שלום, שלום ועוד שלום: אם אינני טועה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה המילה "שלום" הפכה לאורחת רצויה, לבת בית, באירוע בכיכובו של יו"ר כחול-לבן. רבין עבר תהליך דומה, בנסיבות שונות לחלוטין. תנו לשמש לעלות, אמר השיר, אבל השמש כבר לא אותה שמש. לא עוד.
להכתרה של גנץ כיורשו של רבין יש משמעות פוליטית: היא מרוקנת את מפלגת העבודה משארית ההצדקה לקיומה. דין דומה חל על המחנה הדמוקרטי, הרשימה של מרצ ושותפיה. אם אנחנו הולכים לסבב בחירות שלישי, משהו חייב לקרות בגוש המרכז-שמאל. בהנחה שארבע המפלגות שמרכיבות אותו חפצות חיים, הן חייבות להצטמצם לשלוש. או שהעבודה תחבור לגנץ ומרצ תחבור לרשימה המשותפת, או שהעבודה ומרצ ילכו יחד. אם כל הארבע ירוצו בנפרד, כמו שרצו בסבב האחרון, שתים מהן ‑ העבודה ומרצ ‑ עשויות להיעלם מתחת לאחוז החסימה. די בהיעלמות של אחת מהן כדי לנפץ את חלום כחול-לבן להקים ממשלה ואת חלום הרשימה המשותפת להפוך לגורם משפיע בפוליטיקה. כמוהן כאבני דומינו: נפילה של אחת מפילה את כולן.
הנקודה הפוליטית השנייה שצריכה להדאיג את הגוש היא הידלדלות השורות. הכיכר הייתה מלאה אמש, אבל בניגוד לעצרות פוליטיות קודמות בכיכר, בכללן חלק מעצרות רבין, צפוף לא היה. חציתי את הקהל ללא קושי, מצפון לדרום וממערב למזרח. התרשמתי שרוב הקהל ממוקם בדעותיו שמאלה מהנרטיב של כחול-לבן. נשים עושות שלום הגיעו מוקדם והתמקמו לרגלי הבמה. שלום עכשיו, ברית הנוער הקומוניסטי, חניכי הנוער העובד והלומד בחולצותיהם הכחולות התמקמו מאחוריהן. השלטים קראו להקמת ממשלה יהודית-ערבית, כן לשלום לא לכיבוש, ממשלת שלום עכשיו וכיו"ב. יתכן שמצביעי כחול-לבן היו הרוב, אבל הם היו רוב מאוד שקט.
ההשוואה בין גנץ לרבין מעניינת לא פחות מההשוואה בין גנץ לנתניהו. אגע כרגע רק בפרופיל הציבורי שלהם. שניהם לא היו נואמים טבעיים, ובוודאי שלא הכשירו את עצמם לנאומי-כיכרות כמו שנתניהו הכשיר את עצמו, בקורס מסודר בניו-יורק. רבין היה בעל מזג ציבורי סוער. הוא תקף יריבים בפומבי, עלב בהם והדביק להם כינויים משפילים. ברוב המקרים הכעס שלו היה אמיתי. גנץ מנסה לחבק יריבים. בנאומיו הוא מכיל אותם, לא בועט בהם החוצה.
יש שתי דרכים סותרות להשגת קולות בקלפי: האחת בגיוס הבייס, אנחנו נגד כולם; ההפוכה בפנייה אל כולם: בואו נצטופף יחד, תחת שמיכה רחבה אחת. לכל אחת יש יתרונות וחסרונות. נתניהו נמצא, חד-משמעית, בקטגוריה הראשונה. גם אם הוא רוצה להשתנות, הדימוי שלו כמתסיס ילווה אותו לכל אורך הדרך. אולי בגלל בחירתו של נתניהו, סביר יותר, בגלל אופיו שלו, בני גנץ בחר בקטגוריה השנייה. הוא לא הזכיר אמש בנאומו את נתניהו פעם אחת, אבל כל הנאום נועד ליצור את הבידול: נתניהו מול כלל ישראל ‑ כולל כולם, גם הערבים, גם החרדים, גם הימניים, גם השמאל.
המרגיע הלאומי. רבין לא היה כזה. ספק אם גם גנץ יוכל להיות כזה, אם וכאשר יכהן כראש ממשלה.
