בראשית שנות ה־70 הוקם במדינת ישראל, בעצם מחוץ לשטחה, מפעל לאומי כביר. ההוגה: עוה"ד אליקים העצני, לימים גם ח"כ מטעם "התחיה", מיוזמי מפעל ההתיישבות בשטחים. הסיסמה: "העם נגד תקשורת עוינת". "מתוסכל מהתקשורת השמאלנית ששלטה בדעת הקהל, הקמתי תנועה ציבורית", סיפר העצני. "סמלה היה מיקרופון, שנחש כרוך סביבו".
כמו הבולדוזר הראשון שסלל את דרכה של תנועת ההתנחלות כולה, גם "העם נגד תקשורת עוינת" החל כמשהו סהרורי מקצה המגזר הימני־דתי־לאומי, ומקודם ע"י ערוץ 7 וסטיקרים פשוטים. מפעל שנולד מתוך הצורך ההכרחי, הקיומי, בהכחשת מציאות: אין עם פלסטיני, אין כיבוש, הכל דבש - וקדימה הסתער על הגבעה הבאה! ומי שמעז לספר לכם על המציאות שאינה נוחה - הוא גוף עוין, בוגד, אויב הבא מתוכנו. מטפורית נחש, שיש לרוצץ את ראשו.
"העם נגד תקשורת עוינת", בשנים של מאמץ אדיר שרק אידיאולוג נחוש מסוגל לגלות, החל קונה לו אחיזה בציבור הרחב. עד לערב אחד בכיכר, ושלושה כדורי הולופוינט. הסטיקרים קולפו בבושה מהמכוניות בבוקר המחרת. אך כמו היעלמותו של רבין, רוח הרפאים שנותרה מבטאת, היום יותר מתמיד, את ניצחונו הגדול של האחד, ותבוסתו הנחרצת של אחיו. מה לעשות, אחים: גם קין והבל היו אחים.
מלחמת אחים, קולגות, משתוללת בעת האחרונה בתקשורת המקומית. בין עיתונים, בין ערוצים, בתוך הערוצים פנימה, בית לבית, חלון לחלון, דלת לדלת. זנגה־זנגה. מלחמות התקשורת, כמובן, אינן אלא תופעת לוואי נוספת למפעלו של העצני, וממשיך דרכו נתניהו. פילוג העם, וצביעת כל אחד מאיתנו, עיתונאים כאזרחים, כ"עוין" או "תומך". הבינאריות הזאת של העידן הדיגיטלי: אתה יכול להיות או שחור או לבן. או 0 או 1. אין באמצע.
ההישג הגדול של המפעל, הוא בשינוי התפיסה המקובלת של תקשורת חופשית. בעולם הישן, עיתונות הייתה מהגופים הבודדים שתפקידם הוא לספר את האמת. להביא עובדות כהווייתן. לחשוף נושאים, גם לא נעימים, בלא מורא, בלא משוא פנים. להשמיע דעה שאתה נאמן לה. תפקיד קשה, בגוף חלש ממילא. מולו ניצבים כל הכוחות האדירים שבעולם. אלה שהשקר, המרמה וההסתרה היא לחם חוקם: גופי ביטחון מצפיני סוד, פוליטיקה נכלולית, שוק ההון המתעתע, אידיאולוגיות דתיות ושמרניות שבאו להסתיר ולא לגלות, והמון יחצנות, בידור וקצף. חלומם הגדול של כל סוכני השקר, הוא "להפוך" את סוכן האמת היחיד, ולספח גם אותו אליהם. או כמאמר המיליארדרית קלייר, ב"ביקור הגברת הזקנה": "העולם הפך אותי לזונה. אז אני אהפוך אותו לבית זונות".
המאמץ האדיר השתלם, בכוחות שיש רק למדינה, ראשיה, המשאבים והאנשים הסרים למרותם. אם יש שיסוי, ויש איבה, ויש פילוג - הצלחנו לטעת את האמונה, שאכן יש מחנה שחור, ויש מחנה לבן; כך או אחרת - לא תיתכן יותר אובייקטיביות. ניצחון לתפיסה, המתנגדת ל"עיתונות חופשית", שכל חבריה מחויבים ל"אמת אחת". עיתונות שהיא תנאי מפתח לדמוקרטיה עצמה, השיטה האחת, הטובה ביותר עבור כולנו. עכשיו, מספרים לכם, כבר אין יותר "כולנו". ואל תטעו: לא מדובר בתיקו, אלא בניצחון גדול לצד אחד בלבד. כי אם לא תיתכן אף פעם "אמת אחת" - לעולם יתקיים ספק. ואם תמיד יהיה ספק, פסק הדין יהיה אחד בלבד: הוא זכאי.
קטנה לסיום. ב־2015 התארחתי בתוכנית "תיק תקשורת". גם היא מתה בינתיים. שוחחנו שם על מעמדה של העיתונות, ועל הנזק הנגרם - לאמונתי - בהצטרפות עיתונאים אל הצד שבא להשחית אותה. עימי התארח בני ציפר, עיתונאי "הארץ", שהשיב בהתרסה: "זה דווקא מחנך את הציבור לא לקחת את התקשורת בצורה יותר מדי רצינית. זה דבר מאוד טוב! זה נותן פרופורציה: לא להאמין לכל מה שמספרים לך. אז אל תאמין!" ציפר הפך מאז לחבר קרוב במיוחד של משפחת נתניהו, מליץ יושר בפפיון מחויך לכל עניין ודבר. אני רק העליתי כמה קמטים בשולי המדור הזה. נוקאאוט.
חמגשית על גג פח לוהט
רוח התקופה היא אוכל, והמילה הרותחת היא "מושחת". אם אתה לא מושחת, אתה לא קיים: המבורגר מושחת, קראק פאי מושחת, ובראנצ' מושחת, אכול־עד־שתקיא. "מושחת", כי כולנו רוצים עוד, ובסך הכל מה מתלוננים פה, נורא טוב לכולם. אז תעמיס לי עוד שווארמה מושחתת, רק שומן, והרבה טחינה למעלה. אמרתי הרבה, אח־שלו!
בזה אחר זה נמלאים התפריטים במנות מושחתות, שעוברות את גבול הטעם הטוב, וטעם בכלל. עוגת גבינה באסקית מושחתת במאצ'ה ירוק, קרמל מלוח, ופירורי וינטאג' מהגנרליסימו פראנקו. מגדלי פנקייק תאומים במפלי ניאגרה מייפל, גבינה כחולה מסריחה בשומן חזיר מפונק ומושחת, שאבותינו הקריבו נפשם כנגדו. ואם כבר ברוח ישראל־סבא, ולרגל החג, סופגנייה מושחתת מתפקעת מכבד אווז שעונה למוות, הייתם צריכים לראות איך, בעצם לא, בגודל ממאיר. שרק תרגיש מושחת, מלך.
בפועל לא אוכלים את הדברים האלה. בדומה למה שקרה למוזיקת הפופ, החוש הצורך את השיר והמזון, כבר איננו חוש השמיעה או חוש הטעם. הכל מתעכל ונשפט דרך העיניים. קליפים נוטפי סקס, בצד מנות אינסטגרם. שיהיה כמה שיותר צבעוני, גדוש, מתפקע, חמדני, ראוותני. עושר שלי יש ולכם אין. ושייצאו העיניים למי שמקנא! (רק לא לזרוק. מומלץ להקפיץ, בחמאת־תאו וקרם־פרש).
"מושחת" מסמן את המעבר הסופי של עם הספר, ממשנתם של משה רבנו ומשה בן מימון, לזו התוססת של דוד ביטן, "פעם אחרונה שקראתי ספר הייתה לפני עשר שנים". פעם היו נוטלים מילים מתפעמות מהכריכה האחורית: טון מכמיר לב, קול חדש בסיפורת העברית. עם הספר נטש את הלשון הרזה לתיאורים הנפוחים מיצירתו של אייל שני, משורר לאומי וכרובית.
בסוף הכל פוליטי. הקשר בין פוליטיקאים לאוכל ידוע זה כבר. רק מנהיג אותנטי יידע לבחור את העגבנייה הבלאדית בשוק הסודי, ולהציג ב"מטבח" הביתי, הרוחש שמן ומזימות, את המנה העממיקו שהוא מיטיב להכין. תמיד זה חריימה, תמיד מתכון של סבתא, ותמיד הוא משקר.
באבולוציה של 2020 התמזגו כבר אוכל ושחיתות פוליטית. ובסופו של יום, הכל יתנקז אל הראש. עולם האוכל ומשפחת נתניהו צועדים שלובים יחד כחמגשית על גג פח לוהט. האיש מואשם־לכאורה ב"שחיתות" - אבל מי שאומר את זה, פשוט לא מבין איפה הוא חי. זו המחמאה הכי גדולה שיש! "מה כבר קרה? מה־זה? 'שחיתות'?! מצוין! שיהיה לו ראש שקט! שיאכל כמה שהוא רוצה, על חשבון מי שהוא רוצה!"
האמת? הם צודקים בתכלית. שחיתות, שאינה אלא ניצול היתרון העומד לרשותך, ביטוי לשפע והנאה אסורה, המותרת למי שמגיע לו, ומי שיכול. מושחתים, נמאסתם? שחיתות בכיף - ותביא עוד אחת.
החבר'ה הטובים
בנימין נתניהו: יש לכבד את צו איסור הפרסום שהטיל בית המשפט.
אמיר אוחנה: נתניהו לא ידע. פעלתי על דעת עצמי.
הנרי היל: פולי שנא טלפונים. הוא לא הסכים שיהיה לו טלפון בבית. הוא קיבל את כל השיחות שלו דרך יד שנייה. ואז נאלצנו להתקשר בשמו חזרה, מטלפון ציבורי. היו אנשים שזה כל מה שהם עשו, כל היום: לטפל בשיחות של פולי.
