"רוצות להיות מסעדניות? תביאו ילדים בגיל צעיר"

רגע לפני שהראיון האמוציונלי שלנו הגיע לסיומו, רותי ברודו הצביעה על מכשיר ההקלטה באופן שאומר "תרשמי, תרשמי", וכיוונה לעברי מבט חודר: "אם יש מסר אחד שאני רוצה שייצא מכל הכתבה הזו, הוא: 'תעשו ילדים כשאתן צעירות'. אתן נשים יזמיות שרוצות לכבוש את העולם בלי תחושת הפסד? צאו לדרך רק אחרי שהבאתן ילדים, כדי שלא תצטרכו להיאבק אחרי זה כדי להיכנס להיריון. אנחנו בשיא הפוריות שלנו כשאנחנו בנות 21, אז למה אנחנו נלחמות בזה? תביאי את הילד כשאת צעירה, תשחקי באמא ואבא, ואחרי זה צאי לעשות מה שאת רוצה".

השולחן סביבו ישבנו לא נשאר שקט. וגם אני, שקיוויתי שהתשובות לשאלות שהכנתי לראיון לא יגיעו למעמקי הרחם הנשי, הבנתי שזה שיח שהוא פשוט בלתי נמנע. הבישול הוא נחלתן של נשים משחר הימים, חלק בלתי נפרד מהתפקיד המסורתי שלהן, אבל שם הוא נשאר. בין הסירים לחיתולים. בין הסלון לאורחים שמגיעים בשישי בערב. הבישול המקצועי? הו, זה תחום גברי שלנשים בכלל לא פשוט להיכנס אליו. עובדה. מהרגע שמסעדות החלו להתפתח, הבישול וניהול המטבח הפכו למקצועות ש"רק גברים מסוגלים לעמוד בהם", ומעט מאוד נשים זכו להכרה מקצועית כשפיות או מנהלות מסעדות, כאשר זהו למעשה "תפקיד" שהן מבצעות בטבעיות, משחר ההיסטוריה.

מדוע אם כן התפקיד המורכב והתובעני של ניהול מסעדה מבריח נשים למקומות נוחים יותר, וגורם למעטות מאיתנו לשרוד בתחום? כדי להבין לעומק את הדינמיקה הזו, כינסנו סביב שולחן אחד את הנשים שכן צלחו את אתגר הצִלחות ומנהלות ביד רמה מטבחים ומסעדות בישראל: נלה פוטק (35) שותפה ובעלים של המסעדה "התאילנדית בסמטת סיני", אופיר לאמי (42), שותפה ובעלים של ה"אוזריה" ו"אוזריה נקסט דור", רותי ברודו (58) ראש אימפריית המסעדנות R2M (קופי בר, בראסרי, הוטל מונטיפיורי, רשת הבייקרי, הרצל 16 ודיסקו טוקיו) ומורן אגסי (33) המנכ"לית של הפלטפורמה הקולינרית L28 שטומנת בחובה מסעדה, אירועים, שיתופי פעולה קולינריים והרצאות על אירוח.

שוטף פלוס כלים

"אני חושבת שההגדרה הטובה ביותר למסעדנית היא שילוב בין מנצחת על תזמורת לבין כבאית; שני מקצועות שגם שם, אגב, אין ייצוג נשי ראוי", אומרת אגסי ומשתעשעת מהאירוניה. רגע אחד את מורחת ליפסטיק ומארחת אנשים ושנייה אחרי זה עומדת לשטוף כלים כי השוטף הבריז".

ברודו: "ואני רוצה להגיד שלהצלחה יש מחירים כבדים מאוד. למשל, בגלל העבודה התובענית, אני ויתרתי על החברה הכי טובה שלי וכבר שנים סוחבת בגלל זה רגשות אשמה קשים. אז מצד אחד, אין דבר יותר מרומם וממלא מהצלחה, מזה שאנשים אוהבים אותך, בוחרים לבוא לאכול אצלך. מזה שכאשר את נכנסת למסעדה שלך היא מלאה, אבל אסור להסתכל רק על הצדדים החיצוניים כי להצלחה בתחום המסעדנות יש מחירים כבדים מאוד, ואת זה אני חייבת להעביר הלאה", אומרת ברודו ושבה ומכריזה את האמת הכואבת שלה: "נשים שרוצות להיכנס לעסקים ורוצות להיות מסעדניות, צריכות לעשות ילדים מוקדם. אני הייתי בהיריון פעם אחת בגיל 19 ופעם אחת בגיל 20 ובחרנו להפסיק את ההריונות האלה כי הם הפריעו לנו בתחילת דרכנו העסקית. זו הייתה טעות כי בגיל 34, כשפתחתי את הקופי בר כבר היו יכולים להיות לנו ילדים בני 13 ו־14 שהיו יכולים לעזור בעסק. אני חושבת שאין לי ילדים כי ויתרתי על שניים, וקיבלתי עונש על זה. בכל הבדיקות, אף פעם לא מצאו מה לא בסדר איתי, ולכן זה העונש שלי".

פוטק: "בגיל 20 גיליתי את העולם וממש לא עניין אותי ילדים".

ברודו: "ומה אמא שלך עשתה בגיל 20?"

פוטק: "הייתה אמא, ועכשיו היא כובשת את העולם".

ברודו: "בדיוק הנקודה שלי. ככה השאלה של או ילדים או קריירה לא הייתה עולה בכלל על הפרק. אין בכלל התלבטות".

אופיר: אני רוצה להגיד למסעדניות ולנשים בכלל: 'תעזו לעשות ילדים בגיל מוקדם יותר. אל תפחדו מהגם וגם'".

פוטק: "אני לא חושבת שבגיל 20 אני הייתי מוכנה. היום אני לגמרי עושה גם וגם".

ברודו: "ואם את נמצאת בשני סרוויסים, ואת גם מגדלת את הילדה, אומרים שאת סופרוומן".

למה סופרוומן? גם תחתייך עברו הרבה נשים לאורך השנים שהתברגו מעלה

ברודו: "עבדו. וברגע שהן הביאו ילדים, הן פרשו מניהול, עלו בסולם הדרגות והפכו להיות 'עובדות מטה'. יש כמה יוצאות דופן, כי הן נשואות לגבר שהחליט להיות מגדל הילדים. חלק מהסיבה שלי אין ילדים היא כדי לאפשר לעסק שלי להצליח. אנחנו דורשים מעצמנו דברים שהם לא אפשריים, ובסוף מי שאוכל את הכאפה מהרצון שלנו להיות על־אנושיים זה הילדים שלנו", אומרת בכאב הגברת הראשונה של המסעדנות בישראל, וחברותיה ממהרות להזדהות עם דבריה.

לנשים יש כריזמה שקטה

"לצערי אני מזדהה מאוד עם מה שרותי אומרת", מודה לאמי. "גדלתי לאמא שהייתה בעלת עסק ולא הייתה נוכחת. אבל יש בחירות שעושים ויש שותפים לדרך, אנחנו לא באמת לבד. לפני שהפכתי לאמא המסעדה לא רק הייתה הבית הראשון שלי, היא הייתה כל עולמי".

"אז הנה, אמא שלך אולי הפכה אותך למה שאת, קיבלת אמביציה", אומרת אגסי ומגלה: "אני גם גדלתי לאמא כזאת, שהראתה לי שאפשר גם וגם: קמה בבוקר מוקדם לבשל ולנקות ואז הלכה לעבודה ולא החסירה מאיתנו דבר".

ברודו: "אפרופו לא החסירה דבר. מהצד, כמישהי שהיא לא אמא, אני מתבוננת על הדור שלכם וזה נראה שכולם עסוקים בלהגשים את עצמם, ושוכחים לחנך את הילדים בדרך. שוכחים שזה התפקיד שלכם".

"בעלי באמת תהה איך החיים שלנו ייראו אם אשאב למסעדנות, עסק שאין בו יום ואין בו לילה. בכל שעה יכול להתקלקל מכשיר, להבריז מלצר או לקרוס שף", אומרת נלה. "הבהילה אותו המחשבה שלא אשאר בבית ואגדל את הילדה, בדיוק כפי שאמא שלו ניהלה את הבית שבו גדל. אני פשוט עושה גם וגם".

ברודו: "סופרוומן כבר אמרתי, לא?"

אגסי: "כמו לרותי, גם לי אין ילדים, והדברים שרותי אומרת לא קלים לי. אחרי שתי מסעדות שהקמתי אני יודעת כמה זה שואב אבל רוצה שלילד שלי שתהיה אמא מרוצה, מסופקת ומאושרת שלא ויתרה על משהו בגלל הוא הגיע, אלא צירפה אותו לחיים".

מסעדנים גברים היו מנהלים כזה שיח?

ברודו: "אין להם רחם, הם לא שואלים האם כן או לא לצאת לעבודה או לעשות ילדים".

פוטק: "אני חייבת להגיד שבעלי היום שואל. הוא עומד לעבור לעבודה חדשה, שכנראה תדרוש ממנו הרבה יותר, והוא לחוץ שהוא לא יהיה נוכח בגידול הילדה. זה מוציא אותו משלוותו".

לאמי: "אבל מצד שני, האם הוא יחשוב פעמים אם לקחת את העבודה הזאת או לא?"

נלה: "הוא חשב פעמיים, אני זו שדוחפת אותו לקחת אותה, כי אני רוצה שגם לו תהיה קריירה משמעותית".

לאמי: "בואו נשים את הדברים על השולחן רגע: יש הבדל בין גברים לנשים מכל הבחינות ואי־אפשר להתעלם מזה או לרצות ליישר קו כל הזמן".

אם אנחנו כאלה נהדרות, למה אין יותר נשים מסעדניות ושפיות?

אגסי: "יש כריזמה שקטה יותר בנשים, אנחנו מנהלות באלגנטיות. יש משהו חם ונעים שלא דורש את הכבוד ואת האגו".

לאמי: "אם אני מסתכלת אחורה על בוסים שהיו לי, הם לא נהגו להקשיב לאדם שעמד מולם. כל מה שעניין אותם זה להתקדם. הייתה מטרה, משימה שצריך לבצע וזהו. נשים יותר קשובות לאדם שמבצע את המשימה. יש המון מנטורינג בניהול שלנו".

וכשאני מבקשת מהן לנסח עבור המסעדניות הצעירות את הכללים להתנהלות יעילה בעולם הקשוח של הכיריים הלוהטות, אני מקבלת שלל אמיתות על־זמניות ונכונות כמו אל תשכחו מאיפה באתן ומה קיבלתן מהבית; זה מאוד אמיץ להגשים חלומות אבל זה נורא קל לאבד את עצמך בדרך בתוך עולם של של אינטריגות ופוזה; העסק שואב ממך את מי שאת בחיים הפרטיים שלך ומונע ממך לשמר אהבות, תחביבים וחברים.

אגסי: "להיות מסעדנית זה ללמד, להעניק ולהשקיע בעובדים שלך; ולא להישבר כשהם מחליטים להמשיך הלאה כי הם רואים במסעדה מקום זמני בלבד".

פוטק: "את למעשה קצת פסיכולוגית, קצת עורכת דין וקצת רואת חשבון. הידע שחייבים לשאת כדי להחזיק את העסק רווחי, בטח במדינה כמו שלנו, הוא אסטרונומי. אבל לפני כל אלה צריך להיות מנהלים טובים ולתחזק את כל החזיתות ברמה הבינאישית". •