את סיפורה של שלומית זמיר כדאי להתחיל מהסוף פשוט מפני ש"אודט", מעשה ידיה, הוא השוקולד הכי מיוחד שזללתי מעודי. דקה לפני שהפרלינים שלה פורצים לעולם הגדול היא מספרת על שוקולד מהחיים, שנולד מכאב ומדמעות.
"כשהייתי בת 17, אחי יוסי, שהיה אז בן 14, התחיל לעשן גראס", מפליגה זמיר (44) אל העבר. "הוא היה החתיך של הכיתה, שיחק כדורסל בהפועל עם גילי מוסינזון, ופתאום הכל השתנה. הוריי - יהודית (שכולם קראו לה אודט) שעבדה במרכז המחשבים בבנק ויעקב פורמן, מוזיקאי שעבד בתיאטרון - לא העלו בדעתם שהוא לוקח סמים. אני הייתי זו שריחרחה ומצאה. פעם זרקתי לו כמות כה גדולה עד שפחדתי שהוא יהרוג אותי מכעס. מצבו הידרדר והוא אושפז בכפייה באברבנאל. לא ידענו עד אז שגראס בגיל צעיר מהווה טריגר חזק להתפרצות סכיזופרניה. הדיכאון של אבא, המתח התמידי שהיה בבית והתקפי הזעם של יוסי דחפו אותי לברוח לחיפה, לטכניון, ללימודי הנדסת חומרים במסגרת העתודה".
מהרקע הזה, לדבריה, חלתה אמה בסרטן הכבד "כי הרי ידוע שיש קשר הדוק בין נפש לגוף", היא אומרת, "הרופא לא נתן לה הרבה זמן לחיות, אך הניתוח האריך את חייה בארבע שנים והיא זכתה לראות ממני נכד ראשון. יוסי המשיך לגור בבית, ההורים לא הצליחו להציב לו גבולות, הוא לא לקח תרופות באופן מסודר, חזר לסמים וסבל מחוסר מעש. אין הרבה אנשים שמוכנים להעסיק סכיזופרן במצבו, ולא כל הסכיזופורנים מסוגלים לנהל אורח חיים נורמלי כשאין להם איזושהי סיבה לקום בבוקר. הבטלה והשיעמום הטריפו אותו".
כשהתחילה לעבוד ברפאל, במקביל להמשך הלימודים, מצב אמה הידרדר. "בשבת בבוקר, יום לפני שהיה עליי להגיש את סמינר הסיום של התואר, ישבתי במעבדה, צילצלתי להוריי ואבא ענה. הוא לא הסביר מה בדיוק קורה, אבל זה היה לי מוזר מפני שאמא הייתה האחראית על הטלפון. צילצלתי לבעלי, ביקשתי ממנו לארוז, לקחנו את נועם, בננו הבכור, שהיה אז בן שנה וקצת, ודהרנו לתל־אביב. באמצע הדרך צילצלה אחותי, שלמדה אז פסיכולוגיה בירושלים, ואמרה, 'אל תסעו כמו משוגעים, היא מתה'. אני זוכרת את קול השבר הגדול שיצא ממני. מה זה סמינר לעומת אמא גוססת? הבטחתי לעצמי ללמוד את הלקח ולעזוב הכל כשצריך לתמוך במישהו אהוב".
חמישה חודשים לאחר מכן גם אביה הלך לעולמו. סרטן בנוזל עמוד השדרה שלח גרורות למוחו. "יוסי הגיע ללוויה, אבל לא היה מסוגל לקרוא את הקדיש. אני לא בכיתי פשוט מפני שכבר לא נשארו לי דמעות", היא מספרת. "מאז, כמי ששני הוריה נפטרו מסרטן, הסתערתי על החיים באינטנסיביות ובתאווה. רציתי להספיק. ילדתי את ענת (16) ויובל (13), התחלתי את הדוקטורט ולא העליתי בדעתי שהוא יהפוך לסאגה ארוכה ומפרכת".
למה זה קרה?
"הפרופסור שבו בחרתי כמנחה התחיל להתעמר בי. הוא לא היה מרוצה משום עבודה שביצעתי, טען שהתוצאות חסרות ערך וגם שאל למה אני לא מוותרת. כאישה בעלת ביטחון עצמי גבוה ניסיתי להתעלם מההערות, אבל הוא כתש אותי במשך ארבע שנים - בשעה שפרופסורים אחרים ראו את המחקר שלי והפליגו בשבחיו. זו הייתה תקופה נוראית. בבקרים עבדתי ברפאל, אחר הצהריים הייתי עם ילדיי, בלילות שהיתי במעבדות הטכניון, חזרתי הביתה בחמש לפנות בוקר כדי לטפל בילדיי וחוזר חלילה. בינתיים נולד גם יואב (10). העבודה הקשה לא החלישה אותי. אני אוהבת מצבי מולטי־טסקינג, אבל המכות הנפשיות שספגתי מהמנחה ריסקו אותי. אמרתי לבעלי שהדוקטורט הזה יהפוך אותי לחולה".
אז למה לא ויתרת עליו?
"חששתי שאם ארים ידיים אתן דוגמה שלילית גם לילדיי וגם לעובדים שלי ברפאל. הייתי במלכוד".
קצת לפני גיל 36, כשמיששה את שדיה, היא הרגישה משהו מוזר. "באופן יוצא דופן התייצבתי אצל הגינקולוג שלי כבר למחרת", היא מספרת, "וכשהוא לא התרגש ממה שנראה לו כמו ציסטה דרשתי ממנו הפניות לאולטרה־סאונד, ממוגרפיה וביופסיה. כשהוא סירב, קבעתי תור פרטי. במקביל הרגעתי את בעלי ואמרתי לו שזה בטח כלום - הרי אני צעירה, ללא היסטוריה משפחתית של סרטן השד, לא מעשנת, הינקתי ארבע פעמים, מה הסיכוי שזה יהיה משהו רציני? הלכתי לבדיקות לבד. לפגישה עם הרופא כבר הגעתי עם בעלי, וכשהוא אמר, 'הגוש הינו סרטני' - אני שמעתי 'אינו סרטני', חייכתי לבעלי ולא הבנתי למה הוא לא מחייך. לימים, במחקר שערכתי, גיליתי שרוב הנשים לא מבינות מה הרופא אומר להן פשוט מפני שהן לא רוצות להאמין. במקרה שלי הסרטן כבר היה בדרגה 3, גם בלוטות הלימפה היו נגועות, תפסנו אותו רגע לפני שהוא הפך לגרורתי".
לאורך כל הדרך עמד לצידה בעלה, ד"ר שי זמיר, המתמחה בהנדסת חשמל. הם נפגשו ביום של הרישום לטכניון, וביחד הם צוק איתן שצולח ביחד את מהמורות החיים. "שי הוא ילד מאומץ ויש לו תיק משלו", מספרת שלומית, "כשהכרנו, הוא אמר שלא יתחתן, ושאם בכל זאת יתחתן אז לא יהיו לו ילדים. אבל בתקופה שקדמה לגילוי מחלתי הוא כבר התחיל לדבר על ילד חמישי".
ואז הגיע האבחון. "חיפשנו פסיכולוג לילדים. הגדול היה בן 11 והקטן בן שלוש. הגדולים ידעו שסבתא וסבא שלהם נפטרו מסרטן ולא ידעתי איך להנגיש להם את המחלה שלי מבלי שזה יישמע כמו גזר דין מוות. בעצת הפסיכולוג הזכרתי לילדים את התקופה שבה חליתי במחלת הנשיקה ושכבתי במיטה. אמרתי להם: 'אמא שוב חולה, אני אעבור טיפולים ואצטרך לנוח וצפויה לנו תקופה לא קלה'. נועם, בני הבכור, שמע והגיב מיד ב'טוב, אמא, אל תעשי מזה עניין, זה לא שחלית בסרטן'. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: 'זה דווקא כן סרטן, אבל זה הסרטן הכי קל שיש, אני אצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים, השיער שלי ינשור ואעבור ניתוח, אבל בסוף אני אבריא והכל יהיה בסדר'. כשהשניים הגדולים קיבלו את הבשורה בהבנה ישבנו לשיחה עם השניים הקטנים", היא משחזרת.
זמיר עברה כריתה דו־צדדית ושחזור, וכשגילתה שהיא נשאית של גן מסוכן עברה גם כריתת שחלות. "המשמעות של סרטן היא יציאה למלחמה", היא מסבירה, "את הולכת להציל את עצמך כדי שארבעת ילדייך לא יהפכו ליתומים. בשבועות הראשונים קראתי בלי סוף על הטיפולים השונים, וכשהבנתי שהפרוטוקולים זהים בחרתי לעבור את הכימותרפיה בבית חולים פרטי, בתנאים של חמישה כוכבים, במקום בבית חולים ציבורי שבו אני עלולה להידבק בחיידקים. במקביל ביצעתי שינוי תזונתי. הפסקתי לצרוך סוכר וגלוטן והפכתי לטבעונית. חברה שלי לקחה על עצמה את המשימה ופעם בשבוע בישלה לי אוכל מגוון מעדשים, תרד ושעועית. חברה אחרת לקחה אותי לסיבוב מסעדות טבעוניות ברחבי הארץ. חברה שלישית לקחה אותי למופעי סטנד־אפ כדי שלא אשכח לצחוק וחברה אחרת שמרה על הילדים בתקופות האשפוז. בעלי לא ויתר על שום טיפול או הקרנה".
לאחיה היא לא סיפרה על הסרטן. "יוסי התרגל לכך שפעם בשבוע הגעתי לדירה ששכר עם שותף, שאף הוא לוקה במחלת נפש. חששתי שהמחלה שלי תציף בו חרדות קיומיות. השתדלתי לקיים את שגרת הביקורים והוא לא שם לב שאני חובשת פאה. דאגתי להדביק אותה כדי שהילדים לא יראו אותי קירחת. באיזשהו שלב יובל אמר לי: 'אמא, זה לא פייר שאת חולה כל כך הרבה זמן', וכשעניתי שאנחנו מתקרבים לסוף הוא שאל אם לסוף הטוב או לסוף הרע. במסיבת סיום הגן של יואב בן השלוש תהיתי אם אזכה לראות אותו צועד לכיתה א'. בכוחות משותפים ניצחנו את המחלה, חזרתי לעבודה והכרזתי שאני בריאה".
אבל כשהחלק הפיזי היה מאחוריה החלה ההתמודדות הנפשית. "הייתה פוסט טראומה", היא מודיעה, "כשאת נלחמת, את לא נותנת למחשבות להסיט אותך מהמטרה. כשהמלחמה נגמרה התחלתי לתהות איך אני חוזרת לחיי. לתכנן לטווח ארוך או קצר? כי אם לטווח ארוך - כדאי שאחזור לדוקטורט. אבל אם לזמן קצר, ברור שאבחר להקדיש כל דקה לבעלי ולילדים. בעזרת ליווי פסיכולוגי צמוד הגעתי למסקנה שאני מתכננת להישאר כאן עוד הרבה וממשיכה את חיי מהנקודה שבה הם נעצרו".
רק כשחיי הבית חזרו לשגרה היא הבחינה בהתנהגויות חריגות אצל נועם, שהיה אז בן 15. "זה התחיל באו.סי.די, טקסים של ניקיון. אחר כך הגיעו התקפי חרדה חריפים וחוסר תפקוד. הפסיכיאטר רשם לו ציפרלקס והרוקח שאל אותי: 'תגידי, את יודעת מה את נותנת לבן שלך? זה מעודד התאבדויות'. פעלנו לפי הנחיות הרופאים והמצב החמיר. הופיעו אצלו פסיכוזות שבהן הוא ראה חיידקים בכל מיני מקומות. הבנתי שעליי ליישם את הלקח שלמדתי ממות אמי ולעזוב הכל כדי לעזור לבני, שהפסיק ללכת לתיכון, והתפטרתי מרפאל. מכיוון שברפואה הציבורית אי־אפשר לקבל בזמן הגיוני תור לפסיכיאטר, מצאתי פסיכיאטר פרטי שחיבר בין שתי עובדות: אחי חולה סכיזופרניה ולילד יש פסיכוזה. הוא קבע שבני חולה בסכיזופרניה והורה לשלוח אותו לאשפוז מיידי. כשסירבנו, הוא הסכים לטפל בו במעקב צמוד. התחלנו בתהליך של אשפוז בית: שלוש פעמים בשבוע פסיכולוגית, פסיכיאטר פעם בשבוע, מורים פרטיים, שיעורי תופים ועוד. במשך שנה היינו לצידו מסביב לשעון. כל התרופות הפסיכיאטריות לא עזרו לו. בימים הקשים נועם בכה: 'תאשפזי אותי, למה את לא מטפלת בי? אילו חליתי בסרטן לא היית לוקחת אותי לכימותרפיה?' הבנתי שכדי לאבחן את הבעיה צריך לראות את נועם האמיתי, נקי וגמול מתרופות. אחרי הגמילה, שארכה מספר חודשים, אישפזנו את נועם בבית חולים פסיכיאטרי".
איך עמדת בזה?
"זה היה קשה מאוד, אבל לא כמו שמדמיינים. היחס היה מקצועי ואנושי והתנאים היו סבירים בהחלט. נועם היה מאושפז במשך שנה שלמה ואבחנת הסכיזופרניה התבררה כשגויה. לבסוף, ללא תרופות פסיכיאטריות, בתמיכה פסיכולוגית בלבד, הוא שוחרר. כיום הוא לומד בבית ספר פוסט אשפוזי, משלים בגרויות ומחפש מסגרת לשירות לאומי. מאז ילדותו הוא רצה להיות פסיכולוג, ואני מאמינה שיהיה איש טיפול מעולה".
ואז, ביום הולדתה ה־40, זמיר התיישבה מול מחברת ושאלה את עצמה מה ישמח אותה. "הכנתי רשימה של הדברים שמעניינים אותי ושבחלקם נגעתי בחופשות הלידה, כמו בורסה ונדל"ן. אחר כך החלטתי לממש את הרוח היזמית שבי ופתחתי חברה להנדסת חומרים שנותנת שירות לתעשיות בארץ. כשחברה הזמינה אותי למפגש שבו כל אורח מביא כיבוד מעשה ידיו, הבאתי פרלינים. זה התחביב שלי כבר עשרים שנה. הפרלינים גרפו מחמאות ובסוף הערב ניגש אליי אחד המוזמנים וסיפר שתפקידו לטייל בעולם ולהחליט מה לייבא לארץ. הוא טען שיש לי טאץ' מיוחד ושאל אם אני יכולה להכין אלפי פרלינים. בלי להסס אמרתי: 'כן'. בתי ענת ציירה בעשר דקות את הלוגו 'אודט', הכינוי של אמי המנוחה, ויחד עם הקונדיטורית יעל זימן התחלתי להקים מותג שוקולד בינלאומי. בניתי ברגבה מעבדה לפיתוח, לעיצוב המראה וליצירת הטעמים. הליין שלנו מכיל 30 טעמים של פרלינים ובנוסף פתחנו ליין טבעוני - נטול שמנת חלב, אבקת חלב או לקטוז. כל פרלין הוא חוויה של כל החושים ומכיל רק 45 קלוריות, כמו שתי קוביות שוקולד מריר", היא אומרת בגאווה.
היעד הראשון של הפרלינים הוא יפן. נכון לעכשיו, הוא נמכר בחנות המפעל ברגבה (שעושה משלוחים למרכז הארץ) ועד פסח יגיע למדפי חנויות נבחרות בישראל. ילדי רגבה, שלא לומדים בימי שישי, כבר פיתחו מסורת: בימי חמישי, בסוף הלימודים, הם עוברים דרך המפעל ומקבלים דוגמיות. אבל החלק שהכי משמח את זמיר הוא העובדה שיוסי, אחיה, השתלב בבוטיק השוקולד כמקפל מארזים והעבודה מעניקה משמעות לחייו.
רגע, רגע, ומה עם הדוקטורט?
"בשנים שבהן טיפלתי בנועם סיימתי את כתיבת המאמרים שהמנחה שלי לא אישר וביקש שאפרסם אותם ללא שמו, מה שלא פגם בהערכה העולמית שהם קיבלו. בטכניון המשיכו לטעון שעל פי התקנון לא ניתן לפטר את המנחה ללא הסכמתו, עד שאיימתי בתביעה משפטית בגין התעמרות וניצול סמכות. לצערי, נועם לא נכח בטקס קבלת הדוקטורט מפני שהיה מאושפז, אבל שלושה מילדיי היו לצידי והתגאו במסע של אמם", מסכמת ד"ר זמיר.
