של מי הבית הזה

תשמעו משהו: אני מישראל. כמה אקזוטי זה? כן, המקום המיוחד הזה במזרח התיכון שבו המציאו את הקיבוץ ולימדו את כולנו לחשוב מחוץ לקופסה, להקים סטארטאפים במשימה לאומית ולחיות בקהילה עם ערכים משותפים.

מי קונה? מישהו? אף אחד? טוב, אז אני אלך למכור את זה במקום שבו קונים את זה במשקל: השוק האמריקאי.

רק השבוע נפלתי על ראיון של אדם נוימן, גיבור מערכות ווי־וורק, אצל צ'ארלי רוז, שהביט בו בעיניים כלות בשעה שנוימן סיפר לו איך גדל בקיבוץ בישראל. "בתקופתי היו איזה 800 כאלה, כיום נשארו אולי עשרה פעילים", קונן נוימן תוך התעלמות גמורה מהמספרים האמיתיים (265 קיבוצים נרשמו בישראל ב־2018, כ־20 אחוז מתוכם שיתופיים), והמשיך ושורר דקות ארוכות על ערכי הקהילה, השיתוף, המלחמה למען ערכים משותפים ואחוות הילדים שלימד אותו הקיבוץ.

אין לי מושג איך נראתה באמת ילדותו של נוימן - בחלק אחר בראיון סיפר שעבר המון דירות ויישובים עם אמו - אבל ההישענות הבוטחת על ישראליותו הייחודית שימשה אותו גם כשסיפר איך הגיע לארה"ב ונדהם לגלות שאנשים זרים שותקים זה עם זה במעלית. "אמרתי, באמת? כישראלים אנחנו אוהבים להציג את עצמנו!"

המממ. אין לי מושג באיזה מעליות אמריקאיות נוימן התנסה, אבל באופן אישי זכור לי סמול־טוק אינסופי שמכסה בכוח על כל בדל איום לדממה בכל הנסיבות האמריקאיות - כולל מעליות - שבהן נתקלתי במהלך שנותיי ביבשת. דווקא בישראל אין לאף אחד בעיה לשתוק מעט ביחד.

הייתי שותק בקשר לזה, אבל בהמשך השבוע נתקלתי בפרק שהקדישה הסדרה 'אבסטרקט' של נטפליקס לנרי אוקסמן, אחת הישראליות המצליחות והפוטוגניות בעולם, מי שמובילה מעבדה חדשנית לעיצוב־אדריכלות־ביולוגיה־קורי־משהו ב־MIT. אוקסמן סיפרה שם בהתרגשות על ילדותה החיפאית, שבה, בלילות קרים, פתחה את חלון חדרה והשתאתה לנוכח פתיתי השלג הלבנים שהתעופפו באוויר, ואף לכדה כמה מהם בשקית והניחה מתחת לכרית כדי להראות להוריה למחרת. ובכן, תרשו לי רק לדייק את הדברים; כמי שגדל בחיפה בכל השנים הרלוונטיות, לא היה בכל אותן שנים לילה בודד שבו ירד שלג, מלבד בנראטיב המרגש והבדוי - גם אם לגיטימי - שמכרה אוקסמן לנטפליקס.

האגדות האלה - כמו גם המציאות הישראלית כפי שהוצגה בסדרות 'הומלנד', 'דיג' ו'אלי' של גידי רף - אינן נמנעות מהפרזה במקרה הטוב, אוריינטליזם במקרה הבינוני ובולשיט במקרה הרע, מה שלא מונע מישראלים מצליחים לשווק אותן לפתיים אמריקאים שעיניהם מתמלאות דמעות באותה המהירות שבה ישראלים מזהים את הזיוף. אין לי עם זה בעיה מיוחדת - עיני לא צרה באיש מלבד בכל ישראלי שהצליח בגדול בארה"ב - ובוודאי שאין בזה נזק שמתחיל להתקרב לנזקיו המצטברים של הפייק־ניוז הפוליטי, ועדיין; לפחות קחו אותנו בחשבון כשאתם משדרים את זה פה. אנחנו רואים לכם.