אולי לא שמעתי טוב, אולי לא הבנתי, אבל אם אינני טועה, אביגדור ליברמן הציב אמש אולטימטום שעשוי להתיר את הפלונטר שמונע הקמת ממשלה. ליברמן בא לאולפן חברת החדשות לראיון עם דנה ויס. הוא הבהיר שיצטרף לאותו גוש שהראש שלו ישיב בחיוב על הדרישה שיציב בפניו. מגנץ הוא דורש לאמץ את מתווה הנשיא; מנתניהו הוא דורש להיפרד מהחרדים.

לכאורה, שתי הדרישות בלתי אפשריות. השאלה היא איזו מהן בלתי אפשרית פחות.

נתניהו בגד פעם בחרדים: ממשלתו השלישית, שהוקמה ב־2013, התבססה על שותפות עם לבני, לפיד, ליברמן ובנט. הוא פירק את הממשלה ההיא לאחר שנתיים, והתחייב חגיגית לא לעשות זאת שוב. הפעם מצבו שונה: הפעם הוא כרך את גורלו בגורלם, קשר את עצמו אליהם בידיים וברגליים. את הגוש המשותף איתם לא הם יזמו אלא הוא. הוא חייב אותם להישבע לגוש אמונים. מעבר לזה, הם בעלי הברית העיקריים שלו מול היועץ המשפטי לממשלה. אם הם יישבו באופוזיציה יאבד הסיכוי שלו לקבל מהכנסת חסינות.

גנץ מסובך פחות: הוא לא דחה על הסף את מתווה הנשיא. הוא סירב רק לאחר שנתקל בהתנגדות נחרצת בקרב הרביעייה שמרכיבה את צמרת כחול לבן. בהחלט אפשר לתאר מצב שבו ליברמן אומר לגנץ, בינינו, מה אכפת לך לומר לי כן, תן לביבי לומר לא. לאחר שיאמר לא אני אלך איתך לממשלת מיעוט. למעשה התחייבתי לכך בראיון. עם קצת מזל, הליכוד יצטרף ‑ בלי ביבי. בכל מקרה, את עידן נתניהו נגמור.

ליברמן הוא פוליטיקאי חידתי: תמיד היה. המשחק הפוליטי מרתק אותו יותר מאשר גודל הכיסא שמוצע לו ליד שולחן הממשלה. הוא יכול בכל רגע נתון לשנות כיוון, ושום מוסד מפלגתי או ציבור פעילים לא יעצור אותו בדרך. אין לכן שום ודאות שהתרחיש שהצגתי יתאמת.

מה שברור הוא, שליברמן מיטיב להתעלל בפוליטיקאים שהוא רוצה להתעלל בהם. תסתכלו על העיניים שלו כאשר הוא מדבר, על שפת הגוף: הוא נהנה מכל רגע. אמש הוא התעלל בשלושה: נתניהו, שאיבד שוב את השליטה שלו על סדר היום, על המומנטום; דרעי, שהמתנה שביקש לתת לליברמן ‑ בחירות אישיות ‑ נופנפה על ידו בבוז; ובנט, שחגיגת כניסתו למשרד הביטחון הועמדה פתאום בצל.

המינוי של בנט לשר הביטחון הוא מעשה מובהק של שוחד פוליטי. אין דרך לייפות אותו מוסרית. בכל זאת יש בו היבטים חיוביים. למעשה אין כרגע שר ביטחון. נתניהו, שנושא בתואר, מרבה להצטלם עם חיילים, אבל לא ממלא את התפקיד הנדרש משר במשרד הזה. במטה הכללי מכנים בחיוך את הזיקה בין נתניהו לתפקיד שר הביטחון "מישמ"ש", (על משקל "מגרש") ראשי תיבות של "משימה משנית". זאת לא מחמאה.

שר ביטחון במשרה מלאה יוכל לייצג את צה"ל במאבק על תוספת המיליארדים לתקציב הביטחון. ראש הממשלה לא יכול לעשות זאת, כי הוא הפוסק האחרון; הרמטכ"ל מתקשה לעשות זאת, מחשש שיואשם בהתערבות בפוליטיקה בעיצומו של משבר. לא פחות חשוב, שר ביטחון במשרה מלאה יהווה תחנת ביניים בדרך לקבלת החלטות מבצעיות. זה מה שדורש החוק; זה מה שנכון.

עוד אפשר לומר, בצד החיובי, שבהשוואה לאמיר אוחנה ולדודי אמסלם, שני השרים האחרים שמינה נתניהו כראש ממשלת מעבר, נפתלי בנט הוא מינוי ממש מוצלח. אדרבא, שייאבק על דעותיו מול מה שהוא רואה כרפיסות של הדרג הצבאי ופחדנות של נתניהו. הוא איש אינטליגנטי: שיתמודד.

המינוי ממחיש עד כמה נתניהו נואש, אבל הוא ממחיש גם עד כמה בנט נואש. כמו כחלון ופייגלין, הוא יצא מהליכוד בדלת הקדמית וחוזר אליו בכניסה למשרתים. נתניהו לא מגדל אנשים: הוא מכווץ אותם. בנט ושקד מצטרפים לרשימה ארוכה.