קרא לי בשמך אנדרה אסימן

ספרי התבגרות הם דבר נפוץ ומקובל בספרות העולמית. אין כמו תקופת הנעורים, על הרגשות והתסכולים והאהבה שמתלווה להם, כדי לפרנס רומן חניכה שבקלות יתפוס את הקוראים. והספרות יודעת לנצל את המשאבים האלה, להיכנס למערבולת ההתאהבות, לתאר אותה כתקופה שלא תחזור עוד על עצמה. "קרא לי בשמך" (מאנגלית: נעמה תורן/ הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 240 עמ') של אנדרה אסימן, עונה על כל התכתיבים. זה סיפור על אהבה בלתי אפשרית שהופכת בפרק זמן מסוים לאפשרית ובכך לפרץ רגשות ומגע משכרים.

העלילה מתמקדת בפרק הזמן של קיץ 1983. אליו, נער יהודי־איטלקי בן 17, מתאהב באוליבר, סטודנט יהודי־אמריקאי שמגיע להתארח בבית משפחתו של אליו אי שם בכפר בצפון איטליה, כדי לעזור לאביו, פרופ' לארכיאולוגיה, בעבודתו האקדמית. השניים מתחילים לבלות זמן רב זה עם זה, ואליו מוצא את עצמו נמשך יותר ויותר לאוליבר ומתאהב בו. וזה הבלבול וזה המגע וזאת האהבה שמביאה איתה ערפול חושים. זיכרון שנתקבע בדיוק כפי שהיה. "אני נזכר בקיץ ההוא", כותב אליו, "ואיני יכול להאמין שלמרות ניסיונותיי לחיות עם ה'אש' וה'ערפול חושים', החיים עדיין העניקו רגעים נפלאים. איטליה. קיץ. קולות הציקדות בשעות אחר הצהריים המוקדמות. חדרי. חדרו. המרפסת שלנו שהותירה את כל העולם בחוץ".

יש משהו בתיאורים של אסימן שגורם לקורא לשקוע בתוך עולם אידילי, נקי ומדויק. העולם הכפרי של אליו, בריכות הקיץ והאגמים, המשמשים, הנגינה והריקודים. ובתוך התיאור הפסטורלי הזה הבזקי אהבה בלתי נשלטת. "הקיץ שבו למדתי לאהוב לדוג. מפני שהוא אהב. לאהוב לרוץ. מפני שהוא אהב. לאהוב תמנונים, את הרקליטוס, את טריסטאן. הקיץ שבו שמעתי ציפור שרה, הרחתי צמח, הרגשתי את הערפל נישא תחת כפות רגליי או ימים חמימים שטופי שמש, מפני שחושיי היו תמיד דרוכים, ואוטומטית הייתי מגלה שהם נחפזים אליו".

אי־אפשר באמת להפסיק לקרוא בספר הזה. גם מאוכזבי האהבה, גם מתוסכלי האהבה, גם שיכורי האהבה — כולם יתמכרו לתיאורים של אסימן ויחזרו אל ימי הנעורים והשיגעון. ומעל כל זה, מעל הרגש, תהדהד שוב השאלה עד כמה אפשר להתגבר על אותה אהבה. עד כמה אפשר להמשיך לחיות בלעדיה, בלי להרגיש חרטה. בלי להרגיש כישלון. "הוא עדיין חי עבורי, עדיין מהדהד בהווה. כאילו לב שנגנב מסיפור של פּוֹ עדיין פועם תחת לוח האבן כדי להזכיר לי שכאן פגשתי סוף־סוף את החיים שהתאימו לי, אבל נכשלתי לחיותם".