לא בכל יום זוכה הוצאת ספרים לתמיכה פומבית נלהבת של שר בממשלה. לא כל שכן שר ביטחון. "הוצאת שיבולת הוקמה כדי לאתגר את השיח הישראלי, הסובל מהטיה לשמאל, בספרים מעולים ממיטב ההגות הלאומית והימנית העולמית", כתב לאחרונה נפתלי בנט בעמוד הפייסבוק שלו. באתר הבית של הוצאת שיבולת, שנוסדה לפני כשנה, מנסחים את זה כך: "נמאס לכם לשמוע ולקרוא רק צד אחד? הצטרפו למהפכה הרעיונית".

קצת מוגזם בשלב זה לדבר על מהפכה, אבל שינוי מסוים כבר מורגש בזירה הספרותית. לפחות בכל הנוגע לספרי עיון ושירה. אל קהילה שמזוהה באופן היסטורי עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית מצטרפים היום שחקנים חדשים מהצד הנגדי, כמו רותם סלע, מו"ל הוצאת סלע מאיר שכוללת גם את שיבולת ואת פנס כיס. 'תחשוב כמו מנצח' מאת דונלד טראמפ, 'להיות יהודי חופשי' מאת משה פייגלין, 'כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה' ו'למי קראת פשיסט?' הם רק חלק מהכותרים שהדפיס סלע בתקופה האחרונה, כשהמצליח ביניהם הוא ספרו של הגורו האמריקאי השמרן ג'ורדן פיטרסון, '12 כללים לחיים'.

לצד סלע מאיר נוסד השנה גם כתב העת 'יהי' מייסודו של בית אורי צבי גרינברג, שמוקדש לספרות ולאמנות פוליטית ומבטיח במניפסט שלו "לחולל תנועה תרבותית לאומית עברית חדשה... לתת פתחון פה ישיר וברור לקולות מודרים, מן ההתנחלויות, מן השכונות וערי הפיתוח, מן הקהילות החרדיות. אנו מבקשים... אמירה רדיקלית בדבר החיים שלנו, על אדמת מריבה, ארץ זבה".

אלה מצטרפים אל לא מעט גופים ספרותיים בעלי אוריינטציה ימנית, דתית או שמרנית, שפועלים כאן מתחת לרדאר כבר שנים, כמו ספריית בית אל שהקימו בשנות ה־80 בני הזוג בנימין ואמונה אלון במטרה לעודד ספרות מהימין המתנחלי; כתב העת 'משיב הרוח' שנוסד על ידי קבוצת יוצרים דתיים־לאומיים; הוצאת המרכז האקדמי שלם; כתב העת 'האומה' שהוקם עוד ב־1962 בחסותו של מסדר ז'בוטינסקי; וגם Jewish Review of Books. האחרון והוצאת שיבולת יוצאים תחת 'קרן תקווה', שחקנית מרכזית בתחום שאחראית גם לכתב העת 'השילוח' ולאתר 'מידה', והוקמה על ידי הפילנתרופ האמריקאי זלמן ברנשטיין, שייסד גם את מרכז שלם. לכל אלו אפשר להוסיף את אגף ספרי היהדות המתרחב של הוצאת ידיעות ספרים, שמספק לציבור הדתי - המזוהה בדרך כלל עם הימין הפוליטי - עשרות ספרים בשנה.

"הימין היום מבין שכוח פוליטי פרופר זה לא מספיק, הניצחון האמיתי הוא בתודעה", אומר המשורר והחוקר אלחי סלומון, שהקים ועורך את 'יהי'. "הספרות והאמנות של המרכז השבע, של הממסד הספרותי התל־אביבי שמנהל פה את העניינים מאז ומתמיד, שאצלו הכוח והמשאבים - הגיעו לידי מיצוי, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה עם כתב עת שיש לו אג'נדה לאומית, ימנית. אנחנו מגיעים לזירה הספרותית אחרי היסטוריה של השתקה, והיא עדיין קיימת במידה מסוימת. הרבה יוצרים ויוצרות שולחים לנו יצירות בעילום שם, כי הם מפחדים להיות מזוהים עם אג'נדה כמו שלנו. יש משורר שאמר לי, 'תשמע, אני בדיוק מתקדם עכשיו באקדמיה ואני חושש למעמד שלי', וביקש שהשיר שלו יופיע תחת שם בדוי".

"יש כאן ציבור ימני, לאומי, שמרני, צעיר, שמתעניין מאוד בשיח אידיאולוגי ימני שמרני, וזה בא לידי ביטוי בביקוש לספרים", אומר סלע. "נכון לעכשיו ההתעוררות עדיין מאוד ראשונית ומתפתחת לאט כי אין הרבה סוכני תרבות, בטח לא בתקשורת הציבורית, שמהדהדים רעיונות כאלה ומשתפים פעולה עם שיח כזה. אבל אנחנו בהחלט רואים התעניינות של כותבים ושל קוראים שלא ראינו לפני עשור.

"אני התגלגלתי להיות מו"ל במקרה, אחרי שהצעתי לכמה הוצאות לתרגם את 'ציביליזציות גוועות' של דיוויד גולדמן, ואף אחת לא הייתה מעוניינת. אז החלטתי להוציא אותו בעצמי. הספרים הכי נמכרים והכי מדוברים בעולם בהגות השמרנית והימנית הם בכלל לא על הרדאר של ההוצאות בישראל שמתעסקות בספרי עיון. למשל 'המוות המוזר של אירופה', שזה ספר שעוסק במהגרי עבודה ובמה שהם עשו לאירופה. הוא תורגם לכל שפה אירופית, אבל בישראל, שמתמודדת עם התופעה הזאת, אף אחד לא הרים את הכפפה".

גם המשורר והמתרגם צור ארליך, חבר מערכת ב'יהי' ומי שפירסם לאחרונה ספר בהוצאת סלע מאיר, חיפש בעבר מישהו שירים את הכפפה. "בתור בחור צעיר כתבתי שירים אקטואליים פוליטיים וניסיתי לעניין עיתונים, ורק כשקם 'מקור ראשון' היה סוף־סוף עיתון שרצה בדבר כזה. זה מחדל של הימין שבמשך הרבה שנים, אפילו תנועת החירות, לא השקיעו בהקמה של הוצאת ספרים כמו שהשמאל השכיל לעשות עם הקיבוץ המאוחד ועם עובד. 'יהי' לא קם סתם מתוך קפריזה, הוא ממלא צורך. יש כל כך הרבה כתבי עת שהם שמאל, ולהרבה אנשים שרוצים לכתוב אחרת אין במה. אני כן משתתף קבוע ב'הו!' למשל, בתחילת הדרך קיבלתי הרבה עידוד מדורי מנור, אבל לא תמיד אני מרגיש בנוח במקומות האלה. אני לא מגיע לאירועים של 'הו!'. אני אדם דתי. זה לא העולם שלי ולא כוס התה שלי. באירועים של 'משיב הרוח', למשל, אני מרגיש בבית".

הסופרת גלית דיסטל אטבריאן - מי שהנחתה החודש הפגנת תמיכה בראש הממשלה והלהיטה את הקהל בקריאות 'נתניהו, לעולם לא תצעד לבד!' - מסבירה שהכל התחיל ברשתות החברתיות. "עד עכשיו ימנים לא פגשו ימנים. לא פתחת את הטלוויזיה ואמרת, אה, הוא ימני כמוני. זה פשוט לא היה. והרשת, בהיותה הדבר הכי קרוב לדמוקרטיה רעיונית שיש, יצרה 'טוגדרנס' בימין. פתאום אני יכולה להגיד, הנה עוד אחד שחושב כמוני, והוא אינטליגנט, הוא לא בהמה עיוורת. ברשתות החברתיות למדנו להכיר אחד את השני, ואני חושבת שההתעוררות של 'יהי' או של סלע מאיר בהחלט נבעה משם. הם יצרו לגיטימציה לקול הימני, וכשהקול הזה כרוך בספר זו אחת התחנות החשובות בדרך ללגיטימציה".

מי שהגיע לכיכר רבין בשבוע הספר האחרון, עלול היה להיתקל באנשי הוצאת סלע מאיר יוצאים למתקפה צוהלת בדוכן הסמוך. חמושים במצלמת וידיאו ובזר פרחים, ניגשו להודות למו"ל חנוך סער על שכינה את ספרם '11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה' (מאת בן שפירו) בשמות גנאי כמו 'זבל' ו'תועבה' - וכך תרם, לדבריהם, למכירה של מאות עותקים ממנו.

את הסרטון העלו לעמוד הפייסבוק של ההוצאה. שם אפשר למצוא, בין השאר, גם המלצות מאת גדי טאוב, אראל סגל ואברי גלעד שמכריז: "הוצאת שיבולת סיפקה לי השנה את התחמושת הכי מובחרת בקרב הרעיונות מול השמאל הפרוגרסיבי".

אם מוסיפים לכך את העובדה שבכתב העת 'יהי' מתכננים לקיים בחודש הבא אירוע עליית משוררים להר הבית, אפשר להבין שבשונה מההדר הרוויזיוניסטי של כתב העת 'האומה', או מהרוח המאופקת של מרכז שלם - המצטרפים החדשים לא מעוניינים לשמור על פרופיל נמוך.

"למה מלחמה? כי אנחנו במלחמה", אומר סלע. "אנשים שמגדירים את עצמם היום כלאומיים, ציונים, קפיטליסטים, מתויגים על ידי קומץ רדיקלי ששולט ברוב עמדות ההשפעה כפשיסטים, תאבי בצע ואויבי הדמוקרטיה. יש ניסיון מתמיד להשתיק דיונים בנושאים מסוימים על ידי סימון והדרה של אנשים שמחזיקים בדעות 'לא נכונות'. כל אינטלקטואל ציבורי או אפילו סטודנט שמביע דעות שמרניות לאומיות בשיעור, יודע על מה אנחנו מדברים. אנחנו לא נלחמים מלחמה פוליטית, אנחנו במאבק על חופש המחשבה והדיבור".

לא כולם מסכימים עם הגישה של סלע. "אני לא אוהב, בלשון המעטה, את המטפורה הפופולרית של 'מלחמת הרעיונות', אף שגם אני חטאתי מדי פעם בשימוש בה", אומר אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם שמתמחה בתחומי הפילוסופיה של הדת, המדע והמדינה. "אני מתרשם שהיא גורמת נזק עצום, מפני שהיא מציגה את השיח הציבורי כמין סכסוך הרה גורל בין אויבים אידיאולוגיים פנאטיים. בעימות כזה אתה לא חותר להסכמה או אפילו לשכנוע, אלא להכרעה ניצחת - 'לכסח לשמאלנים את הצורה', במילותיו של בן שפירו. מי שרואה את עצמו מעורב במלחמת רעיונות נוטה להתחפר בעמדתו ולהטיל ממנה חיצים ואבני קלע על היריב. את יכולה להיווכח בעצמך לאן זה מוביל: שיח ציבורי שטחי, פלגני ואלים. אנחנו בהחלט מעוניינים לעורר פולמוס, אבל הוא צריך להתנהל באמצעות חילופי רעיונות במקום הטחת האשמות".

גם אליעז כהן, מעורכי כתב העת 'משיב הרוח', מעדיף שלא לנופף בדגלי מלחמה. "אין לי בעיה עם משורר מגויס, יש לי בעיה עם מערכת מגויסת. כי זה בהכרח אומר פשרה ברמה הספרותית. זה קרה למשל ב'מטעם' של יצחק לאור, שבדרך כלל ייצגו רמה פואטית גבוהה, אבל כדי לתת במה לשמאל הרדיקלי הם פירסמו גם טקסטים פחות משובחים. אני מאמין קודם כל בשירה טובה. הסיפור הפוליטי הוא משני, ובדרך כלל הגיליונות של 'משיב הרוח' לא פוליטיים במובהק. כמו שיהודה עמיחי כתב, 'מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב'".

"כשמרד פורץ הוא אף פעם לא פורץ יפה, הוא פורץ בצורה מיליטנטית", מתקנת דיסטל אטבריאן. "היה פה דיכוי מאוד גדול המון שנים, ועדיין יש. אז סלע מאיר או שיבולת עושים כרגע 'נה באוזן', בדיוק כמו שהפמיניסטיות עשו ובדיוק כמו שהשחורים עשו. ראינו מה קורה לאנשים מהמחנה שלנו שכן הצליחו לחדור לעולם התרבות - נעמי שמר חטפה על הראש, את 'ירושלים של זהב' לקחו ממנה, ואותו הדבר עם אפרים קישון. אז למה להציג קו מיליטנטי? בדיוק בגלל זה. אלה אנשים שיצאו למרד לשוויון וככה זה נראה".

אם שואלים את בני ציפר, עורך המוסף 'תרבות וספרות' ב'הארץ' ומי שהפך לבן בית ולדובר נלהב של הנתניהוז - המהפכה כבר הושלמה. "עד שנות ה־80־90 רוב הבמות הספרותיות היו באופן רשמי של השמאל. אורי צבי גרינברג, שהיה משורר ענק לא פחות מביאליק, לא יכול היה לפרסם בשעתו בעם עובד או בספרית פועלים, כי הוא היה ימני מובהק. גם את משה שמיר הפכו לבדיחה מרגע שהוא עשה מהפך ימינה אחרי מלחמת ששת הימים.

"אבל למזלנו כל זה נגמר. נשבר הסטריאוטיפ המעוות הזה שבימין אין אינטלקטואלים ואנשי רוח. שאם אתה ימני אתה 'וילדע חייע' ואתה לא מתעסק בספרות ובשירה. בין השאר משום שאל קדמת הבמה עלו לאחרונה אנשים ימנים שהם כן אינטלקטואלים - כמו למשל, סליחה על חוסר הצניעות, עבדך הנאמן. וזה קיבל דחיפה חזקה מהכיוון של הדתיים. גם העובדה שמוסדות המדינה כבר לא בידי השמאל מייצרת איזשהו עידוד לפלורליזם, אם כי אני לא חושב שזה בא מלמעלה. זה מגיע מלמטה, מבני הדור הצעיר ששייכים למגזרים שלא היה להם קול עד עכשיו, וקיבלו סוף־סוף ביטחון להשמיע את קולם. רוח הזמן השתנתה".

בכל הנוגע לפרוזה, לספרות יפה, העסק קצת פחות חד־משמעי ממה שקורה באגף ההגות והעיון. "זה עוד לא ממש קורה כי בפרוזה השפה המדוברת היא שמאלנית", אומר הסופר ארנון איתיאל, שהוציא לאחרונה את ספר הביכורים שלו 'אפרת דמשק אפרת', המתרחש במערב הפרוע של ההתנחלויות. "לבן־אדם ימני שרוצה לקרוא פרוזה יש בעיה כי כל ארגז הכלים, כל הז'רגון, הוא שמאלני או פרוגרסיבי. הוא לא מדבר את השפה הזאת. לכן עד שלא תקום פלטפורמה חדשה, משהו שאי־אפשר עדיין לדבר עליו כי הוא לא קיים - זה לא יקרה".

"הייתי בערב ההשקה של 'יהי' ומה שמאוד בלט שם זה שהם עשו העתק־הדבק מערבי שירה של השמאל. זה היה ערב עם תוכן ימני שמדבר במבטא שמאלני", אומרת דיסטל אטבריאן. "הדיבור, ההתנסחות, הקטעים האמנותיים שהם בחרו להציג שם - זה נבנה מתוך תחושה של 'גם אני יכול לעשות את מה שאתם עושים, ולא פחות טוב'. לא היה שם שום וייב ימני, בטח לא הווייב המיליטנטי שאנחנו מדברות עליו. אחד הסופרים שם אמר לי, 'זה מפא"י עם כיפה'".

"מה שמבדיל בין פרוזה מימין לפרוזה משמאל זה איזה סט ערכים מחייב את הסופר", מסביר איתיאל. "למשל היחס לשימוש בכוח. בפרוזה שאנחנו מכירים, שהיא פרוזה פרוגרסיבית, לא תמצאי סופר שאומר, 'כן, זה בסדר גמור שבן־אדם רצה משהו ולקח אותו בכוח. זה מה שצריך להיות'. בעצם כן תמצאי, כי את מדברת עם אחד כזה. אני כתבתי ספר שהוא 200 אחוז אישי, וזה אומר שאני שופך לתוכו את הדברים שאני מאמין בהם, וחלק מהדברים האלה הם הדעות הפוליטיות שלי, גם אם לא התכוונתי לזה. ואני לא שולל את האפשרות שלדעות שלי תהיה השפעה על התקבלות הספר".

אמונה אלון הייתה מהראשונות להבין שקבוצה אידיאולוגית צריכה שתהיה לה גם ספרות משלה, אבל גם היא מרגישה שדברים השתנו בינתיים. "על אף שבמעגלי התרבות בישראל עדיין מורגשת הגמוניה שמאלית־חילונית, אין ספק שהמצב משופר מכפי שהיה כשפירסמתי את הרומן הראשון שלי ב־2004. היום פועלים בזירה הזאת הרבה יותר סופרים בעלי זיקה ימנית־דתית והרבה יותר קוראים ומבקרים מתייחסים אל היצירות שלהם ללא משוא פנים פוליטי. כותבים מהימין יכלו תמיד ויכולים גם היום לפרסם גם בבמות הקיימות. אני לא מאמינה שיש מו"ל שידחה כתב יד טוב, עם פוטנציאל מסחרי, רק בגלל שחיבר אותו אדם בעל השקפות שונות משלו. ובכל זאת אני בעד העשרת הגיוון התרבותי על ידי ריבוי במות, ריבוי הוצאות וגם ריבוי מענקים ופרסים".

בקרוב, אגב, תתפרסם רשימת המועמדים לפרס ספיר. איתיאל מקווה למצוא בה את ספרו החדש, אבל יש לו גם תוכנית חלופית. "אם ועדה שמורכבת מאנשי שמאל תקבע שהספר שלי לא ראוי לפרס, זה מספק לי תירוץ טוב. אני לא כותב גרוע, פשוט כולם שמאלנים!" •

אנה זטרברג // איור: רות גוילי