הסיפור המוזר של הכלב

גיא בן הינום // יפתח אשכנזי - כנרת־זמורה־ביתן - 302 עמודים

חודשים ספורים אחרי סדרת הטלוויזיה 'הנערים', גם 'גיא בן הינום' יוצר בתחילתו את הרושם שהוא מבקש לחזור לרצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר ב־2014. להציג מלודרמה בלשית מסודרת על בסיס בליל הדימויים שכבר הספקנו לשכוח או להדחיק: מהומות בהר הבית, חטיפות ורצח של נערים, טרור פלסטיני וטרור יהודי, פרובוקציות מטעם השלטון והפגנות עממיות, פיגועי התאבדות ועינויים חוקיים.

המשך הרומן קופץ שנה קדימה, לימים האלימים בירושלים של 2015 - האינתיפאדה השלישית, הרצח במצעד הגאווה, המעצרים בהר הבית, הקוקטייל הזה של דקירות, שנאה וייאוש - ושותל בתוכם פרשה פנטסטית וריאליסטית כאחד. מכמה זוויות, תוך מעברים חדים בין כמה דמויות, הפרק הפותח מתאר את הדרך המובילה לזירת רצח אחת ולהתנקשות בשלושה אנשים: סופר שמאלני, סטודנטית למשפטים שהיא גם בתו של קבלן ואיש ליכוד שחשוד בפלילים, פלסטיני צעיר שעושה עסקים מסוכנים עם ארגון ימני־מתנחלי.

הסופר הוא דמות קריקטורית כמעט של יאפי יומרני ושאפתן. גם דמות הסטודנטית מתיישבת בתבנית טיפוסית: בתו הסרקסטית והעצבנית של ספק מאפיונר, ספק מקורב לצלחת. הבחור הפלסטיני הוא צעיר מאוהב ומיואש שמכר את נשמתו לשטן. אחת משלושת הדמויות הללו נשארת בחיים - ובעזרתה נבנית ומתמשכת עלילת הקונספירציה והבלש שעליה מתבסס הספר. המתנקש חסר השם מוכרח להשלים את עבודתו. מוכרח, או פשוט נהנה מהמשך המשחק.

'גיא בן הינום' הוא ספר הפרוזה החמישי של אשכנזי, שהתחיל לפרסם בתחילת שנות האלפיים. אפשר לזהות בו את המעבר ההדרגתי שלו מכתיבה ניסיונית או פרינג'ית לצורת סיפור מסודרת וקונבנציונלית יותר. לחלופין, אפשר לומר שהמשיכה של אשכנזי כסופר אל צורת סיפור אלימה והומוריסטית, אפלה מצד אחד ושטותניקית מצד שני - הלכה והתקרבה עם השנים למציאות הפוליטית והתרבותית.

לכל רצח נוסף לאורך הספר מצטרף גרפיטי של תג מחיר, בשגיאות כתיב גסות. הרוצח, בניגוד לקורבנות שלו, מתואר כדמות מתוחכמת וחייתית, תמימה ומקצועית. ספק ווירדו משולי החברה, ספק נבל מסרטי קומיקס. אי־אפשר לקבוע אם שגיאות הכתיב בכתובות הנאצה שהוא מפזר נגד הנצרות והאיסלאם הן הטעיה מחושבת, חלק מפולחן או ביטוי לשנאה אינפנטילית. אם מדובר בטמבל או ברוצח שכיר. במכונת הרג או בפסיכופת. כנגד הדמות המסתורית הזאת, הרומן משתמש בדמות של כלבה נרדפת, שאת המחשבות שלה הוא מדבב ומתרגם באופן דומה, כקו מחשבה ספק ילדותי, ספק חייתי, ספק פילוסופי. הכלבה היא הקורבן המוחלט, שיודע שמותו קרב ויודע את זהות הרוצח שלו. הם קשורים בקשר פסיכולוגי, סמלי, כמעט על־טבעי - כנראה מחווה לרומן ירושלמי אחר - אבל הם גם הדמויות שזוכות לעיצוב הרציני והמסקרן ביותר ברומן.

הרוצח יודע־הכל והכלבה בעלת החוש השישי מסתכלים על האקשן מבחוץ, מהצד, מגובה הרגליים ודרך כוונות הירי. הקורבנות החיים והמתים הם מין בובות צעצוע בתוך משחק פוליטי שגדול עליהן. גם האנשים הטובים והרעים שהכלבה פוגשת ועוקבת אחריהם. בין שני המעגלים הללו, הספר מתמקד בקשר הטעון בין שני בלשים, חוקר וחוקרת, חושפי הקנוניה, כמי שנמצאים על הגבול שבין ידיעה ועיוורון, בין טמטום ותבונה פוליטית, במרוץ לפרש את המופע הזה של רציחות וטרור יהודי.

תיאור כזה של הספר היה יכול להתאים לסוג מסוים של ספרות בלש קונספירטיבית. לסרטים עם פסקול מורט עצבים שבו מתגלה לאיטו הריקבון המוסרי של המערכת. אשכנזי אמנם מנצל את המומנטום ואת המעטפת של סיפור כזה, אבל הוא מתייחס אליו באופן שגובל בסאטירה ובסגנון קאמפי, מגזימני ולא תמיד מחויב. ואולי יותר נכון לומר, הוא משתמש במין קול מספר שהיה יכול להיות שייך לאילנה דיין או לקובי מידן, אבל שובר את הרצינות, החומרה והרגישות של קריינות כזאת באופן שמונע מהתשוקה לחשיפה, לגילוי הסוד, להגיע לידי מימוש. מה שמתגלה, פעם אחר פעם, הוא חוסר היכולת להפריד בין הליצני, הטמבלי והקרימינלי.

במובן מסוים, התפלאתי שהמתח, שתחושת האיום והדחיפות, בכל זאת נשמרו היטב לאורך הקריאה - למרות הנקודות שבהן כמעט שומעים את הסופר מצחקק מעל הדמויות שלו, מבליט משהו נלעג ופשטני בצורת הדיבור והחשיבה שלהן. מצד שני, התופעה הזאת היא חלק מרכזי בספר ובייחוד של אשכנזי ככותב: הדבקות ברעיון שרשע ועוול הם לא חידה אנושית ואלוהית מעורפלת, אלא תופעה יומיומית, חומרית, פוליטית.

אם מחמירים עם הספר הזה, אפשר לומר שיש בו רגעים שנראים קצת זולים. שהאופל שבו היה יכול להיות אפל יותר. שהמורכבות הרעיונית והסוציולוגית שהוא מנסה לתאר הייתה יכולה להגיע לרמת ליטוש גבוהה יותר. שאשכנזי יכול עוד להתפתח כסופר מתח במובן הריאליסטי והדרמטי. אבל בספר הזה יש משהו ייחודי שאמנם ניזון מהרצינות הגדולה של סיפורי קונספירציה, אבל גם חותר תחתיהם ומתאים את האימה הגדולה למזג האוויר המקומי. לחוש ההומור הגרוטסקי ולרמת התחכום שמאפיינים את המערכת הפוליטית והמשטרתית בישראל היום. "העיר הזאת לא מתאימה לנו", במילות הסיום של הרומן, "אנחנו לא משוגעות מספיק". •