ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: פרנק מיצ'לוטה, יח"צ
    7 ימים • 06.11.2019
    "העולם מאמין שלאונרד כהן מת, אבל הוא בעצם לא!"
    שלוש שנים בדיוק אחרי מות אביו, אדם כהן לא מוכן להשלים עם האובדן. הוא חולם עליו בלילות, נזכר ביחסים המורכבים שלהם ומגלה עליו עוד ועוד דברים. למשל, על הפעם ההיא שקנה כרטיס טיסה למעריצה שנשארה בלי כסף, או על האנשים האקראיים בקפה ששמעו ממנו בתים לא מוכרים של 'הללויה'. עכשיו הבן מוציא את האלבום האחרון בהחלט של לאונרד כהן, עם שירים חדשים לגמרי, ומספר איך זה לעבוד עם אבא שגווע מול עיניך
    יהודה נוריאל

    לאונרד כהן מת, בדיוק אתמול לפני שלוש שנים. כבר שלוש שנים, ורק שלוש שנים. הנוכחות העצומה שלו, המיתולוגיה שהיה עוד בחייו, נשמעת טוב יותר מיום ליום. ‘ציפור על תיל’, גבר של נשים– ‘אני האיש שלך’, ‘סוזן’ ו'מריאן', משורר שנותן תחרות לדילן ולא בטוח מי ינצח שם, היהודי של ‘הללויה’ ו’מי באש’, נוסטלגיית הנעורים למעיל הגשם הכחול המפורסם, למלון בצ'לסי, והזִקנה שקופצת עם עוד ואלס אחד אחרון... הרשימה הזאת לא יכולה להיגמר, כי לכל אחד מאיתנו, ציניים ככל שנהיה, בוודאי יש בפסקול הפרטי רגע לאונרד כהן אחד משלנו.

     

    ופתאום, כמעט משום מקום, עם כל הדז'ה־וו הזה - מגיע אלבום חדש. של לאונרד כהן. דז'ה־הו? באמא שלנו, ואנחנו לא נשבעים סתם: זה הבריטון האבהי של כהן, אלה המילים שלו, זו המוזיקה העל־זמנית, מיושנת־קצת־אבל־למה־להחליף. באמת: יש לאונרד כהן חדש! והחדש הזה קרה בזכות אדם כהן, הבן של. מי שעבד ביחד עם אביו על ההקלטות האחרונות שהותיר, הלחין והפיק את אלבומו האחרון בהחלט, אלבום האחר־מוות של האב. Thanks for the dance, שיראה אור עוד מעט, ב־22 בנובמבר.

     

    אדם, לפני הכל, חייב לשאול אותך: אתה השתגעת? ללכת ולעשות את האלבום האחרון של אבא שלך, אחרי מותו? אני כבר מנחש מה יכתבו הביקורות, אם הוא לא יצליח: "לאונרד כהן מתהפך בקברו. נו, למה כבר יכולנו לצפות. הבן מעולם לא התקרב לקרסולי האבא".

     

    "אה, את זה אנחנו כבר יודעים מזמן".

     

    באמת, למה לך הסיכון הזה?

     

    "שאלה מצוינת. קצת מביכה, האמת... אתה מנסה לשים אותי במקום לא נוח, ועוד בתשע בבוקר במונטריאול...

     

    "תשמע, כשעבדתי על האלבום האחרון עם אבא, הבנתי שיש לי יתרון עצום על כל העולם. זה לא רק האהבה והמסירות והנאמנות כלפיו. לאורך חיי, שמעתי שוב ושוב והבנתי בדיוק מה אבא אוהב ומה הוא לא. יש לי יתרון גדול על כולם, גם על מפיקים גדולים, כמו ריק רובין, דניאל לנואה או דון ווז. כל אלה הידפקו על הדלת של אבא כדי לקבל את משרת המפיק והוא אמר להם, ‘לא’.

     

    "היתרון שלי גדול מכל ניסיון מקצועי. בכלל, לא אני הוא מי שעשה את האלבום. זה רק ההמשך של שיחה אחת ארוכה עם אבא. התפתחה בינינו חברות כל כך קרובה, שיכולתי להמשיך את המשפטים שלו. עד כדי כך אני יודע איך הוא חושב. לכן, זה לא התקליט שלי, אלה לא הבחירות שלי. כל הרעיון הוא לנסות להשלים את המשפטים של אבא - עבורו. ואני משוכנע שזה תקליט שדומה לו. אין בו השתקפות שלי, אלא רצון להביא את אבא חזרה אלינו, בלי להשתחצן. אבל זה לא שאני מקים אותו לתחייה, כן?"

     

    נשמע קצת מיסטי. אפרופו להקים לתחייה, אתה ממשיך לדבר עם אבא? חולם עליו? לי זה קורה לפעמים, מודה. בחלומות רגילים לגמרי. שיחה נחמדה. זמן איכות שנוחת במפתיע. והופ, מתעוררים.

     

    "קשה לי לדבר על זה (קולו רועד), אבל אני הולך להגיד דבר שאולי יישמע מוזר. אני רוצה להתוודות על מה שרק מי שאיבד את הוריו יכול להבין ולהשמיע במועדון הסודי שלנו. האמת היא שכן: אנחנו חיים איתם. שישה־שבעה חודשים אחרי שהוא נפטר, המשכתי לגור 750 מטר ממנו. רציתי להישאר בחברת אבא. כמובן, אני רואה אותו בחלומות שלי. ואלה לא חלומות מנחמים. אתה בעצם נופל פה בתחבולה איומה: העולם מאמין שלאונרד כהן מת, אבל הוא בעצם לא! זו הייתה הדרך שלי להישאר איתו, וזה מה שקורה לך, כשאתה פותח את המכשיר והקול שלו מכסה אותך, סמיך וחם, כמו שמיכה".

     

    לאונרד כהן. "הקול שלו מכסה אותך, סמיך וחם, כמו שמיכה" | צילום: AFP
    לאונרד כהן. "הקול שלו מכסה אותך, סמיך וחם, כמו שמיכה" | צילום: AFP

    כמה קשה היה לראות אותו בדמדומיו? אבא גווע. נגמר מול העיניים. הוא תכף הולך. זה הפחד הכי עמוק שלנו, רגע שאנחנו לא רוצים לדמיין. העבודה על זה דרשה הרבה אומץ?

     

    "לא. זה לא היה אקט אמיץ. העבודה המרכזית שלי בסוף חייו הייתה לעבוד איתו באופן אינטימי. במשך שנה, מדי יום, ביליתי עם אדם זקן, פגיע, כדי להשלים את העבודה על השירה שלו, ואת האלבום האחרון. אבא נתן לי הוראות איך לסיים את העבודה.

     

    "כשגיליתי שאבא חולה, עברתי לגור ליד הבית שלו, ההחלטה הטובה בחיי. עולה הבוקר, אני צועד ברחוב הקר ונכנס לביתו. אני מוצא אדם זקן, מאוד זקן, כבר יושב הדור, בחליפה ללא רבב, במרכז הסלון. לפעמים עם כובע הפדורה על הראש. ריח של קטורת בוערת ודפים על גבי דפים על גבי דפים של מילים. בכל מקום. על שולחן הקפה במטבח. על הספה. במשרד. פעם חיפשתי קרח לשתייה ומצאתי דפים בפריזר. נשבע!

     

    "ואז היינו מקליטים. כדי שאבא לא יצטרך לזוז, הקמנו אולפן הקלטה בחדר השינה שלו. התקנתי כיסא רפואי, כדי שיהיה לו נוח והוא יוכל גם לישון בו. אבא סבל משברי לחץ חמורים בעמוד השדרה. ככה היינו עובדים, עד לרגע שפשוט לא נותרה בו אנרגיה. עד שהכוח שלו היה נגמר (משתנק). לפעמים היינו ממשיכים את הסשן מאוחר יותר, ולפעמים רק כמה שעות אינטנסיביות, עד שהוא היה פשוט נגמר. זה היה הכי קרוב, אינטימי ואינטנסיבי: לעבוד עם אבא שלך, עד הרגע האחרון, לקראת המוות".

     

    יהיו עוד אלבומים?

     

    "לא, זה הכל. זה כל מה שנשאר. אין יותר. זה לא עוד אלבום של אחרי־מוות, כשלרוב מישהו מנסה להרוויח כמה גרושים ממותו של אמן גדול, ואז הולכים ומגרדים כל סקיצה ובי־סייד וקשקוש ומוכרים לאנשים. לרוב גם יגיעו עוד אלבומי 'אחרי־מוות' כאלה. זה בדיוק ההפך. האחרון, לא יהיה יותר".

     

    × × ×

     

    השיחה עם אדם כהן מתנהלת בטלפון. כהן, 47, בנם הבכור של לאונרד כהן וסוזן אלרוד, מתגורר באל־איי. הוא גדל בין חוף לחוף, בשנים הסוערות של אביו האגדי, כולל מאבק גירושים לא אסתטי במיוחד בין הוריו. "ההורים שלי רתמו את היצירתיות שלהם לקרב פרידה מאוד מכוער", סיפר בעבר ל"ידיעות אחרונות". ילד שמנת מוזיקלי, עם קילומטרז' לא מבוטל של סקס, סמים ורוקנרול, גם בהשראת החממה המתירנית־ליברלית שבה גדל. בגיל 26, עוד לפני שהלחין ולו תו אחד, הפך לנער הזהב שחברות תקליטים גדולות רדפו אחריו. גם בעזרת השם, מה יש להיתמם. הוא כשל, פעמיים, לאו דווקא באשמתו. דווקא בגלל השם והרף הבלתי אפשרי שייעדו לו. הוציא מוזיקה מקורית, לגמרי לא רעה האמת, שנותרה בעיקרה נחלתם של היפסטרים, וגם הופיע בבארבי, תל־אביב, עיר שהוא זוכר בחיבה רבה.

     

    עד שהנסיבות האישיות החזירו אותו למקום הכי נכון, עבורו, עבור אבא, עבור כולנו: הביתה. כהן ג'וניור הפיק את You Want It Darker, אלבום של אביו שראה אור 19 יום לפני מותו, וזכה לביקורות משתפכות ברחבי תבל. אצלנו במיוחד. לא מעט בזכות שיר הנושא, המנון שהעפיל מיד לצמרת הקלאסיקות של כהן, וזה אומר הרבה. "Magnified, sanctified, be thy holy name" או בעברית פחות סקסית: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", לוחש הבריטון האהוב הזה בשיר, בלוויית שירתו של גדעון זלרמאייר, חזן בית הכנסת ‘שער השמיים’ במונטריאול, ושר "הנני, הנני" בעברית. אז מה לכהן בבית קברות? תפילה חדשה.

     

    אתה מודע לאופן שבו "הנני, הנני" התקבל בישראל? השיר הזה, או בכלל העבודה על האלבום ההוא, העמיקו במשהו את הזהות היהודית שלך? כי בראיונות עבר נהגת להגיד, "אני לא מרגיש יהודי במיוחד".

     

    "כן, אני מודע לכוח של השיר, אבל לא. לא השיר ולא האלבום שינו את הזהות היהודית שלי. כשהורדנו את אבא לקבר במונטריאול, ואנשים שרו שם כמה שירים מהאלבום הזה, פרצתי בדמעות של כאב פרטי, ומסיבות עמוקות יותר על מותו של שגריר היהדות בעולם. יהדות שהיא לא דתית, אלא רוחנית. אמונה ודרך חיים, שהיא לא של יהדות, ולא של ציונות, ולא של ישראל, לא של חילוניות, ולא של דתיות, אלא היא של משהו - בלי להעליב - שהוא גדול יותר מכל זה. זו הזהות היהודית שתמיד אימצתי.

     

    "חוץ מזה, השם שלי הוא אדם כהן, הבן של לאונרד כהן. אדם כהן! (צוחק), אתה לא יכול לחשוב על שם ועל בחור יותר יהודי מזה. לכן, אף אחד לא צריך לתת לי חותמת כשרות של יהודי או לנסות להפוך אותי ל'יותר' יהודי. זה לא מה שאני מחפש".

     

    האלבום החדש מכיל הקלטות שירה של לאונרד כהן, על מלודיות שהלחין הבן למילותיו של האב, וברוחו. התוצאה, אם לא מציצים בקרדיטים, לפרקים מצמררת, וכדאי להציץ בהם: לטובת הפרויקט, הזמין הבן כמה מטובי האנשים שעבדו עם אביו לאורך השנים, וגם כמה שמות גדולים, שהגיעו לתרום, כי מי - בצדק - יסרב, כמו בק, דמיאן רייס וגם דניאל לנואה. כל אלה ביחד הניבו את המעטפת המוזיקלית הדומה ביותר לשירי לאונרד כהן, באמת לפעמים קשה להאמין שזה נעשה בלעדיו. האלבום משתלב בקלות בקאנון המוכר. מיתי ואישי, רומנטי וציני, קר ומפוכח, וגם חם ואבהי. ובלתי ניתן לטעות בזיהויו מהתו הראשון.

     

    בק. הגיע לעבוד | צילום: AFP
    בק. הגיע לעבוד | צילום: AFP

     

    "במלוא הצניעות, הרבה אנשים ששמעו את האלבום אמרו, 'וואו! זה נשמע ממש כמו הבסט־אוף של לאונרד כהן - רק עם חומר חדש'", אומר הבן. "הסיבה פשוטה: אבא רק לא היה יכול להשלים את המוזיקה, לכן ניסיתי להותיר את החותם המוזיקלי המובהק שלו. להבטיח שלאונרד כהן, הארכיטיפי, כל הדמויות שהן לאונרד כהן, יישארו. שהוא יישאר איתנו עכשיו".

     

    בהאזנה ראשונה, שיר אחד מיד מזדקר למעלה, צורב, קשה, שחור גם בסקאלת הצבעים של כהן. קוראים לו ‘פאפטס’ (בובות), ובו חוזר לאונרד כהן לקרקעית התהום, המקום הכואב ביותר של היהודים, ומשם אל העולם הרע הנוכחי, שבעצם לא למד דבר מתהליכים שקרו באירופה רק לפני 80 שנה. "בובות של גרמנים, שרפו את היהודים. בובות של יהודים, לא בחרו כאלה חיים".

     

    כהן: "בחיים לא שמעתי שיר כמו 'פאפטס', כמו שלא שמעתי שיר כמו 'מי באש' או 'הללויה'. לאבא יש כמה שירים שכמעט יצרו ז'אנר משלו, מיתולוגי־רומנטי, בגלל השימוש בשפה ומוזיקה. בשיר הזה המספר יוצא מול העולם ואומר דבר מטאפיזי גדול: כולנו רק שחקנים במחזה. זה לא שיר רק על יהודים וגרמנים, אלא על כולנו, שחקנים באותו עמוד של מחזה נורא. שיר מדהים, שמספר על כל 'היהודים' של העולם".

     

    × × ×

     

    בינתיים מורשת כהן – ופה בהחלט יש משמעות למילה "מורשת" – ממשיכה לצמוח ולהעמיק. הג'וניור מגלה כי בשלוש השנים האחרונות הוא נחשף על בסיס יומי כמעט, לעוד ועוד פנים מאלף הפרצופים המורכבים שהינו, הנני־הנני, לאונרד כהן. "כל הזמן אני שומע סיפורים על אבא. סיפורים שמאשרים דברים שידעתי, ולפעמים יש גם הפתעות. למשל, אתמול, אחת בלילה. דפיקות בדלת. בפתח עומד אדם מבוגר מאוד. 'שלום, אתה אדם כהן? הכרתי את אבא שלך. באתי לספר לך סיפור עליו'. אוקיי, בוא, תיכנס למטבח. שותים תה והוא מספר לי שני סיפורים. אחד מהם הוא על התקופה שהוא עבד כעוזר של אבא עבור הארכיון שלו. פעם אחת, הם הגיעו לבית של סבתא שלי כדי לקחת כל מיני דברים. כשיצאו משם, נכנסו לאוטו וניסו להתניע, והאוטו לא זז. עוד פעם, עוד אחת, וכלום. אבא שאל, מה קורה, זה אוטו חדש משכירות. והאיש הזה מספר לי: 'אמרתי לו, שכחת להגיד לאמא שלך להתראות בדרך החוצה'. אז אבא חזר לבית של סבתא, אמר להתראות, והמכונית התניעה. עכשיו, זה אולי נשמע קצת, אתה יודע... אבל עבורנו, שאיבדנו את הורינו - זו הדרך להישאר בקשר עם מי שאינם. אבא תמיד היה מבקש להיוותר בקשר איתם, תמיד. ועכשיו אני שומע סיפורים עליו וחי אותו מחדש.

     

    "הדבר השני הוא הנדיבות שלו. ההובי של אבא היה לתת למישהו משהו שהוא צריך, עוד לפני שהוא מבקש אותו. כשעוד היה חולה, הגיעה אליי הביתה אישה שלא הכרתי, גם היא ככה בהפתעה, נוקשת על הדלת, 'שמעתי שזה הבית. אפשר להיכנס?', ומספרת לי איך פעם הייתה צריכה להגיע ממונטריאול לוויניפג, רק לא היה לה סנט. אז היא פנתה לאבא. הוא לקח אותה לשדה התעופה, קנה לה כרטיס טיסה והשאיר לה 200 דולר. לא באתי לספר פה על צדיק או קדוש. זה פשוט היה האיש. אדם מאוד־מאוד יוצא דופן. וגם, האבא שלי".

     

    עוד דברים שאנחנו לא מכירים?

     

    "יש הרבה. אנשים כנראה לא יודעים שאבא היה משמיע שירים שלו לכל מי שפגש אותו, ורק עבורו. בין אם פגשת אותו בסטארבקס בפינה או הוזמנת אליו באופן ספונטני למטבח. הוא היה מקריא שיר במיוחד עבור הבן אדם. תענוג חד־פעמי: אתה, ורק אתה, שומע שיר מלאונרד כהן. שיר שרק אתה תשמע, בגרסה שאיש לא ישמע עוד לעולם. 'הללויה', למשל. אתה יודע שיש לו עוד 17 בתים? כולם מדהימים. ככה סתם, היה אומר לאנשים, 'היי, רוצים לשמוע משהו שאני עובד עליו?' וקורא את המילים.

     

    "ככה גם נוצר הקטע האחרון באלבום. היו בו רק שמונה שירים. התקשרתי לחברת התקליטים שלו, 'תנו לי את ההקלטה האחרונה של אבא בפני קהל ואניח אותה במקומה', ונולד השיר החותם את האלבום. 'הקשיבו ליונק הדבש, שאת כנפיו לא תוכלו לראות. הקשיבו ליונק הדבש. לא לי’".

     

    היו לך עליות ומורדות עם אבא שלך. אדם סוער, בלתי אפשרי לפעמים. נותר עוד צורך בקלוז'ר?

     

    "היחסים שלנו נראו כמו כל סרט משובח, עליות ומורדות, בהתאם ליום. בינינו, אף אחד לא אוהב במיוחד איזה סרט דיסני פשטני עם הפי־אנדינג, הוא לא דומה לחיים האמיתיים. החיים האמיתיים הם מורכבים. יש בהם גם צער, כעס, אכזבה, ניתוק, בצד התרוממות רוח, אושר, אהבה יוקדת. היחסים הכי מזינים הם אלה שגורמים לך להסתכל אחורה, על מצבי הרוח השונים, שמתחלפים כמו מזג האוויר.

     

    אדם כהן. "היחסים שלנו נראו כמו כל סרט משובח, עליות ומורדות"
    אדם כהן. "היחסים שלנו נראו כמו כל סרט משובח, עליות ומורדות"

     

    "מאז מותו של אבא, היחסים שלי איתו ממשיכים להעמיק. יש אבא, בשר ודם. יש ההערכה כלפיו כאדם, שהעניק לעצמו חיים מלאי אפשרויות, אדם חי ומשתוקק. ויש גם הזיכרון הגדול והחותם שהוא הותיר על העולם כולו. מישראל לדרום־אפריקה, לאוסטרליה, לפולין - אנשים לומדים את המילים שלו, שרים את שיריו. יש עליו קורסים באוניברסיטה, יש ציורים ופסלים. וזה בסך הכל אדם, שהניח את העט שלו על הנייר, וכתב מילים! לאונרד כהן הוא הרב הכי מפורסם בעולם שמחוץ לישראל. מי שנותר אמיץ מספיק להותיר את השם שלו, ולא לשנות אותו. הוא לא רלף 'לורן' ליפשיץ, הוא לא ברח מ'רבינוביץ' או 'צימרמן', ולא הפך ל'לני סמית' (צוחק). מה אני אגיד לך, פשוט היה לי מזל גדול, על זה שהייתי חלק מחייו.

     

    "הפעם האחרונה בהחלט שאבא דיבר בציבור הייתה שלושה שבועות לפני מותו, במסיבת עיתונאים לקראת האלבום האחרון שהוציא בחייו. הוא היה מסחרר, מכשף, שולט בכל ניואנס בשפה, ואמר שם: 'בראיון לניו־יורק טיימס אמרתי שאני כבר מוכן למות. נסחפתי. האמת היא, שאני מתכוון לחיות לנצח'. אמירה אירונית, מרה - אבל גם הבנה, שהוא הצליח להשיג משהו, שיישאר נצחי".

     

    זה מה שכל כך יפה במוזיקה ובאמנות. בסוף, גם אתה תעזוב את העולם, אבל לפחות תשאיר מתנה שתחיה לנצח. מתנה, שאתה לא יודע למי היא תגיע ומתי. בעצם, זה קסם.

     

    "וואו. אני אוהב את מה שאמרת. זה הקסם. זה הקסם של לאונרד כהן. אתה יודע, בסוף ההופעות שלו, אבא היה מוריד את הכובע ומסתכל על הקהל בהכרת תודה ובהשתאות. זה לא היה שואו, אבא מעולם לא היה שואו־ביזנס, והיה אומר: 'תודה, שהשארתם את השירים שלי בחיים'. אז זה מה שעשינו".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 06.11.19 , 22:00