בערב שבו דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, יונתן שגיב הוקפץ לבסיס. בזמן שאלפים רקדו עם דגלי גאווה בכיכר רבין, הוא ישב בעמדת שמירה נידחת ברמת הגולן. "אני זוכר שדנה עלתה על הבמה, וזה היה מין רגע שאתה רואה אישה שאף פעם לא ראית מישהי כמוה, מדברת כמוה, שרה כמוה, מתלבשת כמוה, ובדיוק ברגע הזה מקפיצים אותי לשמירות. הייתי אז חייל אומלל שפוחד לעזוב את הצבא וללכת לכלא, ילד מודחק לחלוטין, וזו הייתה כמו הצצה לעולם אחר, צבעוני ומדהים ומשוחרר. זה חקוק לי בזיכרון בתור רגע של ניגוד אדיר בין הפיצוץ הזה של שוני ואחרות וגאווה וכוח בלהיות עצמך, ובין המציאות שלי אז כחייל מפוחד, שעסוק בלרצות את הסביבה ובלדכא את עצמו כדי להתאים לציפיות של העולם".
דנה אינטרנשיונל אמנם לא מגיעה להופעת אורח, אבל את ספרו החדש 'הצעקה האחרונה' מאכלסות לא מעט דמויות של נשים טרנסיות, קרוב לוודאי בריכוז הגבוה ביותר בספרות העברית עד כה. בעקבותיהן צועדת דמותו של הבלש עודד חפר, "החופרת" בשבילכם, הומו מוחצן, פטפטן משולח רסן, בדחן כפייתי, חסר טאקט, כתב של ערוץ החיים הטובים בדימוס, מעריץ של דולי פרטון וגם מחיה השפה העברית, כשהוא עובר בטבעיות בין לשון זכר לנקבה וטובע ביטויים עבריים למהדרין כמו "כוּס מחצבתי" ו"מחפופה בהתקף עוועים".
על אף שמדובר בספר שלישי בסדרת הבלש של שגיב, עלילת 'הצעקה האחרונה' (הוצאת כתר) עומדת לחלוטין בפני עצמה. אם ב'אין סודות בחברה' עשתה החופרת סדר בעשירון העליון, וב'דברים שהשתיקה יפה להם' פתרה תעלומה שמגיעה עד אירועי הנכבה, הפעם היא מנסה להסתנן לאלפיון העליון כשהיא עוזרת ליחצן של המדינה - דמות ליצנית אך כוחנית, מעין גרסה בלונדינית של רני רהב - להבין מדוע כוכבת נוער בת 15, נועה קירל בפוטנציה, שקעה בדיכאון. אלא שככל שהוא מעמיק בחפירה - כלומר, בחקירה - מבין חפר שיש לו עסק עם גורמים אלימים וחריפים הרבה יותר מדרמות נעורים, שקשורים בשורת היעלמויות של נשים טרנסיות.
"זהות טרנסית הפכה לנושא החם של השנתיים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית, ובמובן מסוים היא מחליפה את העיסוק בזהות הומואית של שנות ה־90. אבל יש פער עצום בין הייצוג התרבותי הזה ובין המציאות החומרית, שבה מדובר עדיין בציבור הכי מופלה לרעה, בתוך הקהילה הלהטב"קית ובכלל. שלא לדבר על הגוף הטרנסי, שהוא עדיין הגוף הכי פגיע, הכי חשוף לאלימות, מילולית ופיזית".
מאיפה מגיע העניין שלך בזהות טרנסית?
"כשאני חושב לאחור על ההתעצבות שלי בתור הומו, ועוד בתור פרה־הומו מודחק, אני רואה איך נשים טרנסיות היו לי מקור להשראה, מין נשים חזקות שעומדות בראש המחנה. אז הייתה דנה, ומאוחר יותר כשיצאתי מהארון ועברתי לתל־אביב נתקלתי בנשים כמו ננסי שניידר וגילה גולדשטיין ונינה הלוי ואפרת טילמן. העמדה הזאת שלהן, הלא־אפולוגטית, חסרת הבושה במי שאני ובמה שאני, הייתה מודל לאיך מותר לך להחצין את עצמך".
בספר, מערכת היחסים בין גברים הומואים לנשים טרנסיות דווקא לא ממש אידילית. כפי שאומרת לחופרת מונה מרקוביץ', טרנסית מבוגרת: "את, גברת, אולי חושבת שתפסת את אלוהים בביצים, את, עם כל הבניין היפה הזה והבגדים הנחמדים ולשחק אותה גברית עם הזיפים, ובטח רק אכלת גרנולה בבית קפה ואמרת סליחה יפה ותודה יפה, ואפשר בבקשה אדוני עוד קצת זכויות בצלחת שלי בתוספת תעודת נישואים ושירות צבאי ותיתן לי בבקשה גם תינוק בצד, וכל החרא הבורגני הסטרייטי העלוב שסוסייטיות כמוך, שרק חולמות להיות כמו כולן, דוחפות לעצמן כל היום לתחת".
יש בספר לא מעט ביקורת על סדר העדיפויות של המאבק הלהט"בקי, ושל הומואים בפרט.
"בהרבה מובנים הביקורת שמוֹנה מטיחה בפני החופרת בספר זו ביקורת שאני מטיח בעצמי, כי אני הכי סוסייטית", הוא צוחק. "רציתי להתייחס דרך זה להפניית העורף שיש אצל הומואים לציבור הטרנסי. היום, הומואים מאוד ממותגים ומקובלים ובמיינסטרים - חיילים הומואים והתא הגאה של הליכוד, וכמובן דרך הבאת ילדים ומשפחה, וכשיש הפגנה על זכות פונדקאות להומואים עשרות אלפים יוצאים לרחובות וכל התאגידים והחברות מביעים הזדהות, אבל הפגנה נגד טרנספוביה מביאה פחות מעשירית מזה".
אבל אולי יש כאן שאלה עקרונית לגבי כל הרעיון של קהילת הלהטב"ק. היום, כשהומואים זוכים לחיבוק, איזה קשר יש בינם ובין חלקים בקהילה שעדיין מודרים לחלוטין? אולי כל הרעיון הזה של קהילה אחת הוא כבר חסר משמעות.
"הספר שואל את השאלה הזאת - האם זו קהילה מדומיינת שנועדה לכישלון? לדעתי יש ערך גדול במאבק פוליטי של סולידריות עם קבוצות אחרות, בתוך ומחוץ למטרייה הרחבה הזאת של הלטהב"ק. גם החופרת עוברת תהליך. אם בהתחלה הוא אומר דברים כמו, 'הקהילה לא משלמת לי את החשבונות, מתוקה', בהמשך הוא מקבל תזכורת ממוֹנה, שאומרת לו, כשאתה מדחיק אותי אתה מדחיק דברים בעצמך והופך להיות ליצן של החברה המיינסטרימית כדי שתוכל להתקבל, ועל הדרך לשכוח ממני. זה לא ייעלם. תתעוררי, מתוקה".
אנחנו יושבים בדירתו הלונדונית המעוצבת לעילא, שאותה הוא חולק עם רביד, בן זוגו מזה יותר מעשור. ללונדון עברו לפני שמונה שנים, והיום הם כבר אזרחי הממלכה. הוא נולד בהרצליה לפני 40 שנה, בן לאב מהנדס ואם בעלת חנות ספרים, שניהם בפנסיה היום, ואח צעיר לרונית. דוקטור לספרות עברית.
עמוק לתוך כתיבת הספר, חייו של שגיב התחברו לעלילה מכיוון לגמרי לא צפוי. "רביד ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילדים. אחרי שבחנו אפשרות של הורות משותפת, הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לעשות פונדקאות, לפי המודל האלטרואיסטי שפועל באנגליה ובקנדה. זה עובד על בסיס 'שידוך'. תורמת הביצית נותרת אנונימית, אבל היא קוראת את הפרופיל שלנו, אנחנו קוראים את הפרופיל שלה, ורק אם שני הצדדים מחבבים אחד את השני ויש כאילו התאמה - אז יש תרומה".
כמו טינדר.
"בדיוק. ואחרי כמה חודשים של המתנה לתורמת פנו אלינו מהסוכנות ואמרו שהן חושבות שמצאו לנו התאמה, אבל הן רוצות לדעת אם תהיה לנו בעיה שתרומת הביציות תגיע מגבר טרנס. זה תפס אותנו לגמרי בהפתעה, אבל אמרנו, 'ברור, אין בעיה, תשלחו לנו את הפרופיל שלו'. בינתיים עברו כמה ימים ונכנסתי ללופים של דאגות. ניסיתי לדמיין את העתיד, ואת הילד שואל מי האמא הביולוגית שלו ואני צריך להסביר לו שהוא בעצם בן לשלושה גברים - שני הומואים וגבר טרנס שתרם לנו את הביציות שלו. כל זה בזמן שאני כותב את הספר. וזה הוביל אותי לעוד מחשבות - מה אם יהיה לי ילד טרנס או ילדה טרנסית? איך אני אתמודד עם זה?"
כלומר, שאולי העובדה שהתורם טרנס יכולה להשפיע על הילד?
"כן, פתאום מצאתי את עצמי חושב על גנטיקה ותורשה וסביבה, ונורא התבאסתי על עצמי. זה הרי מצב אבסורדי - יושבים שני גברים הומואים בורגנים ומתלבטים על תרומת ביצית מגבר טרנס. ובמקום להגיד תודה ולסתום את הפה, אני מתעסק בדאגות ובחששות. פתאום מצאתי את עצמי נכנס לאותן מחשבות וטענות שההורים שלי הפנו כלפיי, כשאני יצאתי מהארון. ואני, שנאבקתי בדעות הקדומות האלה וראיתי אותן כמיושנות, פתאום מדבר על מה תורשתי ומה סביבתי, ואיזו זהות תגרור אילו בעיות.
"אבל אז קיבלנו את הפרופיל שלו, ובאמת התאהבנו בו. הוא נראה אדם מהמם, מצחיק וחכם, וברגע שהיה החיבור האנושי הקטן הזה, זו הייתה קריאת השכמה לצאת מהשרידים של ההומופוביה העצמית או הטרנספוביה שקיימים אצלי, ופשוט להסתכל על הבן־אדם שעולה לך מהדף".
הוא הסביר למה הוא רוצה לתרום את הביציות שלו?
"הוא כתב משהו נורא מרגש על זה שהוא לא מעוניין להשתמש בביציות האלה כדי לעשות ילדים, אבל זה יפה בעיניו שחלקים ממנו ימשיכו לחיות בעולם, עם ובלי ידיעתו".
תמיד רצית ילדים?
"ממש לא. העדפתי להתמקד בחיים טובים וכיפיים ובקריירה ללא מחויבות לילדים. רק בשנתיים האחרונות התחיל איזה רצון ממשי של שנינו. אני ביקורתי ומפוכח מכדי להגיד שזה רצון אותנטי - ברור לי שמגיל אפס הוטמע בי שצריך לעשות משפחה, שזה המבנה הנכון. ככל שאתה מתבגר אתה רואה את כולם מסביבך עם ילדים, והדברים האלה משפיעים".
אתה נשמע כמעט אפולוגטי.
"כי הטמעתי במידה מסוימת גם את הרעיון הזה של התנגדות לסדר החברתי ההטרונורמטיבי", הוא צוחק. "אבל ההסתייגויות שיש לי מגיעות ממקום אחר: למה אנחנו מתעקשים לזרוק את עצמנו למסגרת משפחתית, כשכולנו יודעים מראש כמה היא יכולה להיות דפוקה ומצלקת. עברתי את המסע של יציאה מהארון מול ההורים שלי, וזה לא היה מההתחלה שושנים וורדים. היו שנים לא קלות. אבל ההורים שלי הם עדות לכמה אפשר להשתנות ולצמוח גם בגילים מאוחרים, ואנחנו היום משפחה נורא חזקה, הם מאוד אוהבים את רביד. אז בסופו של דבר, עם כל הסרטים והקונפליקטים, יש לי רצון להקים עם רביד משפחה בעצמי, וכן לעבור את הטוב עם הרע, את הכיף עם החרא ולהרגיש את הזרם הזה של החיים ממשיך".
אתם מתכננים לחזור לישראל אחרי הלידה?
"כן. תראה, עזבתי את הארץ כי רציתי לעשות תואר בניו־יורק. וגם כי הייתי צריך את המרחק הזה כדי לצמוח ואולי כדי להפוך לסופר. אבל כן, אני ארצה לחזור, לפחות לתקופה, כדי להיות עם ההורים שלי, עם המשפחה שלי. צעדנו יחד דרך ארוכה, ואני מבין וסולח היום על דברים שפעם אולי נורא כעסתי עליהם. מה גם שכולנו מתבגרים, ואתה מבין שדברים הם לא לנצח. בעיקר אחרי ששני ההורים שלי חלו בשנים האחרונות בסרטן - ויצאו מזה, טפו־טפו. אני עדיין מרגיש בעצמי קצת כמו ילד אינפנטיל, ואני פוחד מהיום שאצטרך לחיות בלעדיהם. אני נורא אוהב אותם".
בין מסך טלוויזיה שתופס חצי קיר לספרייה אקלקטית במיוחד, קשה שלא לזהות משהו מרוחה של החופרת בשגיב עצמו: מדבר ב־200 קמ"ש, מלהטט בטבעיות בין משלבים ועגות, משגר תוך כדי שיחה אינסוף רפרנסים מעולם הפופ, הספרות והאקדמיה - החל בבחירות האופנתיות של כוכבות ריאליטי, דרך תפיסות המגדר של ג'ודית באטלר וחוש ההומור של טוביה החולב, ועד לפרשנות נוקבת לפרק האחרון של 'המרוץ לדראג של רופול'.
אבל למרות שכל מהותו זועקת פופ, שגיב דווקא הולך ומאבד אמונה בכוחה של התרבות הפופולרית. "כשכתבתי את הספר הראשון בסדרה, הייתה לי ראייה תמימה של האופציה המשחררת בתרבות הפופ. זה גם היה חלק מהמניע לכתוב את הספר, כנגד התרבות הישראלית שהיא כל כך רצינית ומתעסקת בסכסוך ובנושאים כבדים וגבוהים, אבל למעשה מדחיקה אותם, ועולם כמנהגו נוהג. האמנתי שאם רק נביא פופ צבעוני, קרנבלי, רב־תרבותי, רב־מגדרי - להקת 'פינג פונג' מנופפת בדגלי שלום באירוויזיון - נוכל באמת לייצר אלטרנטיבה מחשבתית ולשנות את המציאות".
ומה גרם לך לשנות את דעתך?
"קודם כל הבחירה בטראמפ. פתאום הבנתי שהריאליטי הצבעוני והקרנבלי שאני כל כך אוהב ילַד מפלצת פופוליסטית, לאומנית, ששולחת את העולם לאבדון. ואז ביונסה עם 'פורמיישן' וזהות שחורה ובלאק־פאוור, הולכת ותופרת את הבגדים שלה בסדנאות יזע. אבל נקודת השבר הגיעה עם נטע ברזילי. הרגע הזה אחרי הניצחון, שבו אני רואה אותה חוגגת עם עשרות אלפי אנשים בכיכר בתל־אביב, באיזה קרנבל ליברלי משוחרר של קבלת השונה וקירוב לבבות ודימוי גוף חיובי - ובאותו זמן, כמה עשרות קילומטרים משם נרצחים פלסטינים על הגדר באש חיה, בדיוק על ידי אותה מדינה.
"אין כאן כמובן שום אמירה על ברזילי עצמה. אני מבין את החשיבות של דמות כמוה, שיכולה לשנות את החיים של עשרות ואולי מאות אלפי ילדות, אבל כל עוד לא מבינים שצריך לחשוב על האפליה שהיא סובלת ממנה בתוך קונטקסט רחב של זהויות אחרות, זה יישאר בגדר סיסמאות ריקות מתוכן. רוצים לדבר על גוף? בואו נדבר על גוף של אנשים שנרצח בזמן שנטע ברזילי מופיעה. והרגע הזה גרם למשבר נורא עמוק במחשבה שלי, שתרבות פופ יכולה לשנות את המבנה הרקוב של החברה".
את היחס האמביוולנטי שלו לתעשיית הפופ בוחן שגיב בספר גם דרך עיסוק במעמד מובחן מאוד. גברים שריריים בחולצות פולו, נשים עם פודלים זעירים בתיקי לואי ויטון, "זמרים בועלי־קטינות", "אילי תעשייה מוצצי דם שמעלימים מס למען הציבור והמדינה" וכאמור בן דמותו של רני רהב - כל אלה מחככים כתפיים במסיבות קוקטייל עם גדעון סער וגאולה אבן ומתלוננים על רדיפת ראש הממשלה ורעייתו. "אני נורא נמשך לקאמפ ולטראש הזה, אבל מה שאנחנו רואים בחמש השנים האחרונות באופן מואץ זו ברית מחרידה של הון ושלטון ולאומנות ופופ וטראש".
הון שלטון וסנדרה רינגלר.
"בדיוק. אני מדבר על התמונות האלה של שרה נתניהו עם סנדרה רינגלר וניקול ראידמן, ומושיק גלאמין שבא לראיין אותם בבית. הסיאוב הזה שלוקח את כל הדברים שאני אוהב בתרבות פופולרית - קרנבליות וצבעוניות, ולא לדפוק חשבון ולהיות גדול מהחיים - ומתיך אותם עם הקונטקסט הפוליטי הישראלי ועם האליטה הפוליטית של ההון. ונוצרת איזו בועה שבעה, שכל הזמן ממשיכה לדבר את עצמה, והאתוס הזה של 'אני הגעתי מאשפתות ובניתי את עצמי בעשר אצבעות', במין הצדקה עצמית לעושר ולכוח שלנו, תוך התעלמות בוטה ונרקיסיסטית מכל האחרים שלא הצליחו לבנות את עצמם".
לחיבורים כאלה יכול להיות גם פוטנציאל פוליטי חיובי. קח למשל את הראפרית קארדי בי שהתחילה כחשפנית ויש לה היום המון השפעה.
"אני הייתי אובססיבי לגבי ניקול ראידמן, מתתי עליה ב'מעושרות'. אבל ההבדל ביניהן הוא שקארדי בי ממשיכה להיות מחויבת למקום שהיא באה ממנו - היא תומכת בברני סנדרס ויוצאת באינסטגרם שלה נגד החומה של טראמפ. אז להגעה שלה ממעמד נמוך יש משמעות. הכוח והצבעוניות של ראידמן, לעומת זאת, שרויים בתוך סְחי של ממשלה ימנית פופוליסטית, בתוך עיוורון חברתי.
"כל חיי הייתי מין שמאלני פוסט־מודרניסטי רלטיביסטי, שמתעקש שאין עמדה אחת שיש בה עליונות מוסרית. אבל היום קצת בא לי על איזו מחתרת שמאלנית, שקארדי בי תנהיג אותה, והיא תעמוד עם תת־מקלע בכל יד ותגיד פאק־איט, יש ערכים מסוימים שצריך להילחם עליהם. והומואים ולסביות וטרנסיות וכל עניי העולם בתוך טנק, וגרטה תונברג על הצריח, עולים על הבית הלבן, עולים על ירושלים ומפציצים את הכל. מתחילים מהתחלה". •
