ביום הנכבה האחרון, פירסם עומר שאקר, תוך כדי ישיבתו בישראל, קריאה להכרה ב"זכות השיבה". שאקר הוא נציג HRW (ארגון זכויות האדם הגדול בעולם) בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית, וזו העמדה הרשמית של HRW, שהוצגה עוד לפני כן במכתב ששלח נשיא הארגון, קנת’ רות, לביל קלינטון. "זכות השיבה" היא השם המכובס לשלילת זכות קיומה של מדינה אחת, רק אחת, מכל מדינות העולם. אבל זה העניין. משום ש"ארגוני זכויות" הפכו לשם המכובס של גופים עוינים לישראל. לא כולם. לא תמיד. אבל HRW הוא דווקא הבולט שבהם. רות ושאקר יודעים שיש עשרות מיליונים שגורשו ממחוזות מולדתם בשנות ה־40 ואפילו ה־70. אבל HRW לא שלח שום דרישה שתומכת ב"זכות השיבה" שלהם.

שאקר עולה על רבו. הוא קרא לפלסטינים לסגת מהדרישה לזכות ההגדרה העצמית, ולדרוש "אדם אחד קול אחד". כלומר, מדינה אחת. זו עוד דרך מכובסת לשלילת זכות היהודים למדינה. מתוחכם שכמותו. מרגע שהגיע עומר לישראל, הוא לא הפסיק לפעול באותה מתכונת שבה פעל בעבר. הוא אפילו נסע לבחריין כדי לקדם חרם של פיפ"א נגד ישראל. אבל בחריין, אוי לבושה, מנעה את כניסתו למדינה. ארגון NGO Monitor סיפק לביהמ"ש חומרים רבים על פעילותו של שאקר, שהציגו את תמיכתו העקבית והנמשכת של שאקר ב־BDS. במהלך הדיונים הוצע לשאקר להצהיר שהוא מסתייג מהחרם. הוא סירב. ואתמול החליט בג"ץ לדחות את הערר ולאשר את ביטול אשרת השהייה של שאקר בישראל.

בשנה שעברה פירסמו 15 ארגוני זכויות אדם, מ"בצלם" ועד "שוברים שתיקה", מנשר תמיכה בשאקר. לפי הקריאה, ההחלטה על שלילת אשרת השהייה "מצרפת את ישראל לרשימה של מדינות מפוקפקות, שממשלותיהן מבקשות לשלוט בדעותיהם, מחשבותיהם ופעילותם של בני אדם במקום להגן על חופש הביטוי שלהם ועל חירותם לפעול ואף למחות נגד מדיניותן". האומנם? ובכן, קנדה מנעה את כניסתו של ג'ורג' גלאוויי, שהיה חבר הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור. צרפת מנעה את כניסתו של יוסוף אל־קרדאווי, שנחשב לפוסק החשוב ביותר בקרב הסונים. בריטניה מנעה את כניסתה של שירלי פלפס־רופר, בפטיסטית אמריקאית, שמתנגדת לזכויות הומוסקסואלים. גם מייקל אלן וויינר, איש רדיו קונסרבטיבי, לא קיבל ויזה. ארצות־הברית מנעה את כניסתו של לוק אנג'ל, משום שפעם, כשהיה קטין, הוא שלח מכתב מגדף לנשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה. וגם פעילת זכויות אדם פיליפינית, ליזה מזה, לא קיבלה ויזה. ורק השנה מנעו ארה"ב ובריטניה את כניסתו של עומר ברגותי, התאום הרעיוני של עומר שאקר. אפשר להמשיך. הרשימה ארוכה.

העובדות לא ישפיעו על גופים אנטי־ישראליים, שיפצחו שוב בזמירות הידועות על פגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד. זה מעניין, משום שב־2015 חתם שאקר על קריאה לחרם על מוסלמים (!) שנענו להזמנה של מכון הרטמן להתארח לסיור לימודי בישראל. אפשר להניח שהעוינות התהומית שלו, לא רק לממשלת ישראל, לא רק להתנחלויות, אלא לכל גוף ישראלי, גם המתון שבמתונים, היא זו שהעניקה לו את התפקיד. זה מה שמאפיין את HRW, וזה מה שמאפיין את שאקר. כך שצריך לחזור למושכלות יסוד: לכל מדינה יש זכות למנוע כניסה של פרובוקטורים, ואין מדינה בעולם שמתירה כניסה למי ששולל את עצם זכות קיומה.