והפעם: ברוך הבא לעולם החרדות
מכיוון ששום סיפור מעניין מעולם לא התחיל במשפט: "אז שכבתי על הספה בבית מול 'מאסטר שף'", איתרע מזלי ומצאתי את עצמי בשבוע שעבר באחד המקומות האיומים והמועילים ביותר שאדם יכול להביא את עצמו אליו: קורס החייאת תינוקות וילדים.
אני לא חושב שאני אדם חרדתי. אולי קצת חסר מנוחה, תלוי בשעה ביום. אין לי מחשבות טורדניות, מעולם לא חוויתי התקפי חרדה, ובניגוד לבן הזוג שלי, אני לא ערוך תמיד לתרחיש הנורא מכל. לפעמים, כשאני לא נרדם בלילה, אני יכול לשקוע במחשבות נוגות על סוף החיים - שלי ושל אהוביי - אבל בסך הכל ממוצע הפחדים שלי די בנאלי. קצת מוות, קצת תאונות, קצת מחלות קשות. שום דבר לכתוב עליו הביתה.
איך שלא הופכים את זה, קורס החייאת תינוקות וילדים הוא למעשה ועידת פסגה של כל תרחישי האימה וסיפורי הזוועה שאי פעם שמעת עליהם. אתה בא ללמוד להציל חיים, אבל הדבר היחיד שמטיחים בך הוא דרכים יצירתיות שבהן אנשים עלולים לאבד את חייהם. מדריכה חייכנית אוחזת בבובת תינוק, מסבירה בנונשלנטיות מה עושים כשהילד נחנק, מאבד הכרה או מכחיל, והדבר היחיד שאני מצליח להרגיש הוא איך הגוף שלי מתמלא זיעה קרה ומחשבות חסרות תוחלת כמו "למה אנחנו מביאים ילדים לעולם שבו הם בסכנת מוות תמידית?!". ובכלל, אם ילדים זה שמחה, איך יכול להיות שהדבר היחיד שאני מרגיש עכשיו זה התקף חרדה?
את הקורס הזה יזמה סוכנות הפונדקאות שלנו, כך שכל המשתתפים בו הם זוגות הומואים. לאף אחד מהם עוד אין ילד, אבל כולם, פחות או יותר, בדרך לשם. כולם חולמים להיות אבות, וכולם עושים את הדרך בחיל ורעדה שונים מהרגיל. רבים מההומואים עדיין נאלצים להתמודד עם דעות קדומות על הלגיטימיות של ההורות שלהם - מביורוקרטיה פשוטה, דרך סכומי כסף אסטרונומיים ועד המרחק הבלתי נסבל שצריך לטוס כדי להביא ילד לעולם. כל אב נלחץ מהשינוי שמביאה איתה הלידה, אבל איזה מסר אמור לקבל אב הומו טרי כשהמדינה שלו עושה כל שביכולתה כדי להערים קשיים בפניו ולהכשיל את אבהותו עוד לפני שבכלל הילד נולד?
כשיצאנו אל מסע הפונדקאות, לפני כמעט שלוש שנים, עשינו זאת כי הרגשנו בשלים ומוכנים לילד. וכשאני אומר בשלים, אני מתכוון בוגרים מספיק כדי לדעת שנצליח להעביר תינוק מבית החולים אל הבית תוך שמירה על שלמות כל המשתתפים. החרדות שצפות בקורס החייאת תינוקות מתבקשות כמעט כמו הרצון בילד, אבל הורה גאה לעתיד נדרש להדוף גם את החרדות ורגשי הנחיתות שהמדינה הצליחה להנחיל בו במהלך המסע, כשהיא רומזת לו שוב ושוב שאינו ראוי להיות אבא.
חברה טובה שדיברתי איתה למחרת הרגיעה אותי בדרכה הייחודית אחרי שהקאתי עליה את התקף הפאניקה שלי. "תנוח, כולם חושבים שהם יהיו הורים גרועים, זה חלק ממה שמגדיר הורה טרי", אמרה בטון של אחת שיודעת, "החרדות שלך פשוט קצת יותר 'מקוריות', וממילא אחרי שיהיו לך ילדים, מה שיטריד אותך לא יהיה מי מפקפק באבהותך, אלא מתי לעזאזל תוכל להניח את הראש רגע, למה בשם שמיים הוא שוב בוכה, והאם לכל התינוקות יש קקי בצבע הזה?"
לפנייה לכתב/ת 
