מרשם לרצח
גרושתו הראשונה התלוננה בארה"ב שתקף אותה, אבל התיק נסגר | גרושתו השנייה מתארת מסכת של שקרים, היעלמויות והטרדות ("איתו זה או כיף או סיוט") | אשתו השלישית דרשה להתגרש ממנו, ונמצאה השבוע ירויה בביתם | אחרי שנחשד ברצח אסתי אהרונוביץ' ואותר בתעלה עם אקדח לצידו, נחשפים הצדדים האפלים של ד"ר גיורא פראף פרי | הרופא עם שפע הסיפורים האקזוטיים והתדמית של אינדיאנה ג'ונס, מצא את עצמו עם אזיקים ובלי מילים
כביש 211 חותך את הישימון המדברי כל הדרך עד קדש ברנע, מטרים ספורים מגבול מצרים. כשהלילה יורד, רק פנסי הרכב והשמיים המנוקדים כוכבים מטילים אור מועט על הדרך. אם אינך חי באחד היישובים המבודדים שניטעו לצידו או משרת כאן באחד הבסיסים ומתקני הכליאה הנידחים והמאובטחים שבקציעות, אין שום סיבה הגיונית שתיסע כאן באפלה.
בערב יום ראשון השבוע שעט ד"ר גיורא פראף פרי עם הקאיה הלבנה שלו על הכביש הריק בנסיעה פרועה, אולי אל מותו. קצת אחרי שבע ועשרים בערב, הוא נמצא מוטל בתוך רכבו בתעלת עפר בשולי הכביש, מעורפל הכרה, 300 מטר לפני הפנייה שמאלה לקציעות. השוטרים שהגיעו למקום מצאו אותו פצוע כתוצאה מאובדן השליטה על הרכב ולצידו ערמת כדורים. אקדחו נמצא זרוק על רצפת הרכב, וברשת הקשר המשטרתית דווח כי הבעל של הנרצחת ממושב תלמי־אליהו אותר ונתפס.
אסתי אהרונוביץ' הייתה בת 70 במותה. ילידת טבריה שהתחתנה עם חבר נעוריה עמירם, גם הוא טברייני, ובחיפוש אחר התיישבות חלוצית חקלאית הגיעו למושב יבול הסמוך לרצועת עזה. לימים סיפרה לחברתה זהבה בן־טובים, שלראיון הקבלה במושב הגיעה על נעלי עקב, מטופחת בשמלה פרחונית, הביטה סביבה ונדהמה מהריק, מהעובדה "שהיה שם רק חול וחול", כפי שאומרת חברתה, שמוסיפה, "היא לא הבינה לאן היא עומדת להעתיק את חייה".
ארבעה ילדים מהזוגיות עם עמירם נולדו כאן ותשעה נכדים. חיים שלמים, מלאים, נישואים שעלו על שרטון, גירושים לא פשוטים, ופרק ב' שהחל באהבה גדולה ונגמר בכדור אקדח. בחמש ורבע בערב יום ראשון עוד דיברה אהרונוביץ' עם שכנתה וחברתה זהבה, ואמרה לה שהיא כבר באה לשתות איתה קפה. כשעה אחר כך נמצאה ירויה בביתה, מוטלת מתה בחדר השינה. זהבה אומרת שהיה ברור מיד מי האחראי. "היא רצתה להיפרד מגיורא, ביקשה להתגרש, אבל הוא ניסה לשכנע אותה לא לפרק את הנישואים. ולמרות שהיא לא אמרה בפירוש שהיא מפחדת ממנו, היא כן אמרה שהיא החביאה לו את האקדח לכל מקרה שלא יהיה".
אהרונוביץ' היא האישה ה־13 שנרצחה על ידי בן זוגה מאז תחילת השנה. כמו בכל מקרה קודם, מחפשים עכשיו בני המשפחה, החברים והשכנים, סימנים שהיו יכולים להעיד על העומד לבוא. אם הייתה אלימות קודמת, איומים, מריבות קולניות, התנהגות אובססיבית. ילדיה של אהרונוביץ' טענו השבוע שהיו סימנים מקדימים שכאלה. פרי, ששוחרר מאשפוזו ביום רביעי,
טען בחקירתו כי אינו זוכר כלום מיום האירוע.
מלך קמבודיה ואני
קורות חייו נראים כאילו נלקחו מסדרת מסע עולמי מהמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק: התמחות בבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור, שירות כרופא מוטס במשמר החופים האמריקאי, מנהל מחלקה פנימית בבית חולים בגינאה המשוונית באפריקה, שליחויות הומניטריות בקמבודיה, וייטנאם, תאילנד ובורמה, שליחויות כרופא של הצלב האדום לאזורים מוכי אסון ומלחמה בגיאורגיה וארמניה, עבודה כרופא באוניית קרוז יוקרתית, ואפילו בשבט הסו האינדיאני בשמורת סטנדינג רוק שבצפון דקוטה, שם לדבריו פעל כעשר שנים. השבוע, כשפנינו לשמורה, איש לא זכר אותו אחרי כל כך הרבה זמן.
הוא התראיין לא מעט לתוכניות טלוויזיה, עיתונים ומגזינים בארץ, תמיד הופיע עם ז'קט ספארי מרובה כיסים ופאוצ'ים בסגנון אינדיאנה ג'ונס של עולם הרפואה. הוא סיפר שפע של סיפורים פנטסטיים על מסעות ומפגשים עם שבטים ותרבויות שונות ומשונות, אבל כשמתחילים לנבור בפרטים, עולה התהייה אם הסיפורים הללו, ולו חלקם, נכונים או מסופרים בהגזמה עם הרבה דמיון בסגנון אלף לילה ולילה.
בן 67, נולד בנשר וגדל בחיפה עם אם ניצולת שואה שדחפה אותו ללימודי רפואה. בסדיר שירת בשריון, לחם במלחמת יום הכיפורים בגדוד צנטוריונים ברמת הגולן. עכשיו אומרים קרובי משפחתו באמצעות עורכי דינו, כי הוא סובל מפוסט־טראומה מהמלחמה ההיא, אולי בניסיון להסביר את המעשה הנורא שעשה לכאורה. גם לרינו צרור, בתוכנית "חוצה ישראל" ששודרה ב־2012, אמר כי כל מי שלחם במלחמה ההיא סוחב טראומה. צרור שאל האם טופל ופרי ענה, "לא טופלתי, אבל כמובן שזה השפיע".
בראיונות שנתן סיפר שאחרי שהשתחרר נסע ללמוד רפואה באיטליה, חזר לארץ והשלים את לימודיו באוניברסיטת תל־אביב. את הסטאז' עשה בתל השומר, ולדבריו קיבל הצעה להתמחות בבית החולים היוקרתי ג'ונס הופקינס בבולטימור מרילנד. עוד קודם לכן בארץ הכיר את אשתו הראשונה ה', סטודנטית אמריקאית, ממנה נולדו שלושת ילדיו: יהונתן, בנג'י ומאיה.
ב־2006 פורסם ראיון איתו במגזין "מנטה" עם הכתבת יפה שיר־רז. פרי סיפר שחזר לארץ ב־1996 והחל לעבוד בבית החולים לניאדו בנתניה כמנהל מחלקה פנימית וגריאטרית ובחדר המיון. דובר בית החולים, עשהאל שחף, ערך השבוע בדיקה עם מי שהיה אז מנהל מחלקת משאבי אנוש ובינתיים פרש לגמלאות. מתברר שפרי אכן עבד תקופה קצרה בבית החולים כרופא מן המניין בחדר המיון, אבל בניגוד לדבריו בראיון, לא ניהל שום מחלקה שם.
בהמשך הראיון ב"מנטה" סיפר פרי על מפגש עם ילד שקיבץ נדבות בפתח מקדש בקמבודיה, מה שהביא אותו ליזום יחד עם מי שהיה אז שגריר ישראל במדינה, דוד מתנאי, פעילות רפואית לטובת ילדים קמבודים חולים. הפעילות הזו זיכתה אותו ואת השגריר מתנאי, על פי אותו ראיון, במחווה מלכותית בדמות הזמנה למפגש בארמון עם מלך קמבודיה. היום מתנאי הוא גמלאי של משרד החוץ, "בן 82 וחודש". לדבריו, הוא לא זוכר את ד"ר פרי או את הפעילות שדיבר עליה באותו ראיון. "אם היה מפגש כזה עם המלך בטח הייתי זוכר, כי אנשים שהייתי איתם במגע ממושך ובפעילויות הומניטריות אני זוכר. אני לא אומר שלא פגשתי אותו אבל גם אם כן, הוא לא הותיר בי רושם מיוחד, אחרת הייתי זוכר אותו".
פרי סיפר גם באותו ראיון ששנתיים אחרי ששב לארץ קיבל הצעה לארגן מערך חילוץ והטסה למטיילים ישראלים במזרח הרחוק. הוא נסע לבנגקוק וטען שהקים שם בסיס פעילות לחילוץ מטיילים. פנינו השבוע למחלץ הוותיק חיליק מגנוס שעובד בתחום מאז שנות ה־80 ומכיר היטב את הדמויות הפועלות בעסקי החילוץ וההצלה למטיילים. לדבריו, הוא לא שמע על ד"ר פרי עד 2014. "הוא פנה אל החברה שלנו לפני חמש שנים, בא אליי לראיון, סיפר לי על עצמו ובזה נגמר העניין, כי לא היה שום דבר שיכולתי להעסיק אותו בו".
יומיים או שלושה לפני הרצח מגנוס שמע ממנו שוב, אחרי תקופה ארוכה שבה לא היו בקשר. "הוא התקשר אליי", סיפר מגנוס השבוע, "התעניין באשר ליחידת הדיור שאני משכיר בחצר ביתי במושב דקל, שהוא באזור שלהם. ביקש לבחון את השכרתה לשלושה חודשים. עניתי לו שזה לא מתאים מכיון שאני מחפש מישהו לטווח ארוך. הוא נשמע רגיל לגמרי. אמר תודה וניתק".
"פנטזיה לגור במושב"
אשתו הראשונה הגישה נגדו ב־1992 תלונה בארה"ב בטענה כי תקף אותה. בני הזוג היו אז בהליכי גירושים, פרי הודה במסגרת פשרה ולא נוהל נגדו משפט. כעבור כמה שנים חזר לארץ והחל לעבוד במיון בלניאדו. נירית זך הייתה אז עיתונאית לשעבר שעבדה בדוברות בית החולים. "סיפרו לי על רופא שהגיע מארה"ב שעובד במיון ויש לו סיפור מעניין, אז באמת באתי ודיברתי איתו על זה וסידרתי לו כתבה. זה היה על אישה גרושה שכל המשפחה שלה אמרה שהיא לא נורמלית, והוא התעקש שזה לא נפשי ושהיא צריכה לעשות סי־טי, ובאמת התגלה אצלה גידול, וזה היה סיפור יפה כי רצו לשלוח אותה למוסד פסיכיאטרי. אז כתבתי, זה פורסם, והתחלנו לצאת. זה היה בשנת 95'. הוא היה גרוש, סיפר שיש לו שלושה ילדים שחיים בארה"ב וצחקנו, כי לאחד מילדיו קוראים יהונתן וגם לילד שלי קוראים יהונתן. אשתו הראשונה היא אמנית ומורה לאמנות, אישה מאוד יפה. גרנו במרילנד תקופה והכרנו אותה. רק מאוחר יותר הבנתי שהיחסים ביניהם היו נוראיים.
"אנחנו התחתנו ב־96' ועבדנו יחד בלניאדו, ויום אחד קיבלנו הזדמנות לנסוע לתאילנד ולעבוד בבנגקוק, הוא כרופא ואני ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי לכתוב מתאילנד ל'ידיעות אחרונות' ולדווח לגלי צה"ל. כבר אז התחילו להיות לי איתו סיפורים, בעיקר שהוא היה נעלם לי. איתו זה או כיף או סיוט. אף פעם לא יציב. או הכי כיף לטייל בעולם וליהנות ולשמוע סיפורים כי הוא חכם ומצחיק ונבון, או לסבול. אולי הוא חושב שמה שהפריע לנשים זה הטיולים, אבל מה שהפריע זה ההתנהלות וההתנגחויות והעובדה שהוא תמיד מסלף הכל. אני ראיתי איתו חצי עולם, אבל בשאר הזמן הרבה פעמים הוא היה בורח. אחרי שנתיים או שלוש, החברה ששלחה אותנו לבנגקוק פשטה את הרגל וחזרנו לישראל. הוא מצא עבודה בכל מיני מקומות, למשל כרופא בצבא במחנה בחיפה, ושוב היה נעלם לי. עשרה ימים לא הייתי יודעת איפה הוא, וכשהוא חזר כאילו כלום.
"יום אחד הגיע אלינו הביתה שליח עם מסמכים, וככה גיליתי לראשונה שהוא היה מסובך עם אשתו הראשונה, שכנראה לא שילם לה מזונות ועשה לה צרות ובגלל זה היה נגדו צו מעצר והוא לא היה יכול להיכנס לארה"ב הרבה שנים. אני לא ידעתי את זה. בסוף, בגלל שהוא מאוד התגעגע לילדיו, הוא סידר את העניין והורשה להיכנס לארה"ב. ב־2001 הגענו לאמריקה. דווקא בעניין הזה הוא היה בסדר גמור. בזכותו קיבלנו ניירות כולנו, אני וילדיי, ועד היום כולנו פה, למרות שהוא עצמו לא נשאר בארה"ב אחרי הגירושים שלנו".
"יש בו חוכמה וטיפשות, חום ורוע, כל כך הרבה דברים מנוגדים", היא אומרת. 13 שנים חיו יחד. לדבריה, אחרי הגירושים הוא הציק לה, נהג להתקשר אליה בשעות מאוחרות ולהסתובב עם רכבו מתחת לבית שלה. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בשבעה של אבי לפני יותר מעשר שנים. גם שם הוא החליט להציק לי. לא היינו בקשר, אבל הוא כנראה שמע, אולי עקב אחריי כי הוא אוהב לעקוב. ביום האחרון של השבעה, חברה הוציאה אותי מהבית להתאוורר וכשהגעתי הוא חיכה לי בבית. היינו רק אני והוא והמטפלת של אבי המנוח. כל כך נבהלתי שנכנסתי הביתה והתחלנו להתווכח. אמרתי לו, 'תצא', אבל הוא לא היה מוכן. בסוף הוא הדביק אותי לקיר ורק אז הלך. זה היה מאוד לא נעים. הוא מאוד פיזי. מאז לא ראיתי אותו".
כשחזר ארצה אחרי גירושיו השניים חיפש להשתקע במערב הנגב, באזור עוטף עזה, לדברי זך, "הייתה לו פנטזיה לגור במושב בישראל". הוא ניסה את מזלו בקיבוץ חולית שבפתחת שלום. אחד מחברי הקיבוץ נזכר השבוע בפגישה הראשונה עם ד"ר פרי. "היינו אז בסך הכל 25 חברים בקיבוץ, ופתאום מגיע בן אדם עם רקורד כזה מרשים ורוצה להיקלט אצלנו. משהו בשיחה שלו עם ועדת הקבלה נשמע too good to be true. הוא בן אדם שובה לב שיודע לספר סיפורים. זה היה עד כדי כך פנטסטי שזה נשמע מצוץ מהאצבע. שלחנו אותו למכון אבחון וכעבור שבוע־שבועיים התקשרה אשתו לשעבר מארה"ב וביקשה שניזהר ממנו. אני לא זוכר בדיוק מה אמרה, זוכר רק שהיא ממש הזהירה מפניו".
הוא עבר את האבחון?
"אחרי השיחה שקיבלנו מארה"ב הוא לא חזר אלינו לפגישה נוספת".
זך טוענת שאינה זוכרת אם התקשרה להזהיר את חברי הקיבוץ. "חולית הייתה תקופה כל כך מבלבלת ומטורפת, יכול להיות שהתקשרתי. היה לי קשר עם המושב־קיבוץ הזה, אבל אני לא זוכרת ולא יכולה לאשר או להכחיש שהייתה שיחה כזו".
"עד שהמוות יפריד בינינו"
אסתי ועמירם אהרונוביץ' התגרשו לפני כעשר שנים. אסתי עבדה אז כמורה למוזיקה בבית הספר היסודי "יובלי הבשור". היא החליטה לעזוב את מושב יבול ושכרה בית קיבוצי קטנטן בחולית. החברים בחולית זוכרים אותה כ"אישה מקסימה, נעימת הליכות". אולי בגלל זה הופתעו לראותה יחד עם מי שביקש שנה־שנתיים קודם לכן להתקבל כחבר בקיבוץ, ד"ר גיורא פראף פרי. "ביני לבין עצמי תהיתי אם היא יודעת על הסיפור שהיה לו בארה"ב", אומר חבר הקיבוץ, "אבל אנחנו בטח שלא אמרנו מילה ולא התערבנו".
זהבה הכירה את אהרונוביץ' 30 שנה, שתיהן לימדו באותו בית הספר. "הכרתי אותה במערכת היחסים הראשונה שלה, עברתי איתה את הפרידה ואת מערכת היחסים הנוכחית. ההתחלה של אסתי וגיורא הייתה של אהבה גדולה. היא הייתה באופוריה, הלכה איתו לחוג לריקודים סלוניים, טיילה איתו בכל העולם, ראית שיש ביניהם אידיליה. הם נסעו לאפריקה, לאוסטרליה, לארה"ב, לאן שאתה רק רוצה. הוא עשה רושם של איש מאוד חכם, צ'ארמר אמיתי. איש שיחה מרתק, ממש אנציקלופדיה מהלכת. אחרי שנה בחולית הם החליטו לקנות שטח בתלמי־אליהו, פה ממש מול הבית שלי, ולבנות בו את ביתם".
בערך באותה תקופה התפרסמה על פרי כתבה במקומון "ידיעות הנגב", שהפכה אותו לסוג של כוכב מקומי בתור הרופא ההרפתקן שביקר בשלל מקומות אקזוטיים. הכתב הוותיק עודד בר־מאיר לא זוכר מי יזם את הכתבה. "או שסיפרו לו שיש פה עיתונאי באזור, אני עצמי גר באשכול, או שאני שמעתי עליו. בכל מקרה פגשתי איש חביב ומרתק עם סיפורים מפה ועד הודעה חדשה. מאוד התרשמתי ממנו ולא חשדתי שהוא ממציא. הוא הביא לי תמונות שלו בכל מיני מקומות בעולם".
בניית הבית בתלמי־אליהו הסתיימה, ופרי החל לעבוד בסניף קופת חולים במרחק 20 דקות נסיעה מהבית במושב המרוחק. אולי הוא חיפש את הניתוק ממרכז הארץ, את המרחבים הגדולים כמו אלו שבצפון דקוטה אצל האינדיאנים. רמז לכך ניתן בסוף הראיון אצל צרור, כשהרולר של הקרדיטים החל כבר לרוץ וברקע התנגן אות התוכנית. צרור שאל אותו למעשיו כיום אחרי כל הרפתקאותיו בעולם. "עכשיו אני עובד באופקים, שזו עיירה שכוחת אל", ענה פרי.
הוא החל להתהדר ולהציג את עצמו בתואר פרופסור, למרות שלא היה זכאי לכך מבחינה אקדמית. במקביל, הוא ואסתי בילו ויצאו, טיילו ברחבי העולם, אבל זהבה מספרת שלפני כחצי שנה אסתי החליטה שהיא רוצה להתגרש. "הזוגיות ביניהם כבר לא הייתה כמו בהתחלה. על מה שהיה ביניהם בסוף אני לא רוצה לדבר, זה יישאר בינינו".
הייתה אלימות?
"לא הייתה, אבל לא היה לה טוב איתו. גיורא עצמו שידר עסקים כרגיל כאילו אין שום בעיות בבית. הוא נסע בחגים לילדים שלו בארה"ב וחזר בסוף השבוע האחרון. היא הפצירה בו שיתחיל לחפש לעצמו דירה וביום ראשון בבוקר שלחתי לו הודעה בווטסאפ. כתבתי לו שלדעתי כדאי שיחפש קרוב למקום העבודה שלו. הוא עבד כרופא בעיר הבה"דים. כתבתי לו שלפחות הוא לא יצטרך לנסוע הרבה. הוספתי שעצוב לי שזה המצב ושאני מקווה שיהיה טוב לשניהם. הוא ענה לי שהכל יהיה בסדר ושהוא מאמין שהם לא יצטרכו להיפרד וחתם ב'אל תדאגי, האהבה תמיד מנצחת'. זה היה ביום ראשון בבוקר".
אחר הצהריים הגיע לביתם של אסתי וגיורא בתלמי־אליהו שליח עם מסמכי הגירושים. גיורא היה אמור לחתום עליהם אך סירב. השליח השאיר לו את הניירת ועזב את המקום. על עמדתו בנוגע לגירושים כתב פרי ב־2014 בפורום העוסק בענייני משפחה: "במלטה גירושים אינם חוקיים. ההורים שלנו לא התגרשו בקלות. רובם קיימו את ההבטחה 'עד שהמוות יפריד בינינו'. אני חושב שגירושים צריכים להיות בלתי חוקיים בישראל ושמורים רק למקרים קיצוניים".
גם זך טוענת שהיה לו קשה לקבל את רצונה להתגרש, ומתארת תקרית מכוערת שעה שהגיעו אליו מסמכי הגירושים: "יש לו אישיו עם הגשה של מסמכים. בארה"ב, כדי להתגרש, צריך לוודא שזה האדם ולהגיש לו את המסמכים ביד. מכיוון שאני גרה בסן־פרנסיסקו והוא עבד אז באיזה בית חולים בקליפורניה, מרחק ארבע שעות נסיעה, מצאתי חברת שליחויות שעושה את זה. השליחה דיברה איתי, הייתה מאוד נעימה, אמריקאית כזו. היא הגיעה אליו לבית החולים. זה היה יום שישי בחמש אחר הצהריים, לפני שהוא הלך הביתה. כשהיא הגיעה לקליניקה ושאלה איפה ד"ר פרי, אחת האחיות הצביעה עליו. ואז היא הגישה לו את הניירת והוא דחף אותה לרצפה, אישה בת 60 פלוס, צרח וזרק את כל הניירות לעיני חולים. הרופאים והאחיות היו המומים. כששמעתי על זה הייתי בהלם. זה היה כל כך לא נעים. אותה אישה נפצעה והגישה תלונה במשטרה, והמידע הגיע לבית המשפט בסן־פרנסיסקו, שם דנו בבקשת הגירושים. השופט מיד הבין מי הבן אדם ונתן לי גט".
"נרקיסיסט שאהב מדיה"
השיחה האחרונה של זהבה עם אסתי הייתה בחמש ורבע בערב. אסתי אמרה שתבוא אליה לחצר לשתות קפה. "זה הפרלמנט הקבוע שלנו", אומרת זהבה, ומצביעה על פינת ישיבה מתחת לעץ סיגלון. בשש וחצי בערך, כשאסתי לא באה ולא ענתה לשיחותיה, הלכה זהבה לביתה לבדוק מה קורה. "בכניסה לשביל של הבית ראיתי את כלתה לשעבר, שכמוני ניסתה להשיג אותה בטלפון ולא הצליחה. הצצנו דרך חלון חדר השינה וראינו את הטלפון שלה מהבהב משיחות נכנסות, אבל אותה לא ראינו. לי יש מפתח של הבית אז רצתי להביא אותו, וכשפתחנו את הדלת כלתה לשעבר נכנסה ופרצה בצרחות".
הדיווח על מציאתה של אהרונוביץ' התקבל במד"א ב־19:08. פרי כבר לא היה באזור. הוא יצא מהבית, נעל אחריו, נכנס לרכבו ולחץ על הדוושה. האיש שנסע בכל העולם והגיע לחורים הכי נידחים דהר לשום מקום מצויד בערמת כדורים. חולף על פני נוף של שיחי צבר, מטעי אלוורה ושדות תפוחי אדמה, שטחים חקלאיים שמתחלפים בשטחי אימונים באזור צאלים. הוא נסע כ־45 דקות, עד שאיבד שליטה וסיים פצוע בתעלה בשולי הכביש.
על הניסיון לקשור בין הרצח שבו הוא נחשד לטראומה שמלווה אותו ממלחמת יום כיפור אומרת זך שלדעתה אין שום קשר בין הדברים. "אני לא ראיתי שום סימנים לפוסט־טראומה, למרות שהוא כן הזכיר זאת ולפעמים כשאמר לי על זה אמרתי לו, 'אני לא פסיכיאטרית ולא יכולה לאבחן אף אחד. אם אתה מרגיש לא טוב עם נפשך יש אנשי מקצוע'. הוא ענה ש'הם לא יודעים שום דבר', וסירב ללכת לטיפול. השקרים שלו לא באו ממקום של פוסט־טראומה. הוא לא פרופסור. הוא לא עבד עם האינדיאנים עשר שנים אלא רק חמישה חודשים. זה הכל שקרים. איתי הוא לא יכול היה לשקר כי אני אדם ישר ועיתונאית. איתי הוא לא היה מעז לכתוב פרופסור או לספר סיפורי מעשיות על קמבודיה. הוא נרקיסיסט שרצה לפאר את עצמו ולהלל ונורא אהב מדיה. רצה לראות את השם שלו בעיתון. יש לו את הקטע הזה שהוא תמיד יוצא מדברים. גם עכשיו הוא בטוח ילך על זה שתמיד כולם אשמים, רק הוא לא".
לפנייה לכתב/ת 
