פרץ של נתינה

יוסי פרץ גדל בשכונת מצוקה, אצל הורים מגוננים, ללא ביטחון עצמי. רק בגיל 13, כשגילה את עולם הגלישה, החלה אישיותו להתעצב ולהתחזק. לימים פתח בית ספר לגלישה ששם דגש על עזרה לאוכלוסיות פחות מבוססות. מפגש מקרי הביא אותו למיזם חדש ומרגש: הקמת עמותה שמגשימה את חלום הגלישה האקסטרימית לבעלי מוגבלויות גופניות

יוסי פרץ (43) מקריית חיים לא שיער שטיול אקראי בים עם אביו הדייג ישנה את חייו. אבל אותו היום, קצת לפני בר־המצווה שלו, היה נקודת הציון בדרך למי שהפך להיות: בעלים של בית ספר לגלישה.

 

פרץ, נשוי לגל ואביהם של אלמוג (בת שבע) ואופק (בן חמש) גדל בשכונת מצוקה בקריית חיים. הבית ברחוב בן צבי היה התחנה השנייה של הוריו, שעלו לארץ ממרוקו, הגיעו למעברות ומשם לקריות. "הרחוב הזה היה מוקד בעייתי", הוא מספר, "בנוסף, כשהתאום שלי ואני היינו בני שנה, אחינו הגדול, שהיה אז בן חמש, נפטר מלוקמיה".

 

כמו כל ילדי השכונה, הם השקיעו בכל ספורט אפשרי שניתן לעשות ברחוב, אבל הרגע ההוא בים כיוון את פרץ לספורט שלא נחשף אליו לפני כן מעולם. "הלכתי עם אבי ז"ל על החולות, כשלפתע חלפו על פנינו שני נערים עם משחה ורודה עם הפנים. הם צעדו עם גלשן אל עבר הים, נכנסו, ופתאום אני רואה שהם ממש עומדים על פני המים. זה הקסים אותי. החלטתי שאני רוצה גלשן כזה. אבא שלי, שרצה לתת לי הכל אבל לא ממש היה לו, שימח אותי בגלשן פשוט וזול מקלקר עם חרב אדומה בקצה. נכנסתי למים, נסחפתי אליהם, הגיע גל גבוה, ועם כל הפחד חוויתי חוויה אדירה. זה היה הכי אקסטרים שלי. מאותו רגע ועד היום לא יצאתי מהים".

 

בעיות קשב

 

הוא מודה ש"אם הייתי מאובחן בזמנו אני מאמין שהיו מגלים אצלי בעיות קשב וריכוז. אבל הגלישה פרצה אצלי את כל המחסומים והצלחתי בזכותה בכל דבר שנגעתי בו. כל הביטחון העצמי שלי נבנה מהים. אחי הוא היום סגן אלוף שעשה שירות משמעותי כלוחם, והוא גם עבר תהליך דומה".

 

פרץ מעולם לא למד לגלוש. "למי היה כסף למדריך? הכל היה אינטואיטיבי. לא היה אינטרנט, אז למדתי מחוברות גלישה. את הגלשן האמיתי הראשון שלי רכשתי בכספים שחסכתי".

 

לאחר שירות קרבי בצבא הוא נסע לאוסטרליה. "גיליתי שם חיים שבהם הכל סביב הגלישה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שממש אפשר לעבוד בזה. אבא שלי היה סקפטי וחשב שבארץ זה לא יכול לקרות, אבל הייתי להוט להוכיח לעצמי שאפשר. הלכתי ללמוד ייעוץ מס וחשבונאות, התקבלתי לעבודה בבית החולים רוטשילד בחיפה, ותוך כדי שילבתי את הגלישה ועברתי קורס מדריכים. אשתי, גל, נולדה עם שם אחר. כשרצתה להחליף את שמה והתלבטה, החליטה על השם הזה בהשפעתי. לבת שלנו קראנו אלמוג. לכן, בית הספר לגלישה שהקמתי נקרא 'גל אלמוג'".

 

בבית הספר שלו, שהוא מנהל לצד עבודתו בתחום השכר, יש חוגים שנתיים וקייטנות קיץ. "בגלל הרקע שממנו הגעתי תמיד הייתה לי חולשה לצד היותר חלש", אומר פרץ, "כשראיתי עולים חדשים, מצוקות כלכליות וכדומה, תמיד פעלתי לשוויון הזדמנויות ורציתי לאפשר לאנשים את מה שלא התאפשר לי כילד. כשהיה לי יום הולדת נתתי ל־20 חיילים קורס במתנה".

 

במפגש יזמים חורפי שנערך בסלון של חבר, כל אחד מהנוכחים התבקש לספר על חלום שטרם הגשים. אופיר דהן (37), רווק שסובל מהמחלה הנוירולוגית שארקו־מארי־טות, המתבטאת באיבוד של יכולת השרירים בגפיים וחוסר איזון בעמידה ובהליכה, נעמד באופן לא יציב וסיפר כי הוא חולם לגלוש ולעשות ספורט אקסטרים. "כמה נדיר שבמפגש כזה קטן בדיוק ישבתי גם אני", אומר פרץ, "מיד קמתי והבטחתי לו שאני מגשים לו את החלום.

 

"כשהבנתי שהוא אפילו לא יכול להתהלך על החול, חנינו הכי קרוב לחוף, נשאתי אותו בחיבוק אל הגלשן הגדול והמסיבי שחיכה לו על שפת הים, השכבתי אותו עליו ויצאנו לדרך. כשהגל העיף אותו והתנתקתי ממנו - הוא הסתכל עליי בעיניים בורקות וניסה לוודא אם זה באמת קרה. באותו רגע החיים שלי השתנו".

 

דהן כתב פוסט מרגש בפייסבוק שהוביל להרבה הדים ויצר לו ולפרץ קשרים בקהילת בעלי המוגבלויות שמתעניינים בספורט אקסטרימי. בשלב כלשהו נודע לשניים שבתל־אביב יש אירוע גלישה שמיועד לאוכלוסייה זו. "נסענו לשם עם צלמת בשם תמר גילינסקי ועם רוית, ידידה של אופיר שבעצמה חולת פוליו. כעבור חודשיים, אנשים שראו אותנו שם סיפרו לנו על תחרות המיזם החיפאי 2018, ונרשמנו אליה".

 

התחרות התקיימה במסגרת תוכנית "עושים פה", המעודדת יזמים חברתיים באזור חיפה. התוכנית מתקיימת ביוזמת ארץ־עיר, ארגון הפועל לקידום קהילתיות עירונית בכל רחבי הארץ, שותפות של עיריות חיפה־בוסטון ופורום העסקים החברתיים ValueMakers.

 

לפרץ לא באמת היה אכפת מהסכום שהובטח לזוכים, אם כי תיכנן לרכוש בו, אם יזכה, שני גלשנים נגישים. "מה שהיה לי חשוב זה עצם החשיפה לתחרות, כי זה עזר לי לדייק לעצמי את הדברים ולהבין שאני רוצה לעשות את זה. התחרות הגדירה לי את הרצון להקים עמותה ולא להסתפק בבית הספר שלי", הוא מסביר.

 

ניצח בתחרות

 

הוא זומן לראיונות ועלה לשלב הגמר. הסיפור שסיפר על הבמה נגע לליבם של השופטים ושל האנשים בקהל, והוא זכה בפרס. "אחרי שרכשתי את הגלשנים והוספתי מכיסי סכום מכובד לביטוחים היקרים, יצאתי לדרך. לפני חודש עשיתי הפקה שבה מימשתי את החזון וצילמתי את החבר'ה עם הציוד הנדיר. למיזם שלי קוראים 'רואים את האופק בים'. כן, הפעם השם של בני בתמונה. ואני זה שמממן כל דבר שקורה בעמותה", הוא מדגיש.

 

ודהן? הוא עדיין שקוע בחוויית הגלישה. "כשיוסי אמר שהוא הולך איתי על זה באש ובמים, שאלתי אותו: 'קלטת איך אני הולך? ראית את מצבי?' אבל הוא לא ראה בעיניים. לא חשבתי שיש סיכוי שאעמוד על גלשן, והוא טען שלא משנה איך - אני אגלוש ויהי מה. זו הייתה חוויה שמעולם לא חוויתי. ביחד חשבנו: איך נגרום לעוד אנשים לקבל את התעוזה והעוצמה הזו? ולי זה גרם לחשוב איך אני יכול לעשות עוד דברים שחשבתי שאני לא יכול. החלום הבא שלי הוא להשתתף עם יוסי באליפות העולם לגלישה של אנשים עם מוגבלות. אנחנו משתדלים לקיים לפחות אימון בשבוע ואני מרגיש שאנחנו לגמרי בדרך לשם".

 

mirilivi@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "פרץ של נתינה"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים