השף העירום
יוסי שטרית חיכה שנים להזדמנות לפרוץ קדימה ולהגיע לפריים־טיים. אבל בדיוק כשזה קרה ב'משחקי השף', יחסיו עם שותפיו למסעדות קרסו והם הראו לו את הדרך החוצה. מקורבים טענו שהתהילה עלתה לו לראש והוא פשוט הפסיק להגיע. שטרית מתעקש שהוא הרוויח את הביטחון העצמי שלו ביושר. ובכלל, הוא מסביר, ההצלחה גם הביאה לו התקפי חרדה והציפה את הטראומות שצבר כילד להורים שזכו בלוטו - ואז הפסידו הכל
"כשהייתי בן עשר זכינו בלוטו", מספר יוסי שטרית. "וזה ריסק למשפחה שלי את החיים".
לא הבנתי. זה לא אמור להיות הפוך?
"זכו אז בדולרים. לא זוכר כמה, אבל הרבה. ואבא שלי לא ידע להתנהל עם זה טוב והתרסק. הבן־אדם הגיע ממרוקו, גדל במעברה ופתאום אומרים לו 'אתה עשיר'. בנו בית של 400 מטר, שמי צריך את כל הגודל הזה. קנו אוטו חדש. הוא נכנס שותף עם חבר בחברת הסעות בלי לחתום על כלום, ואז כל החובות התלבשו עליו. אני זוכר את אבא שלי נותן כסף לכללל החברים שלו, שטרות, וקח, קח־קח. אני הלכתי לבית הספר עם נעליים הכי יקרות וחדשות - ריבוק שאין לאף ילד - וזרקו לי, 'הנה המיליונרים'. אבל זה נגמר מאוד מהר. זה התחיל כשהייתי בכיתה ז'. ואני זוכר את אמא שלי בוכה על מר גורלה. מגז'דרת. אני ממש זוכר את המפולת הגדולה: אבא ואמא שלי עובדים בשתי עבודות. אחותי ענת הופכת לאמא של הבית. הפסדנו הכל!"
מה זה הכל?
"הכל זה הכל! את הבית, את האוטו. זה מעקלים שבאים אליך הביתה ואחותי הגדולה מחביאה אותי ואת אחותי בחדר, שלא ישמעו שאנחנו בבית. ודופקים בדלת חזק! ואני זוכר שבתור ילד אני מת מפחד. ואחותי שהייתה אז בכיתה ט' אומרת להם, 'אין לכם צו חיפוש, אסור לכם להיכנס הביתה'. הם אומרים, 'אנחנו מעקלים', ונכנסים בכל מקרה ולוקחים לנו את הטלוויזיה והסלון. ותוך כדי שהם עושים את זה אנחנו בוכים".
זה נורא.
"ואז אבא שלי חוזר מהעבודה ואומר, 'זה לא קורה', ומהכסף שאין לו הוא קנה סלון וטלוויזיה, רק שלא ידברו. זה המשיך וזה כדור שלג שהולך וגדל וגדל. כי זה עוד ועוד־ועוד חובות. וזו הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה. שנים. מכיתה ז' עד אחרי צבא".
איך טראומה כזו משפיעה על ההתנהלות שלך היום?
"אחת הפרנויות הגדולות שיש לי, ואני מדבר על זה כל הזמן עם הקואוצ'רית שלי, זה שאם את אבא שלי לא לימדו להיות מיליונר והוא פתאום נהיה מיליונר, רוב הסיכויים שהוא ייכשל. אבל הנה, אני עכשיו נהיה מוצלח בשנייה אחת. מה הסיכוי שאני לא אכשל? זה מאוד מפחיד אותי. זה יושב עליי, כבר היו לי כמה התקפי חרדה".
ומה אומרת הקואוצ'רית?
"שאני צריך ללכת לפסיכולוג. שזה טראומה".
בטוח. מה דבר כזה עשה ליחס שלך לכסף?
"פחד גדול מאוד. אני עד היום לא מושך דואר. יש לי פרנויה ממעטפות ירוקות כאלה של מס הכנסה (צוחק). פחד קשה שלא יהיה ולשמור רכוש למחר - נעמה אשתי אומרת לי שאני הפולנייה בבית! זה התפקיד שלי! אבל אני המתכונן בבית. החוסך".
ומתי ההורים יצאו מזה?
"רק לפני שנתיים. אלה היו חובות בקנה מידה אדיר. אבא שלי הרוויח גרוש וחצי. אבל שם נגמרה לו הבריאות. כמעט עיוור, סוכרת, לחץ דם, ניתוח מעקפים, כולסטרול - הכל מההתרסקות והסטרס לדעתי. הוא סיעודי. אמא שלי מטפלת בו".
עזרת להם לצאת מזה?
"אני ואחותי ענת עוזרים ברמה שמעבירים להם כסף כל חודש. אחרת אין להם כלום. הם ילכו לרחוב. אין להם אוטו. או חשבון בנק. או בית. לקחנו אחריות מאוד גדולה על זה".
מה נשאר לך מכל הדבר הזה?
"הפחד שמחר לא יהיה. שייגמר. אני לא משחרר".
השאלה היא אם אתה רוצה לשחרר.
"לא נראה לי שזה תלוי בי".
× × ×
את כל הדברים האלו לא תראו בעונה החדשה של 'משחקי השף'. שם, שטרית נראה נינוח, נימוח וידען. לא כמו אדם שנלחם כל יום את מלחמת השחרור שלו מחדש, שהיה צריך לגדל לעצמו בכוח ביטחון עצמי. הנוקשות שלו בעונה הראשונה הפכה לסחבקיות, ומשתלבת יופי עם שאר ההרכב: אסף גרניט, מושיק רוט וארז קומרובסקי.
בניגוד לטייפ־קאסט של קודמו בתפקיד מאיר אדוני, שישב בעיקר על בלוטת הדמעות, שטרית מצליח לשלב בין גבוה לעממיקו, זה שבא ממצוקות ותמיד יסביר למתמודד מהפריפריה שהוא גם משם והנה, עם הרבה עבודה קשה, גם הוא עשה את זה.
מאז שהתחילו 'משחקי השף' הוא השיל מעצמו 25 קילו, התמכר לכושר, הפך לפרזנטור של קפה שמככב על שלטי חוצות, נהיה חביב הקהל וגם חבר טוב של אסף גרניט. אבל במקביל, קרו גם תהליכים אחרים: לפני כחודש נפרדו דרכיהם של שטרית ושל 'בארכה', הקבוצה שהיה חלק ממנה במשך שמונה השנים האחרונות ובבעלותם המסעדות 'משייה' ו'קיטשן מרקט'. מקורבים לקבוצה טענו שהם אלו שנפרדו מהשף. לשטרית, טענו, עלתה השמפניה לראש כתוצאה מהפרסום הטלוויזיוני, הוא מיעט להגיע למסעדות, שלא לדבר על סרוויסים, ולשותפים נמאס מהאגו טריפ.
לשטרית כמובן יש סיפור אחר לגמרי, אבל כך או אחרת התוצאה זהה: הוא מגיע לעונה הנוכחית של 'משחקי השף' בתור שף ללא מסעדה. דבר שלאדם כמוהו, שמקדש ביטחון כלכלי וגם את העבודה במטבח, לא נראה שיהיה קל בכלל. "עבדתי כמו חמור, אני חושב שמגיע לי קצת לנוח", הוא צוחק. "ואתה יכול להיות שף טלוויזיוני מצוין, אבל אתה חייב להיות קודם כל טבח".
ועכשיו אתה לא עושה את זה במסעדות. מה קרה בעצם עם השותפים שלך? למה הכל התפרק?
"החיבור היה טוב. היום כבר לא. זהו. הם המשיכו קדימה ורוצים דברים יותר גדולים", הוא בורר מילים. "הייתה הרגשה שאנחנו כבר לא משדרים על אותו גל כל השנה האחרונה. היו שיחות והייתה החלטה של שנינו יחד, של בואו נפרק את זה".
אז הפרידה הייתה הדדית?
"כן. וזה נעשה בצורה מאוד יפה ומכבדת ואוהבת".
יש גם הרבה שאומרים שעלה לך לראש הפרסום.
"(מתרגז) לא היה. אני אגיד ככה: אם מישהו חושב שבגלל הפרסום עלה לי, אז סבבה. מותר לי להרגיש יותר טוב. זה בסדר גמור. מותר לי! מותר לי להרגיש ראוי ורוצה להמשיך קדימה. אני כל הזמן הייתי עסוק בלהתנצל על זה שהביטחון העצמי שלי עולה, ואני פתאום הולך זקוף ומרגיש שמגיע לי".
ומה היה המקום של 'משחקי השף' בהחלטה שלך לעזוב את הקבוצה?
"'משחקי השף' והפריים־טיים מאפשרים לך לקבל כוחות־על כאלה, שעכשיו אני יכול להחליט מה אני רוצה לעשות. יש טלוויזיה שמביאה אותי לכל בית בישראל וזה מגניב לגמרי וזה מה שרציתי וזה טוב לי. עכשיו אני רוצה להחליט איזה מסעדה אני רוצה לעשות".
בלי 'משחקי השף' והקמפיין שעשית היית מסוגל לחתוך ככה? עם כל החרדות הכלכליות שאתה סוחב מהבית, מפחיד ככה לצאת לדרך עצמאית.
"נכון. אם לא היה לי את הגב של הטלוויזיה והקמפיין יכול להיות שהייתי נשאר שם עוד עשר שנים, מתוסכל. ואני מרגיש שעד אז הייתי חייב להוכיח. עכשיו כולם יודעים מי אני. אני מרגיש יותר בטוח ויותר מקצועי ממה שהייתי אי פעם".
אני הבנתי שזה לא היה הדדי. שאתה פשוט הפסקת להיות בסרוויס ולהגיע לעבודה ושהם החליטו שזה לא מתאים להם יותר ואמרו לך ביי.
"ברור שבימי הצילומים הייתי פחות במסעדה. ואנשים גדלים. סליחה, גם אסף ליס (אחד מבעלי הקבוצה לצד אלון פרידמן, ובן זוגה של דנה גרוצקי, גב"ח) לא כל הזמן במסעדות. פתאום הייתי רואה אותו פעם בחודש ולא כל יום כמו בהתחלה. זו אבולוציה. היו תחתיי 50 טבחים - 30 ב'משייה' ו־20 ב'קיטשן מרקט'. ואני אמרתי לאסף גרניט, שמה שחירפן אותי יותר מהכל שפתאום טבחים ביקשו ממני סלפי. או שאני לא זוכר שם של טבח. אמרתי: 'אני לא רוצה את זה'".
מצאת את עצמך מאכיל מפלצת?
"בדיוק. מצאתי את עצמי מכין אוכל לפאקינג 150 איש. הגולם קם על יוצרו. אמרתי, וואו. אתה מוציא מנה חדשה ובמנה ה־18 זה כבר לא מה שהתכוונת, ובמנה ה־30 זה ממש לא מה שהתכוונת - אתה כל יום הולך לישון מאוד מאוכזב. זה מתסכל. זאת כאפה. עכשיו, אם אלה היו המטרות שלי הייתי חי עם זה בשלום, אבל אלה לא המטרות שלי והיום יש לי לגיטימציה לעשות דברים שאני באמת אוהב. מה שבטוח זה שאני איש של עבודה. ועד שעזבתי את 'משייה' עבדתי. עשיתי סרוויסים. עמדתי על הפס שם".
זה לא מה שהם אומרים.
"אוקיי, מגניב לגמרי, אחלה. הייתי במטבח יום־יום. ביליתי במסעדות האלו שמונה שנים והיו חודשים שעשיתי בהן 420 שעות בחודש ו־360 שעות בחודש. זה לא אנושי, זה מטומטם. אז לבוא ולהגיד שבגלל הצילומים לא הגעתי? גם העזיבה שלי את הקבוצה היא מתוך בחירה לעשות איכות ולא כמות. להיות בשתי מסעדות שמאכילות 150 איש כל סרוויס, תוסיפי מאה איש כל צהריים, ועוד ארוחת בוקר ב'משייה'. אנחנו מדברים על קרוב ל־500 איש שאוכלים את האוכל שלי כל יום. זו חתיכת אחריות".
בסדר, אבל ככה זה במסעדות. הולכים ומתרחבים. זה מה שאסף גרניט עושה.
"אנחנו מטבענו רוצים עוד ועוד. קל לשכוח מה האמת שלך. אני ראיתי באסף דמות להערצה וחיקוי ואמרתי, גם אני רוצה 12 מסעדות. ואז הוא אמר לי, 'תגיד לעצמך את האמת - זה באמת מה שאתה רוצה? אתה הרי לא באמת רוצה משהו כזה'. אמרתי, וואלה. זה לא מה שאני רוצה".
לגבי העזיבה עכשיו התייעצת עם אסף?
"אסף כל הזמן אמר שהם עושים את טעות חייהם שהם מוותרים עליי".
מה הם יכלו לעשות?
"אם יכולתי לעשות מסעדה קטנה שבה האיכות במרכז הבמה ולא הכמות, יכול להיות שזה היה ממשיך פוראבר. הם לא האמינו בדבר הזה. אז אלה לא הפרטנרים וזה מגניב לגמרי. אני מספיק בשל כיום כדי שאני אעשה את זה לבד".
אגב, דיברת איתם מאז שעזבת?
"קצת".
נפגשת איתם?
"לא. אנחנו בפרידה".
כלום?
"כלום".
היית במסעדות מאז שזה נגמר? בכל זאת, שמונה שנים.
"(נבוך) לא. אבל שבוע הבא אני אהיה. אין לי ברירה, יש שם דברים שאני צריך לקחת".
אתה הולך לקחת דברים מהאקסית.
"הייתי בטוח שאסיים את מערכת היחסים ואפול לדיכאון עמוק. נשבע לך. אבל כנראה בגלל שזה התבשל אצלי המון זמן, כשזה נגמר הרגשתי הקלה ענקית".
× × ×
הוא נולד וגדל במעלות, ובניגוד לקלישאה הרווחת במקצוע, הוא ממש לא חלם אז להיות שף. "גדלתי עם אבא שהוא פועל ייצור ואמא שעובדת בסופרמרקט, והם מהממים ועשו כל כך הרבה כדי להקנות לנו חיים טובים. התחברנו לאנשי כפר ורדים, שהם כאילו האליטה, למדתי איתם בתיכון בסוג של אינטגרציה. אתה מגיע לשיחה עם המנהל והוא אומר לך, 'אתה, מה ייצא ממך? אתה תהיה פועל ייצור כמו אבא שלך'. שמעתי את זה הרבה מאוד במהלך חיי. וזה קובר אותך".
ואת הביטחון העצמי.
"נכון. זה הטייפ־קאסט שלך וזה מוביל לצורת התנהגות מסוימת. זה בעיקר מקטין אותך וגורם לך לחשוב בפחד. לימים, כשאתה גדל, אתה לא מאמין לכל מה שקורה איתך עכשיו. וזה מה שמקסים בי, שנשארתי צנוע ועניו ולא רוצה להתמכר לכל מה שקורה".
יוסי, אתה יודע מי אומר על עצמו שהוא צנוע ועניו.
"מי?"
אנשים לא צנועים.
"נשבע לך. אני כל היום חושב אוקיי, מחר זה ייגמר לי. פשוט עדיף לא לחשוב על זה".
את ההתבגרות שלו העביר בצל ההתרסקות הכלכלית המשפחתית, ועם שיער ארוך ונזם, לא מראה שגרתי במעלות. בית מרוקאי קלאסי, כולל הבישולים. "אבל לקח לי הרבה זמן להתקרב מחדש לאוכל הזה. הייתי צריך להתרחק 180 מעלות לצד השני - לבישול צרפתי - כדי לחזור אליו".
התביישת בשורשים שלך?
"כן, גם זה היה לי. התביישתי בשורשים שלי במובן מסוים. טחינה, מטבוחה, זה נראה לי אוכל של בית. לא משהו שמגישים במסעדות".
מה לגבי תודעה מזרחית? שורשים?
"אצלנו בבית אף פעם לא דיברו על הדבר הזה יותר מדי. היום אני יודע להסתכל אחורה ולהגיד שזה לא מקום עם מספיק הזדמנויות. אם הייתי נשאר שם, למה כבר הייתי מגיע? לא ל'משייה' ולא לקמפיין של 'עלית'".
אחרי שירות צבאי כטבח, הוא נסע לצרפת ללמוד בישול עם מי שלימים תהיה אשתו, אהבתו הראשונה מגיל 16, נעמה. כשחזר לארץ, מכר משותף הפנה אותו לארז קומרובסקי, שחיפש שף למסעדה שלו בהרצליה.
"אמרתי לו, מי? קורנורובסקי?! ככה הוא היה שמור לי שנים בפלאפון", הוא נקרע מצחוק. "אמר לי, מחפשים טבח למסעדה. הגעתי באוטובוס אליו. אמר, 'איפה למדת?' אמרתי באורט מעלות. הוא התכוון איפה למדתי בישול. אמר, 'תבשל לנו משהו'. הגיע גם יונתן רושפלד והייתי צריך לבשל להם. מה זה רעדו לי הידיים. הזעתי. שיקשקתי מפחד. לקחתי שורש סלרי ועשיתי ממנו קרפצ'יו. הוא נכנס ואמר לי, 'תראה מה אני הייתי עושה'. היום אני מבין מה הוא ניסה להראות לי: האוכל שהוא עושה לא יפה. מעורבב. לא כמוני, שסידרתי יפה בצלחת. הוא ניסה להבין אם אני מתחבר לשפה שלו או לא. היה ברור שאני לא יכול להיות השף של המסעדה, אבל הוא אמר, 'בוא, תהיה טבח'".
בראיון ל־'7 לילות', נוף עתאמנה, זוכת 'מאסטר שף', דיברה על הניכוס של הפיתה בידי השפים היהודים והפכה אותה לסמל של כיבוש - אתה מבין אותה?
"ברגע שהיא לקחה את זה למקומות האלו היא איבדה את הקשב שלי. ואנחנו חברים מאוד טובים ואני מת עליה. להשתמש במילים כמו ניכסתם את זה..."
אוכל זה גם פוליטי.
"לא מסכים. אוכל זה דבר ניטרלי. איך אפשר להכניס לזה פוליטיקות? אולי גם לארז אסור לעשות חריימה כי הוא לא מרוקאי? ברור שמותר לו, כי הוא גדל פה. הפועל לנכס הוא שלילי במהותו. מצד שני, היא צודקת בזה שמחלוטה למשל היא לא שלנו. אימצנו את זה. גדלתי עם זה. ואם עשיתי את הדרך הזו, לא גנבתי. כשרפי כהן עשה סשימי טונה ב'רפאל' מישהו קם ואמר, 'ניכסת את הסשימי ליפנים'? ברגע שהופכים את השיח הזה לוויכוח פוליטי אני הולך לאיבוד".
אפרופו רפי כהן, עבדת איתו לא מעט. מה אתה חושב על הקריסה שלו?
"(נאנח) אני מאמין שהוא יחזור ויחזור בגדול, אבוי לנו אם לא. גם דודו טופז היה בן־אדם נורמלי לפני ההצלחה. לפני ההצלחה כולנו היינו אנשים נורמלים. כולנו הולכים על חוט דק של שפיות. והנפש היא דבר עדין מאוד".
× × ×
המסעדה הראשונה שפתח בעצמו הייתה 'ויולט', במושב אודים. זה היה מקדש לפיין־דיינינג. בישול צרפתי קלאסי, מפות לבנות. כל מה ששטרית של היום לא מחפש. במילים שלו, "צרפתי לגמרי. מפונפן. וואט דה פאק".
"על השבוע הראשון שפתחתי, הגיע רושפלד לאכול ואני נכנסתי לחרדות. היו בתפריט שש ראשונות ושש עיקריות והוא הזמין את כולן. אמר לי, 'תקשיב טוב: יופי של אוכל, נהדר, אבל אתה מתחיל עכשיו סיבוב. אני מציע לך, תעשה מה שהמושבניקים כאן מחפשים, סטייק ופירה, לא יותר'. זה היה נכון לזמנו, אבל לא הבנתי את זה".
אבל שטרית של אז לא ידע מה ששטרית של היום כבר הספיק לשכוח. אחרי שסגר את 'ויולט', הוא הגיע לקבוצת 'בארכה' דרך אחד המשקיעים ומהר מאוד נוצרה סינרגיה ותפיסת עולם משותפת שהובילה ל'קיטשן מרקט', 'אונזה' ו'משייה'. האחרונה הייתה השיבה הגדולה של שטרית לשורשיו המרוקאיים, עם פרשנות אישית שלו.
עכשיו הוא יוצא שוב לדרך חדשה, ובמקביל לדייטים עם משקיעים שונים בדרך למגוון עסקים שהוא מתכנן, הוא מתעסק עם המאהבת, 'משחקי השף' (רביעי ושבת ברשת 13).
ב'משחקי השף' אסף הקשוח. מושיק המישלניסט. ארז הססגוני. מאיר אדוני הלך חזק על המאמי. מה הטייפ־קאסט שלך?
"אני לא מאיר אדוני. לא המאמי ולא הבכיין, אבל יושב על משהו דומה - אני אהוב מאוד. אנשים שפוגשים אותי ברחוב אומרים, 'אתה הנשמה שם. אתה חם'".
דרך הנייר לא רואים את הפרצוף שאתה עושה כשקוראים לך "המאמי". למה זה מפריע לך?
"אני לא מאמי. זה אני ולא מעניין אותי כלום. לא נכנסתי לנעליים של אדוני, באתי להביא את עצמי. אולי במאמי יש משהו ילדותי ורכרוכי ולא באמת שף".
אוקיי, אז המאמי לא. מה עם החתיך? זה משהו חדש שאתה לומד לחיות איתו?
"אני שומע הערות כמו איזה חתיך ואני אף פעם לא חושב שמדברים עליי. אף פעם לא חשבתי שאני חתיך. זה נשמע לי מוזר לגמרי".
עוד חלק מהמחיר שמשלמים בטלוויזיה זו ההשקעה במראה. ירדת 25 קילו. זה טירוף.
"יכול להיות. זה התחיל כבר לפני זה, וזה חשוב לי מהמקום הבריאותי וגם חשוב לי להיראות טוב. אין ספק שכשאתה בטלוויזיה אתה רוצה להיראות טוב, ומי לא? השאלה היא כמה עמוק אתה הולך עם זה, ואני הולך עם זה ברצינות. ואני נהנה מהדבר הזה ברמת ההתמכרות. אף פעם לא הייתי שמן, אבל הייתה הידרדרות כזאת שפתאום אמרתי, וואו, מה קרה. התחלתי ב'קיטשן מרקט' בשיגעון - כל היום שם ואני צריך לטעום הכל. ולמה לטעום כף פירה כשאפשר דלי, ועוד עם שמנת חמוצה על זה? אוכל הוא גם מרגיע. מנחם".
ואיך התאפסת על עצמך?
"התחלתי לחתוך בקלוריות בעצמי. ירדתי הרבה. פחות פחמימות. מינונים קטנים. אחרי שירדתי עשרה קילו התחלתי חדר כושר והתחלתי להתאמן. רזיתי והרגשתי טוב שרזיתי, אבל ראיתי שהגוף שלי לא מתחיל להיבנות ואמרתי, בוא נלך למישהו מקצועי. הלכתי למישהו שאמר לי, 'זה מה שאתה אוכל, זה מה שאתה מתאמן, תחזור עוד חודש'. הייתי אז 19.6 אחוזי שומן".
קונפי אווז.
"ממש. חזרתי אליו אחרי חודש עם 11 אחוזי שומן. הוא היה בהלם. כי אני איש של החלטות. מאוד טוטאלי. הכל עד הסוף ובכל הכוח. ומאז אני שומר על עצמי. כיום יש לי מאמן צמוד שהוא גם תזונאי שכותב לי כל שבת כמה פחמימות וכמה חלבונים אני אוכל כל יום בשבוע. אני לא צריך משקל קטן, יודע לחשב בעצמי. טבח בסופו של דבר. כשאני הולך למסעדה אני מצלם לו את התפריט לאישור".
יוסי, זה קצת חולני.
"עצוב נורא. אבל הכל אצלי זה עד הסוף. בכל הכוח. אבל באמת, בוא נשאיר את התענוגות האלו של האוכל לפעם ב־. הנה, ביוון שיחררתי. אכלתי הכל. הייתי בבינג'. טחנתי, חיים. וכשאני משחרר אני מפרק, ולא משנה אם 12 בלילה. צנצנות עוגיות. לא עושה חשבון. פעם בשבועיים יש לי צ'יט־דיי - תאכל מה שאתה רוצה ביום הזה".
מה קורה בארוחת הצ'יט?
"פאסט־פוד. שווארמה. לא בלאפה. רק בפיתה. שתי פיצות. פלאפל. בערב עם הילדים גלידה הכי גדולה שיש. מתחרע".
מה עם בחורות שמתחילות איתך? אתה מצליח ליהנות מזה?
"למדתי לחיות עם זה. הייתה מישהי שהציקה לי ורשמה לי, 'אני לא מצליחה לישון בגללך. לא נרדמת'. לא מגיב במקרים כאלה. או מישהי שרשמתי לה שאני נשוי, אז היא כתבה 'גם אני נשואה'. הבנתי מזה שאני צריך להעלות יותר תמונות עם האישה והילדים, שאנשים יבינו שאני איש משפחה, וזה הלך ונעלם. יש כאלה שכותבות שהן חייבות סרטון כי הבן מטורף עליי - אני שולח מפלאפון של מישהו אחר. שלא יהיה לאנשים את הפלאפון שלי. כשמגיעים אליי לפלאפון אני לא עונה".
כמה ההתנפלות הזאת הייתה מבהילה בהתחלה?
"מושיק ואסף הכינו אותי שזה יקרה. אמרו לי, 'תהיה מוכן ותראה הכל לאשתך'. אז כמובן שהראיתי. מהמחמאות הייתי נבוך".
אתה כל הזמן מדבר על זה שהגעת לפריים־טיים בשל, אבל אתה לא יכול להתעלם מזה שיש לפרסום הזה מחיר.
"אין צל של ספק. היו לי שלושה התקפי חרדה. ואני נלחם בזה ונכנס לפרנויות. פעם אחת הייתה לפני הקמפיין של 'עלית'. אז הייתי בלונדון וקיבלתי את הפריסה של שלטי החוצות. איילון, תחנות רכבת, כל מקום. אמרתי, 'איך אני חוזר לארץ?' הרגשתי לחץ. נשארתי ער כל הלילה בבהלה נוראית".
איך זה משפיע על המשפחה?
"הדרך לבית ספר הופכת הרבה יותר ארוכה עם הילדים. אתמול בערב נקשו לנו בדלת מתרימים ואיך שנכנסו אחת מהן אמרה, זה לא ההוא מ'משחקי השף'? אמרתי, לא, לא, זה אח שלי התאום, אנחנו דומים. הבן שלי הפיל אותי ואמר, זה הוא. ואז ביקשו שאצטלם, שלא לדבר על חייב לתרום יפה, אחרת עוד יכתבו בקבוצות ווטסאפ, 'המניאק הזה גם לא תורם וסגר לנו את הדלת בפרצוף?' תרמתי בענק".
× × ×
הוא גר בהוד־השרון עם אשתו, אב לבת, אופיר (10), ובן, תומר (6). למרבה השמחה, מתברר שמחוץ לטלוויזיה אפילו לו יש רגעים חשוכים במטבח. שלא לומר קטסטרופה.
"אני מרוסק. שבור. אשתי בחו"ל. לא עומד יותר בלהיות לבד עם הילדים. אני קורס, נשבע לך. היום שרפתי סיר של אורז! קח, תביא, תסיע, תקפיץ, לחמניות למחר, בשלוש יש תזמורת, הילדים רעבים, תכין להם אוכל. קרסתי. תביני איזה אדיוט יצאתי! אני לא מבשל ברגיל בבית. הבת שלי כל כך חכמה, שאלתי, 'מה את רוצה לצהריים?' היא אומרת, נאכל כמוך אבא, חזה עוף ואורז. יודעים שאין סיכוי ליותר. מג'נגל פה ושם, ויש חוג וצריך לסדר ולצאת עוד שעה. ואז האורז מתחיל להישרף. בסיר יש מלא אורז שרוף שניסיתי להחביא ולערבב. אמרתי להם בשיא הרצינות, תשמעו האורז נשרף, אין סיכוי שתאכלו אורז שרוף? 'אבא, לא אוכלים אורז שרוף!' אמרתי לה, 'אבל זה מעושן קצת, זה נחמד'".
האורז השרוף הוא דוגמה מעולה לפער בין הדימוי לפרקטיקה. כי יש פער בין שף על המסך וטבח שמאכיל אנשים יום־יום, שזה לא זוהר לא מגניב.
בואי נדבר על המנטורים בתוכנית שאיתי. מושיק מבלה עשר שעות מינימום במטבח שלו ביום. אסף הבוקר עלה על טיסה, הגיע לפריז - עזבי שהוא גם איש עסקים! שאלתי אותו, מה אתה עושה מחר? אמר, 13:00 אני נוחת בפריז, 14:00 אני מארגן לי את העמדה, 17:00 בערב אני פותח את הפס שלי. הוא עובד. ארז, תוך כדי ההשקה של 'משחקי השף', הסיעו אותו על אופנוע לאירוע להוציא קינוחים והוא חזר. אנחנו באמת אנשים עובדים! זה ההבדל בינינו לבין 'מאסטר שף'. אנחנו לא יושבים על כיסא ומדברים בגבוה: אנחנו במטבח, ומדברים על מה שעובר עלינו ביום־יום. אני, עד שעזבתי את 'משייה', עבדתי. עשיתי סרוויסים. עמדתי על הפס שם".
'מאסטר שף' הלכו בעונה האחרונה פחות לסיפור האישיים קורעי הלב ויותר לכיוון מקצועי, שזה העולם שלכם. איך זה משפיע עליכם?
"אני חושב שאנחנו מביאים כל כך הרבה אמת ממה שאנחנו עושים ביום־יום. אסף צרח שם על ההפקה כי האוכל לא הגיע אלינו חם, כי וואלה אנחנו לא נשפוט ככה".
כלומר, כמו שאסף גרניט אמר בראיון אצלנו, כאן זה לא כמו 'מאסטר שף'.
"אנחנו מתייחסים למנות כמו לפתיחה במסעדה. בהתחלנה אמרתי לאסף, 'אחי אתה הולך מה זה רחוק'. אבל זה מוכיח את עצמו. וכשזה טוב, זה טוב".
אתה מדבר על אמת, ומצד שני זה ריאליטי. וכשראיינתי את מאיר אדוני הוא אמר שלא פעם זה מתוסרט.
"גם אני קראתי את זה ואמרתי שאני בטח אפגוש פה ושם זיופים וחרטוטים. אנשים אומרים, 'מה, באמת יש שעה למתמודד?' כן. לי היו מצבים בעונה הראשונה שלא הספקתי להעמיד מנה ואסף בא ועזר לי. אין לי מושג מה מאיר אדוני רצה ועל מה הוא דיבר. אני חווה מקצוענות גם בינינו, השופטים - אין העדפות. כשסו שף של אסף גרניט היה בין המתמודדים הוא אמר, 'אחי, אם הוא צריך לעוף הוא יעוף'. הכל אמיתי".
איזה אבולוציה אתה מרגיש שעברת מהעונה הקודמת?
"בעונה הזו תראי מישהו שכבר מבין הרבה יותר טוב איך להביא את עצמו למסך. אני יותר בטוח בעצמי. בואי נגיד שאם בעונה הראשונה הייתי בסרטים, שאני אולי לא אזהה חומר גלם בטעימה וביקשתי להיות אחרי אסף כשטועמים מנות אסיאתיות, היום זה עובד אחרת. ואני אזרוק ספוילר קטן: בעונה הזו אני יותר מנצח".
הופה. אסף גרניט לא בעט בפח זבל? הוא שונא שמנצחים אותו.
"לא! הוא נהיה הרבה יותר אנושי. הרבה יותר בוגר קולינרית. אסף הוא חבר טוב שלי. בן־אדם קשה. טיפוס. מאוד קשוח. והוא מבריק ואני לומד ממנו המון, אבל שנה שעברה חווינו אותו עייף מכל הטיסות והוא היה בלתי נסבל. לא הייתה לו סבלנות. הוא גם סחב אותי בתור מישהו חדש ברמה של להדריך ולייעץ, והיה קצר סבלנות. קצר ברמה שאי־אפשר להבין אותו. וארז אמר, תבין אותו. אז אמרתי, 'אני מבין אותו, אבל לא נעים להיות ליד זה'".
אגב, תגיד את האמת: מירי בוהדנה מבשלת טוב כמו שהיא מעידה על עצמה?
"לא אכלתי אצלה אף פעם, קיבינימט. והגיע הזמן שהיא תזמין לארוחה. זה לא בסדר. כל הזמן היא אומרת אני אזמין אתכם. אז קדימה, מירי. אני מחכה".
