שלום לאי השלום

בשעה 16:25 אתמול סחבו בן ולוטן, שני לוחמי שריון, את שער הברזל הצהוב וחתמו תקופה של 25 שנים של ביקורי ישראלים באי השלום בנהריים. אלפי ישראלים הגיעו בימים האחרונים כדי לנצל את ההזדמנות לבקר במקום לפני שהכניסה לישראלים נסגרת.

ענבל ראביד הגיעה עם משפחתה מגדרה אתמול בצהריים, ושיתפה בחוויות. "באנו כדי להיפרד מהאתר וזה מוזר, ממש מיותר. שני הצדדים אשמים, ממשלת ישראל היתה צריכה להיערך לזה קודם לכן ולא להתעסק עם הבחירות השלישיות".

נאור שלוש, בן 15 מעכו, הגיע עם משפחתו והדגיש כמה חשוב הביקור לנוער. "זו הפעם הראשונה שאני כאן. חשוב גם לילדים בגילי להכיר את הארץ ולטייל בה. זה רגע הסטורי, והיה לי חשוב להבין את התהליך שקורה כאן. באופן אישי אני לא חשוב שצריך להחזיר את המקום, יש הרבה חקלאים ישראלים שמתפרנסים כאן וזה יפגע בהם וחבל על זה".

אבנר רון, קיבוצניק מאשדות יעקב איחוד ומדריך זה יותר מעשור של קבוצות מבקרים באתר, הביט אתמול בעצב במאות הישראלים שנכנסו וכבש את מבטו באדמת עמק הירדן. "אני לא יודע מה אני עושה מחר, אם אני יודע שאיבדתי את העבודה שלי, אם לא הייתי קיבוצניק אז הייתי מובטל מהיום".

אחרי שמספר גדול של קבוצות ישראלים ביקרו באי השלום התירו אתמול הירדנים לוותיקי אשדות יעקב להגיע לאי ולהיפרד מתבנית נוף ילדותם. זו היתה כניסה אחרונה של ישראלים לשטח. ממול, בנקודת התצפית על אי השלום, המקום בו ארע רצח התלמידות ב־1997, עובדים הירדנים בקדחתנות על ההכנות לקראת טקס ענק בהשתתפות שר החוץ הירדני מחר, שיסמל את חזרת השטח לריבונותם.

שני חיילים ירדניים עמדו זקופים בשער שמעליו מתנוססות התמונות של המלך חוסיין ובנו המלך עבדאללה השני, המלך הנוכחי. רק אחרי בדיקה קפדנית הורשו הרכבים להיכנס בשיירה למפעל החשמל המיתולוגי בנהריים, כשאנשי בטחון ירדניים על אזרחי מלווים את השיירה.

הכניסה למפעל החשמל היתה מרגשת במיוחד, בצורה זהירה טיפסו אורנה שמעוני ורוחה'לה אמיתי על המדרגות השבורות, נכנסות לחדרי הטורבינות הענקיות שנותרו שם מאז תקופתו של פנחס רוטנברג שהקים את האתר, כשאלי ארזי, קיבוצניק מאשדות יעקב מאוחד וחבר במשלחת הדיפלומטית ליישום הסכמי השלום עם ירדן, מתאר לכל הוותיקים את תולדות מפעל החשמל ותקרת הבטון שנבנתה בשנות הארבעים כדי להגן על התחנה מפני הפגזות.

"התחושה שלנו היא של כאב ואכזבה, זה סוף של 25 שנות ביקור של ישראלים באי וסוף ל-70 שנות עבודה חקלאית בשטחים שלנו, כל הטענות שלנו הן כלפי מדינת ישראל, אנו מרגישים אזרחים סוג ב' , אף גורם רשמי לא פנה אלינו ולא דיבר עם החקלאים והתושבים על השינוי בסטטוס, אף גורם ישראלי לא ביקר כאן, התעלמות מוחלטת של כל השרים, הממשלה וראש הממשלה, אחרי 70 שנות חלוציות, עמידה על הקרקע, איבדנו את טובי בנינו בהגנה על האדמה והיום אף גורם מוסמך לא בא להגיד לנו שיש שינוי וסיימתם את המשימה הלאומית שלכם", אמר בתסכול עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן.

השתתפה בהכנת הידיעה: סמדר פרי

משפחות הנרצחות: "המקום הזה לא מקודש"

יעל פרידסון

משפחותיהן של התלמידות שנרצחו בטבח בנהריים ב־1997 על ידי החייל הירדני אחמד דקמסה הגיבו ברגשות מעורבים להחזרת "אי השלום" לירדן.

דקמסה פתח בירי על קבוצת תלמידות בכיתות ז' ו־ח' מבית הספר הדתי אמי"ת בבית־שמש, שביקרו במקום, רצח שבע מהן ופצע שש. הוא ריצה 20 שנות מאסר בישראל ושוחרר בשנת 2017.

"מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? זה בין המדינה לבין ירדן", אומר חזי כהן, אבא של נירית כהן ז"ל. "אמרנו לא לשחרר את הרוצח, שיחררו אותו והוא הלך. המקום הזה חשוב לי. כל הזמן הלכנו לבקר שם, אבל אני יכול לראות את זה מהצד השני. אם הירדנים יבנו שם פארק במקום, נמשיך לבקר".

ישראל פתיחי, שבתו סיון ז"ל נרצחה בפיגוע, אמר אתמול כי "המקום הזה, בעיניי לפחות, לא מקודש. מה שחשוב לנו זה אתר ההנצחה שהקימה אורנה שמעוני בשטח שלנו. כל שנה בט"ו בשבט נערכות נטיעות, היינו עולים כמה משפחות ומטיילים שם. אני יכול להבין את מה שקורה בירדן מבחינה פוליטית, כי בסופו של דבר העם שם די מתנגד לישראל ולא היה רוצה בקשרים האלה. חבל שלא נוכל להיות שם, אבל זה ההסכם עם ירדן. אני אראה את המקום ממרחק של 300 מטר".

החקלאים בצופר מקווים לסוף אחר

אילנה קוריאל

הבוקר התעוררו חקלאי מושב צופר שבערבה התיכונה בלי לדעת אם ימצאו את השער פתוח או סגור. אמנם לפי הסכם עקרוני יותר להם להמשיך לעבד את אדמות המובלעת עד מאי 2020, אלא שלא מדובר בהסכם רשמי ואיש אינו יודע אם הירדנים יכבדו את ההבנות.

בניגוד למובלעת נהריים שבצפון, שתוחזר היום לשליטת ירדן לאחר פקיעת ההסכם המאפשר לחקלאים להשתמש באדמותיה, לגבי צופר נערכו דיונים בין בכירים במשרד החוץ לבין עמיתיהם הירדנים במטרה להאריך את זכות השימוש של ישראל באדמות בשנה נוספת. אלא שעשרות החקלאים, שמעבדים כ־1,500 דונם במובלעת, נותרו ללא כל ביטחונות למקור הפרנסה שלהם ולעתידם.

בצופר ובמועצה האזורית הערבה מסרבים להגיב כדי לא לחבל במשא ומתן עם הירדנים, ומקווים שגורלם לא יהיה דומה לזה של נהריים.