות במערך הכירורגי הייתה מלאה: באחת המחלקות התפוסה הייתה 120 אחוז (מינוס שש מיטות), ובמחלקה השנייה נרשמו 116 אחוז (מינוס חמש מיטות).

"החולה הזו לא יכולה לעלות למחלקות עד שלא יפונו משם חמישה־שישה חולים", הסביר ביום רביעי בערב איש הצוות הרפואי, "לצערנו, עם זה שמדובר בגברת בגיל מתקדם ובמצב רפואי שדורש טיפול, היא תעביר לילה נוסף במיון".

האישה הנפלאה הזו, שגידלה שני בנים לתפארת, סבתא לשלושה נכדים ולשתי נינות, ילידת הארץ (ירושלים), שבהיותה בת 26 הוקמה מדינת ישראל, ששילמה מסים וביטוח רפואי כל חייה, גילתה כי המדינה הפנתה לה עורף משלא נמצא לה מקום לאשפוז הראוי למצבה.

"אני אוהבת את המדינה שלנו", אמרה גם אתמול ויקטוריה דואק, מסרבת להשמיע מילת כעס על הממשלות שלאורך ארבעה עשורים לא דאגו לבניית בית חולים אחד במדינת ישראל, "אני זוכרת ימים קשים, נלחמנו על המדינה הזו. אני עדיין אומרת כל הכבוד למדינה שלנו".

ויקטוריה, הדוברת חמש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, ספרדית וצרפתית, עבדה עשרות שנים במרכזייה בינלאומית בתל־אביב. "אמא שלי עשתה כמה דברים בחייה", אומר בנה יוסי, "מלכים, רוזנים ונשיאים דיברו איתה כשעבדה במרכזייה. היא וחבריה קישרו אזרחים ומנהיגים בשיחות הטלפון מקצה העולם לקצה העולם. כשסאדאת היה רוצה לדבר עם בגין, זה עבר דרכה. דה־גול, כשרצה לדבר עם ראש ממשלת ישראל, היה עובר דרכה".

תמונתה וסיפורה של ויקטוריה נגעו ברבים, שחלקם יצרו קשר עם המשפחה. "אני עונה לאנשים שאני לא מכיר אותם וכותבים לי", מספר יוסי. "בין המתקשרים היה גם פרופ' שעובד בבית החולים אסף הרופא שאמר לי, 'התאמצתי להגיע לטלפון שלך'. כולם הביעו הזדהות. בכל משפחה יש מישהו שהיה בבית החולים וחש בסבל הזה".

"דבר אחד חשוב מאוד יצא מהכתבה", מוסיף בנה של ויקטוריה, "אמא שלי הפכה לפנים של הקשיים שיש לקשישים חולים, חלקם עריריים, נזקקים בבתי החולים במדינת ישראל. אני שמח שאמא שלי היא זאת שיכולה להוביל איזשהו מאבק, אפילו קטן, כדי להסביר שנושא הבריאות במדינה הוא מתחת לכל ביקורת".

"זה לא רק העניין של ראש ממשלה שהוא שר בריאות, ושל סגן השר ליצמן. אם אני מנהל בית החולים רמב"ם, אם אני בנעליו של ד"ר מיקי הלברטל, שהוא מנהל המרכז הרפואי רמב"ם, אני מוביל מאבק. אני מצפה שמנהל רמב"ם ייקח את כל החולים עם המיטות, עם עגלות, עם כיסאות גלגלים ואינפוזיות, יחד עם משפחות החולים, וייצאו כולם לחסום את כביש החוף, כביש חיפה – ת"א. הגיע הזמן שמישהו יזעזע את המדינה. לא מספיק לצעוק שאין מספיק רופאים, ואין מספיק אחיות, ואין סניטרים, ואין כסף, ואין מיטות וכיסאות גלגלים, ואין לפעמים שמיכות לתת לחולים. זה בלתי אפשרי. לו מנהל בית החולים היה עושה את זה, הוא היה זוכה לאהדה רבה והיה סוחף את כל המדינה. אני קורא לו, 'צא לדרך, כולם יהיו איתך, החולים ומשפחותיהם'".