קארדי בי קוראת לך

תחושה מוזרה התלוותה לצפייה ב'זורמים', הריאליטי המוזיקלי המצוין של נטפליקס. למרות שחיפשו בה את "הכוכב הבא" והמתמודדים חפרו על "האמת שלי", היא השפריצה רעננות על ז'אנר טלוויזיוני שיצא מכל החורים. ברור שבלי קארדי בי, הליהוק הכי נכון להנהגה של משהו מאז משה רבנו, 'זורמים' לא הייתה כל כך מוצלחת. אבל נדמה שזה לא כל הסיפור.

'זורמים' הייתה תחרות היפ־הופ לא רק בכותרת, אלא בנשמה. השופטים (קארדי, צ'אנס דה ראפר ו־T.I) והמשתתפים יצרו שיח שעוסק בזהות גיאוגרפית, מוזיקלית ופרסונלית, ושילבו אותו עם דיבור ישיר וחד על הפנים האמיתיות של התעשייה: מה יעבוד וימכור ומה יגרום לאנשים לנחור משיעמום. בהתאם, המשימות נתפרו לפי הקריטריונים שמחזיקים אמן: כתיבה של חומר מקורי, הופעה חיה, שיתוף פעולה, באטלים וקליפים. לכן ב'זורמים' שמעו קללות, סיפורים פסיכיים על עוני ומחסור וגם שיפוט בוטה ולא מתייפייף.

הכיפיות והעומק של 'זורמים' מעלה את השאלה, מה ישראל יכולה ללמוד ממנה? אחרי הכישלונות של 'דה וויס', 'אקס פקטור' ו'דה פור', נשארה רק 'הכוכב הבא'. וגם היא בסכנת שחיקה, אחרי שנתיים של היפר־ונטילציה סביב האירוויזיון. לכן נראה שהמרחב פתוח לרעיונות אחרים, לאו דווקא על הבמה המרכזית והשמרנית של קשת ורשת, אבל מסביב. למשל, קאמבק של ריאליטי שחוגג את המוזיקה המזרחית. כמו שהייתה 'המלך הבא' בערוץ 'בריזה' של yes לפני ההתפוצצות של 'כוכב נולד', וכפי ש'אייל גולן קורא לך' הייתה יכולה להיות, אלמלא הפכה לפולחן אישיות סביב פרסונה שהסתבכה בפרשה חמורה.

כעת, לאור השינויים הדרמטיים במיינסטרים הישראלי, אפשר לראות כמה זוויות מרתקות טרם מוצו: במקום עוד חקיינית של אדל נגד מתחזה של ישי ריבו, למה לא להפגיש את הסגנון הטורקי מול עיראק'נ'רול בנוסח דודו טסה, או בס עם סלסולים נגד טראפ־ערבי? במקום קריוקי מצולם, למה לא להתמקד בפיתוח של הכישרונות מהרגע הראשון, תוך הפגנת הגיוון האינסופי של תרבות, שהיא גם עתיקה וגם הכי פופולרית במדינה?

הדבר הכי מרשים ב'זורמים', זה עד כמה היא התאמצה לשלב את האתוס של ההיפ־הופ בתוך המכונה שנקראת טלוויזיה. לכן היה קל להיענות לה, אפילו שנפלה בקלישאות הכי שחוקות. אין סיבה שלא נחזה בתוכנית כזאת כאן (אם כי לקארדי בי אין תחליף). זה לא רק ללמד היסטוריה, אלא לעשות אותה.