{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    החגיגה חטאה ביוהרת מנצחים, בקוצר ראותם: שער ברנדנבורג , 9 בנובמבר 1989 | צילום: אי־פי
    המוסף לשבת • 07.11.2019
    החומה לא נפלה
    גרמניה המאוחדת, 30 שנה אחרי
    נחום ברנע, ברלין

    יש ימים שמשנים עולם. 9 בנובמבר הוא אחד הימים האלה. ב־9 בנובמבר 1923 נכשל הניסיון הראשון של היטלר לתפוס את השלטון בגרמניה באירוע שזכה לכינוי "הפוטש של בית הבירה"; ב־9 בנובמבר 1938 ערך השלטון הנאצי פוגרום ביהודים בגרמניה באירוע שזכה לכינוי "ליל הבדולח"; ב־9 בנובמבר 1989, לפני 30 שנה פחות יום, נפלה חומת ברלין.

     

    נפילת החומה בישרה לכאורה את הולדתו של עידן חדש ונפלא. הקומוניזם מת: הוא המשיך להתקיים רק כקליפה ריקה, כותרת למשטרים שאת תוכנו זרקו מזמן; האימפריה הסובייטית נמחקה מהמפות; המלחמה הקרה נסתיימה: אמריקה ניצחה בה בנוק־אאוט; מאות מיליונים במרכז אירופה ובאסיה קיבלו הזדמנות חד־פעמית לעצב את גורלם מחדש; האיחוד האירופי שינה כיוון, ממערב למזרח; רוסיה, מושפלת, מכווצת ומקרטעת, קמה על חורבות ברית־המועצות.

     

    סוכן הקג"ב ולדימיר פוטין שירת באותם ימים בתחנת הקג"ב בדרזדן, גרמניה המזרחית. ההמון השתלט ללא קרב על משרדי השטאזי בעיר. כמה עשרות המשיכו משם לתחנת הקג"ב. פוטין התקשר למטה הצבא האדום בעיר וביקש תגבורת. תגבורת לא הגיעה. לקראת חצות הוא לבש מדי סגן־אלוף, יצא החוצה ללא נשק ושיקר למקומיים שחיילים חמושים מחכים להם בפנים. "אם מישהו ינסה להיכנס, הם יפתחו באש", איים. ההתקהלות התפזרה, ופוטין נשבע שלא יושפל שוב, לא הוא ולא מדינתו. זה היה הלילה המעצב בחייו, כתב אחד הביוגרפים שלו.

     

    המערב חגג. החגיגה חטאה ביוהרת מנצחים, בקוצר ראותם. "המאה ה־20 הסתיימה", בישר ההיסטוריון אריק הובסבאום; "הגיע קץ ההיסטוריה", הכריז איש מדע המדינה פרנסיס פוקויאמה. לאחר מות הקומוניזם, טען פוקויאמה, "הדמוקרטיה הליברלית נותרה המתמודדת היחידה בזירה".

     

    מי שמתפשט, לא מתקומם: הכניסה למוזיאון דד"ר, אוקטובר  2019 | צילום: נחום ברנע
    מי שמתפשט, לא מתקומם: הכניסה למוזיאון דד"ר, אוקטובר 2019 | צילום: נחום ברנע

     

     

    החוקרים המלומדים לא העלו על דעתם שרוסיה תקום מחדש, כדיקטטורה לאומנית, בית חרושת להאקרים; הם לא העלו על דעתם ששורה של משטרים שונאי זרים יקומו במרכז אירופה ובמזרחה; הם לא העלו על דעתם שהניאו־נאצים ישובו לגרמניה ויפרחו דווקא במזרח. העבר שהודחק בתקופה הקומוניסטית שב לפרוח, שב להדאיג. אין סיבה למסיבה.

     

    בלב ברלין, בשטח ההפקר שהפריד פעם בין שתי הגרמניות, מתנשא קניון חדש, הגדול ביותר בעיר. מצד אחד שלו ממוקמת מערכת הבונקרים ששימשה את היטלר עד מותו; מצד שני, הבניינים ששימשו את ממשלת המזרח. בלייפציג שטראסה 5, בבניין שבו הוכרז ב־1949 על הקמתה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (דד"ר), שוכן היום משרד האוצר. ציור הקיר הענק נותר כפי שהיה בעידן הקומוניסטי: פועלות ייצור בחצאיות כחולות מניפות ידיהן אל על; הפיונירים, חניכי תנועת הנוער, מתייצבים לצידן במדיהם; אישה מנגנת להם באקורדיון; פועל ייצור לוחץ בחום את ידו של עסקן המפלגה.

     

    הקניון הענק – 300 חנויות מותגים – ממחיש את ניצחון הקפיטליזם על שתי יריבותיו. מהנאצים נותרו אנדרטות; מהקומוניסטים נותרו מכוניות טרבי דלות, מכמירות לב, פאר תוצרת המזרח, וקטעים ששרדו מהחומה. אחד מהם ניצב לראווה בקומת הקרקע של הקניון, בין החנויות.

     

    ברלין היא מוזיאון חי לכל עוולות ההיסטוריה. עוולה נושקת לעוולה, פשע נושק לפשע. למטה, מתחת למפלס הרחוב, חדרי העינויים של הגסטפו; מעליהם חומת ההפרדה שבנו הרוסים. הכל מוסבר, מפורט ומשולט בדקדקנות גרמנית. הצירוף קשה לעיכול.

     

    ארכיאולוגיה של טרור: חומת ההפרדה, למעלה, ומתחתיה מרתפי העינויים של הגסטפו | צילומים: נחום ברנע
    ארכיאולוגיה של טרור: חומת ההפרדה, למעלה, ומתחתיה מרתפי העינויים של הגסטפו | צילומים: נחום ברנע

     

     

    במארס 1980 נערך בברלין משחק הגמר בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. מכבי תל־אביב שיחקה נגד ריאל מדריד (מכבי הפסידה). נסעתי לשם בשליחות עיתונאית. הצטרפתי לאוטובוס עמוס באוהדי מכבי שחצה את הגבול למזרח בצ'ק־פוינט צ'רלי. המדריכה, קשוחה וחמורת סבר, קרוב לוודאי סוכנת שטאזי, ביקשה להראות לישראלים את הבניינים החרבים מהתקופה הנאצית ואת השיכונים הנפלאים שבנה המשטר הקומוניסטי. הישראלים דרשו לראות תורים של קומוניסטים רעבים לפני חנויות מזון. הבטיחו להם תורים; איפה הם.

     

    ב־22 בנובמבר 1989, שבועיים לאחר נפילת החומה, דנה הכנסת בהצעות לסדר היום על התהפוכות בגרמניה ובמזרח אירופה. סגן שר החוץ בנימין נתניהו השיב בשם הממשלה. "אשר לשאלה של איחוד גרמניה", אמר, "להערכתנו, האיחוד הזה אינו עומד על הפרק, בוודאי לא מחר".

     

    גרמניה אוחדה בתוך פחות משנה.

     

    תראו, אני בחקירה

     

    שער "ידיעות אחרונות", 12 נובמבר 1989
    שער "ידיעות אחרונות", 12 נובמבר 1989

     

     

    תור ארוך השתרך לפני הכניסה למוזיאון דד"ר, המוזיאון שמנציח את החיים במזרח־גרמניה. קרוב ל־600 אלף נפש מבקרים במוזיאון בכל שנה. הם נדחסים פנימה, לתוך מרחב שמתקשה להכיל את כולם.

     

    מי בא לכאן, שאלתי את ונסה למקה, דוברת המוזיאון.

     

    "50 אחוז גרמנים, 50 אחוז תיירים", אמרה.

     

    האם הגרמנים באים מהמערב או מהמזרח, שאלתי.

     

    שבר אמיתי: פישר
    שבר אמיתי: פישר

     

     

    "רובם מהמערב", השיבה.

     

    מה המניע, שאלתי. נוסטלגיה?

     

    "לא", אמרה. "לא נוסטלגיה. סקרנות. הגרמנים לא יודעים הרבה על מה שהיה כאן לפני 30 שנה".

     

    המוזיאון קם ב־2006, ביוזמה פרטית של יוצאי מזרח־גרמניה. הוא מבסס את פעילותו על קרנות פרטיות ומכירת כרטיסים. הממשלה לא מסייעת. הטקסטים מספרים את סיפורה של המדינה שנמוגה באירוניה סלחנית. "טענו כלפינו שאנחנו לא די ביקורתיים", סיפרה למקה. "פעם הייתה פה אפילו הפגנה".

     

    איבדנו הכל: שטימר
    איבדנו הכל: שטימר

     

     

    גן הילדים, בית הספר, תנועת הנוער, המפעל שייצר מוצרים פגומים אבל סיפק תעסוקה לכולם, הצרכנייה השכונתית, הקנייה בתלושים, דירות השיכון הקטנות, האלהת הספורט, המפלגה, מורא השטאזי. השחזור של חדר החקירות הוא אחד משיאי התצוגה. המבקר מתיישב על כיסא מול חוקר שנותר בחושך. שולחן מפריד ביניהם. מנורה מסנוורת את הנחקר. כאשר הוא לוחץ על כפתור, מוטחים בו עלבונות דרך אוזניות. רוב המבקרים ממהרים לכסות את אוזניהם בכפות הידיים, מבוהלים מהצעקות. ואז הם נערכים לצילום סלפי: תסתכלו עליי, אני בחקירת שטאזי.

     

    אחד הממצאים שהפתיעו אותי היה ההתמכרות במזרח־גרמניה לעירום. זה התחיל, אומר ההסבר, כסוג של מחאה, רצון לעשות משהו אסור. המפלגה ניסתה להילחם. אחר כך החליטה לאמץ את העירום כצינור מפלט. מי שמתפשט, לא מתקומם.

     

    "לא הייתי קוראת לזֵהוּת של 17 מיליון נפש כישלון גמור", סיכמה למקה.

     

    עם אחד? לא, תודה

     

    המבקרים מכסים את אוזניהם, מבוהלים מהצעקות: שחזור חדר החקירות של השטאזי במוזיאון דד"ר
    המבקרים מכסים את אוזניהם, מבוהלים מהצעקות: שחזור חדר החקירות של השטאזי במוזיאון דד"ר

     

     

    ד"ר יוהנס שטימר, 37, נולד בדרזדן, מזרח־גרמניה. דרזדן הופצצה באכזריות על ידי הבריטים בסוף המלחמה. "עד היום נאבקים שם על משמעות ההפצצה", הוא אומר. "הניאו־נאצים עורכים מצעדים בעיר, והשמאל מפגין נגדם".

     

    הוא אחד מבכירי מכון המחקר החברתי IASS. תחום ההתמחות שלו הוא מזרח־גרמניה. נפגשנו במזרח ברלין, על קו התפר בין המזרח למערב.

     

    "ב־1989 הייתי בן שבע, תלמיד כיתה א'", סיפר. "הכיתה כולה, 25 ילדים, חגגה בטקס הכניסה לתנועת הנוער של המפלגה. אבא שלי אמר לי, אתה לא מצטרף. אחיך לא הצטרף, וגם אתה לא. היינו שלושה שלא הצטרפו. חילקו להם ממתקים, ואנחנו לא קיבלנו. החרימו אותנו. לאחר שלושה חודשים המדינה התפרקה, ואת החרם שלהם הם יכלו לשטוף בשירותים.

     

    "הדור הראשון בדד"ר שמר על שתיקה; הדור השני – הדור של הוריי – מצא דרכים לעקוף את צווי השלטון; הדור השלישי נעשה פרוע. הלחץ מבפנים גדל ככל שברית־המועצות נחלשה. גורבצ'וב דיבר על רפורמות, על פרסטרויקה וגלאסנוסט. אריך הונקר, מנהיג המדינה, לא התכופף. 'אם השכן שלנו רוצה להחליף את הטפט, זה עניינו', אמר. 'אנחנו לא נשנה את הדירה'. תוך כמה שבועות המשטר התמוטט".

     

    המפגינים שיצאו לרחובות רצו מדינה משלהם, חופשית, שוויונית, צודקת. "ואז", אמר שטימר, "הלמוט קוהל, קנצלר מערב־גרמניה, נכנס לתמונה. הוא עמד להפסיד בבחירות. כדי לשרוד, הפך את איחוד הגרמניות למשימה לאומית. במקום 'אנחנו העם', 'אנחנו עם אחד'. הוא העניק לכל מזרח־גרמני שביקר במערב 100 מארק, לבזבוזים. הוא קנה אותנו. ההמון נהה אחרי קוהל כמו שנהה אחר הנאצים וכמו שנהה אחר הקומוניסטים (במערב לא כולם ששו להתאחד. בדיחה שנפוצה במערב אמרה שכאשר במזרח התחילו לצעוק "אנחנו עם אחד", במערב השיבו: "לא, תודה. גם אנחנו").

     

    "הייתה שנה אחת של אופוריה", המשיך שטימר, "ואז איחדו את המטבע. 90 אחוז מהכלכלה שלנו היו כלא היו. במזרח הייתה לעבודה חשיבות עצומה. גם אם לא ייצרו מוצרים טובים, העבודה נתנה מגורים, ביטחון, תרבות, קהילה. העבודה הייתה הנכס היחיד שלנו.

     

    "פתאום היינו צריכים למצוא עבודה. לא הייתה ברירה אלא להגר: בתוך חמש שנים 4.9 מיליון נפש, רבע מהאוכלוסייה, היגרו למערב. העיירות התרוקנו. רוב המהגרים היו צעירים, בעיקר נשים צעירות. הם עברו ממגזר הייצור למגזר השירותים. המשטר הקודם אמר, נדכא אתכם אבל נדאג לכם; המשטר החדש אמר, לא נדכא אתכם, אבל תסתדרו לבד.

     

    "לאט־לאט אנשים למדו להסתדר: רמת החיים עלתה. המזרחים כמעט עשו את זה, היה הנרטיב במערב, ואז צצו הניאו־נאצים וגרפו קולות במזרח, ובמערב השתנה הנרטיב: הפראים באים".

     

    בחודש שעבר התקיימו בחירות בשני מחוזות במזרח. בסקסוניה קיבלה מפלגת הימין הקיצוני AFD (אלטרנטיבה לגרמניה) 25 אחוז, ובתורינגיה 24 אחוז. "הם חכמים", אומר שטימר. "הם אומרים לתושבי המזרח, אתם הקורבנות, אתם המקופחים. אנחנו נשנה את השיטה. המצביעים אוהבים את זה: הם רוצים שמישהו יחליט בשבילם, ממש כמו בעידן הקומוניסטי. מנהיגי המפלגה זוכים לאותן מחיאות כפיים שלהן זכו קוהל והונקר. כמו שאמרתי, אנחנו צייתנים".

     

    עד כמה תורמת בעיית הפליטים להצלחה של הניאו־נאצים בקלפיות, שאלתי.

     

    "למזרח הגיעו מעט מאוד פליטים", אמר. "עשרה בעיירה אחת, 15 בעיירה אחרת. כניסת הפליטים לא השפיעה למעשה על כלכלת גרמניה. אין בעיית פליטים: יש בעיה של שנאת זרים".

     

    איפה תפרוץ האש

     

    בגרמניה פועלים שלושה ארגוני מודיעין: שירות הביון הפדרלי, המשרד להגנה על החוקה והשירות הצבאי לריגול נגדי. בסוף אוקטובר זומנו ראשי שלושת הארגונים לבונדסטג. הם דיווחו על ירידה דרסטית באיום מצד ארגוני טרור איסלאמיים ועל איום גובר מצד ארגונים ימניים. "גרמניה הפכה שוב לקרקע פורה לצמיחת קיצוניות, אנטישמיות וגזענות", אמר ראש שירות הביטחון הצבאי. "זה בולט במיוחד ברשת החברתית".

     

    שירותי המודיעין מטפלים כרגע ב־500 תיקים של חשד לפעילות ימנית קיצונית. "יותר ויותר קשה למערכת להעריך איפה תפרוץ האש, מתי ובאיזו עוצמה", אמר ראש המשרד להגנה על החוקה. הוא ועמיתיו ביקשו תוספת כוח אדם ותקציב ותיקונים לחוק שיאפשרו להם לחדור לרשת.

     

    הפיגוע ביום הכיפורים בהאלה, עיר במזרח־גרמניה, הוא דוגמה טובה. המפגע, סטפן בלייט, לא היה במעקב. הוא ניהל את מסע הטרור שלו באין מפריע, למרות שליווה אותו בשידור חי ברשת.

     

    יושקה פישר, 71, היה שר החוץ הגרמני בעשור הראשון של המאה. הוא איש נבון מאוד ומנוסה מאוד. נפגשנו במסעדה בגרונוולד, השכונה במערב־ברלין שהייתה המעוז של הבורגנות היהודית לפני מלחמת העולם. הבתים עדיין מרהיבים ביופיים, אבל יהודים לא מתגוררים בהם.

     

    "גרמניה מפולגת עמוקות", אמר פישר. "קו ההפרדה תואם פחות או יותר את הגבול שהיה בין המערב למזרח. מדובר בשתי תרבויות שונות. המזרח הושפע לאורך ההיסטוריה מרוסיה; המערב דבק בגרמניה הישנה, המסורתית. הבסיס החברתי לימין היה תמיד במזרח, בחוות הגדולות שהיו בבעלות מישהו ממעמד האצילים, עם ציבור גדול של חקלאים שמשועבדים לו.

     

    "לילה אחד לא יכולתי להירדם. זפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. עליתי על סרט על חייו של גנרל פאולוס, שהיה מפקד הארמייה השישית בקרב על סטלינגרד. לאחר שהרוסים שבו אותו, הם הטילו עליו לגייס שבויים גרמנים למודיעין הסובייטי. במערב־גרמניה הוא נחשב לבוגד; במזרח הוא נחשב לגיבור. הוא חי ומת בדרזדן. כל מפקדי הצבא המזרח־גרמני היו קצינים בוורמאכט. המדים היו אותם מדים".

     

    סיפרתי לו על הביקור הראשון שלי בגרמניה, בסוף שנות ה־70. ביקשתי ללמוד איך מתמודד הצבא המערב־גרמני עם לקחי העידן הנאצי. הפגישו אותי במשך שבועיים עם גנרלים גרמנים, כאלה ששירתו בוורמאכט וכאלה שלא. זה היה סיוט.

     

    "במערב התווכחו ועדיין מתווכחים על אחריותו של הוורמאכט ועל המסורת הצבאית", אמר פישר. "התהליך כואב; השבר אמיתי. המפקדים הבכירים של היטלר באו מהמערב. הקצינים הזוטרים והסמלים באו מהמזרח. הם השתלבו במדינה הצבאית שהקימו הקומוניסטים.

     

    "גרמניה המזרחית הייתה דיקטטורה, אבל היא הייתה גם החיים שלך, הזהות שלך. לאחר שנפלה החומה, נסעתי במכוניתי לאורך ולרוחב מזרח־גרמניה. ראיתי כמה קשה לאנשים לוותר על הבירה שלהם. הבירה המערבית הייתה טעימה יותר, אבל הבירה המזרחית הייתה חלק מזהותם".

     

    האם אתה מודאג ממה שקורה שם עכשיו, 30 שנה לאחר נפילת החומה, שאלתי.

     

    "אני מציע לך לא להתרגש יותר מדי", אמר. "הפיגוע בבית הכנסת מדאיג אותי, כמובן. גם ההצלחות הפוליטיות של AFD מדאיגות, אבל אלה בעיות טקטיות. להיטלר היו יעדים אסטרטגיים; לימין הקיצוני של היום אין יעד אסטרטגי. גרמניה השתנתה.

     

    "פעם חששתי שכל השדים מהעבר יחזרו לפקוד אותנו: טעיתי. 1945 בישרה לא רק את סיום המלחמה אלא גם את תחילת העידן הגרעיני. לגרמניה אין נשק גרעיני. היא לא תוכל לפלוש לצרפת בפעם השלישית. השדים לא יחזרו.

     

    "הבעיה האמיתית של גרמניה היא אמריקה. מאז תום מלחמת העולם גרמניה נשענה על אמריקה. אנחנו לא יודעים לחיות בלעדיה. בא טראמפ וזרק אותנו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות".

     

    "אנחנו מעצמת־על", אמר אחד הפרשנים בסרקזם. "את הביטחון שלנו אנחנו מקבלים מאמריקה ואת האנרגיה שלנו מרוסיה".

     

    תחת לחץ

     

    כריסטה וולף הייתה הסופרת הפופולרית ביותר במזרח־גרמניה. העריצו אותה גם במערב. בישראל, למשל, הוציאו ארבעה מספריה בתרגום לעברית. נפילת החומה לא היטיבה איתה: היא התקשתה להסתגל לעידן שבו חופש הביטוי הוא עניין מובן מאליו. בנוסף, התברר שבמשך שלוש שנים לפחות היא הייתה מודיעה של השטאזי. ב־2011 מתה.

     

    נכדתה, יאנה סימון, 47, היא עיתונאית בולטת. הספר החדש שלה מתאר שש דמויות בחברה הגרמנית, אחת מהן הוא אלכסנדר גולנד, מנהיג הימין הקיצוני. "אין אדם ששינה את גרמניה כמוהו וכמו מפלגתו", כתבה.

     

    תפסתי אותה בעיצומו של מסע השיווק לספר. "כשנפלה החומה, הייתי בת 17", אמרה. "בשבילי מזרח־גרמניה הייתה המדינה המשעממת ביותר בעולם. הרגשתי מערבית. אבל הוריי וסבי וסבתי עברו משבר. החיים כפי שהכירו אותם נגמרו. הם היו צריכים להתחיל מחדש.

     

    "זה היה מפחיד".

     

    סבתך הייתה חברת מפלגה, אמרתי.

     

    "היא תמיד חיפשה את שביל הזהב", אמרה. "היא לא רצתה לאבד את קוראיה. כשהספרים שלה התפרסמו במערב, הלחץ עליה גבר. 60 תיקים היו בשטאזי על סבתי. עקבו אחריה ואחרי הוריי. ניסו לגרום להם להתגרש".

     

    מדוע בחרת לקרוא לספר החדש שלך "תחת לחץ", שאלתי.

     

    "כי הלחץ הפנימי בגרמניה הולך וגובר בעשר השנים האחרונות", אמרה. "זה התחיל במשבר הכלכלי ב־2008, עבר לוויכוח המר על חילוץ יוון מפשיטת רגל והחמיר עם בעיית הפליטים. החברה מקוטבת כפי שלא הייתה אף פעם בחיי. היא מפולגת בין עניים לעשירים, ימין לשמאל, מזרח למערב. המעמד של המזרח נמוך במיוחד בכלכלה: יוצאי המזרח תופסים רק 1.7 אחוזים מהעמדות הבכירות בחברות הגדולות. הפער בין עשירים לעניים גדול משהיה אי פעם. המעמד הבינוני שרוי בחרדה".

     

    ראשת הממשלה שלכם, אנגלה מרקל, באה מהמזרח, אמרתי.

     

    "נכון", אמרה, "אבל היא מעדיפה להסתיר את זה. אני מכבדת את אנגלה מרקל, אבל היא לא מודל לחיקוי למי שבא מהמזרח. את המשחק הזה היא מסרבת לשחק".

     

    אויב מבפנים

     

    איאן קרשו הבריטי הוא מחשובי ההיסטוריונים בעולם. בשבוע שעבר יצא לאור בעברית, בהוצאת עם עובד, ספרו "רכבת הרים", שסוקר את ההיסטוריה האירופית בדור האחרון. "אירופה היום היא יבשת שקטה יותר, פורחת יותר וחופשית יותר מאי פעם", כתב באחרית דבר לספר.

     

    זאת הבשורה הטובה. הבשורה הרעה היא הפופוליזם הלאומני המשתלח, הקיטוב הפנימי, הפער הכלכלי המתרחב, שנאת הזרים, התערערות אמון הציבור במערכת הדמוקרטית, אי־הוודאות לגבי העתיד. בעולם היום אי־אפשר להתנחם יותר בצרות של אחרים: מה שמדאיג אותנו, מדאיג עוד יותר אותם.

     

    ביוני 1989, בטקס חגיגי, קברה הונגריה מחדש את אימרה נוג', מנהיג המרד של 1956, שדוכא בכוח על ידי הטנקים הסובייטיים. הטקס הקדים בארבעה חודשים את נפילת חומת ברלין. ויקטור אורבן בן ה־26 היה אחד הנואמים. נאומו, כך נכתב אז, היה מחשמל. הוא היה התקווה הגדולה של הליברליזם ההונגרי, סמל לדור חדש, מתקדם, דמוקרטי, שיצעיד את הונגריה אל עתיד מזהיר.

     

    אורבן נסע ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, במלגה שקיבל מהמיליארדר היהודי הליברלי ג'ורג' סורוס, חזר להונגריה וכבש את ראשות הממשלה. היום הוא מגלם, יותר מכל עמיתיו, את הניאו־פשיזם האירופי. הצלחתו הפוליטית בנויה על שנאת זרים ומיעוטים. השלטון שלו אוטוקרטי: מערכת המשפט סורסה, התקשורת הושתקה, האופוזיציה נרדפת. כמו מפלגת AFD הגרמנית, גם הוא יודע לשלב תעמולה אנטישמית גסה בתמיכה נלהבת בקו המדיני של ממשלת ישראל (ג'רמי יששכרוף, השגריר הישראלי בברלין, נמנע מלהיפגש עם ראשי המפלגה).

     

    מפלגתו בזה לערכי הליברליזם המערביים. "בזמן שהחברות המנוונות של מערב אירופה מטפחות פמיניסטיות ולהט"בים ופותרות את בעיית ההזדקנות של האוכלוסייה בקליטה של מהגרי עבודה מוסלמיים – חברות מסורתיות כמו שלנו ושל פולין פותרות את הבעיה בהולדת עוד ילדים ובהחזרת הנשים אל מקומן הטבעי", אמר אחד מאנשי הרוח של המפלגה.

     

    "ב־1989", אמר אורבן לא מזמן, "חשבנו שאירופה היא העתיד שלנו; היום אנחנו העתיד של אירופה".

     

    בדיון שהתקיים בכנסת לאחר נפילת החומה נאם בין השאר הח"כ החרדי אברהם ורדיגר. "העולם רועש וגועש", אמר, "חומת ברלין קרסה ואיננה עוד, ואנו יושבים כאן בישראל כאילו הנושא אינו נוגע לנו כלל, כאילו אנחנו חיים בפלנטה אחרת. גרמניה המאוחדת עלולה להפוך למדינה הגדולה, העשירה והיציבה ביותר באירופה. העולם כולו שרוי במצב של אי־ודאות. קריסת החומה נוגעת לא רק לגרמניה ולא רק לאירופה: לעולם כולו יש סיבות לחרדה. העולם הקומוניסטי קורס לנגד עינינו, לטוב ולרע, אבל איזו דמות תהיה לאותו עולם בשינוי האדרת?

     

    "ליד אותו שער ברנדנבורג במרכזה של ברלין החצויה, ליד חומת ברלין הנופלת, עלולים להישמע, כמו בשנות ה־30, שירי לאומנות גרמנית, שירים שתוכנם מלא ארס ושנאה והסתה. מבחינתנו, גרמניה מפולגת ואירופה בלתי מאוחדת עדיפות. כבר נוכחנו לדעת שכל התלכדות אירופית פונה נגדנו ובעד שונאינו. כדאי להכיר את המצב".

     

    נבואתו של חבר הכנסת התאמתה רק בחלקה. גרמניה המאוחדת היא המדינה החזקה והיציבה ביותר באירופה. האיחוד האירופי יכול לעמוד בעזיבה של בריטניה, של איטליה, אולי אפילו של צרפת. הוא לא יתקיים בלי גרמניה. הכלכלה במדינות מרכז אירופה תלויה בכלכלת גרמניה. הן הפכו למשק העזר של התעשייה הגרמנית.

     

    אבל החששות מגרמניה המאוחדת לא התאמתו: ההצלחה הכלכלית לא תורגמה לחלומות כיבוש. ההיסטוריה לימדה את מנהיגי גרמניה את מגבלות הכוח. לא פחות משהם חוששים מחולשתה של מדינתם, הם חוששים מעוצמתה. הם מבינים שאם יש לגרמניה אויב, הוא מאיים עליה מבפנים.

     

    אנגלה מרקל אמרה פעם שהדור הנוכחי של מנהיגי גרמניה חי את לקחי העידן הנאצי. היא התכוונה לפוליטיקאים כמוה וכמו הנשיא שטיינמאייר. "ייתכן שאנחנו הדור האחרון", הזהירה.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 07.11.19 , 18:46