האורות כבים // אריקה מאן - מאנגלית: עידית שורר - אפרסמון - 300 עמודים

ביסודו של דבר זהו ספר תעמולה אנטי־נאצי. אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ששהתה בארה"ב כגולה מגרמניה הנאצית, כתבה אותו זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והוא הופיע בארה"ב בתרגום לאנגלית בתחילת 1940 (לפני הצטרפות ארה"ב למלחמה בנאצים). העובדה שמדובר בספר תעמולה לא אומרת שאין בו עניין. זה ספר מעניין מאוד, ולא רק משום שהתעמולה כאן צודקת, אלא מפני שהיא חושפת זוויות מפתיעות ולא שגרתיות. ובכל זאת, למרות שהוא רהוט וכתוב במיומנות, עיקר ערכו הוא היסטורי ולא ספרותי. לא נלווה לקריאה בו אותו רטט של ספרות משובחת שמורגש, למשל, בקריאת 'מפיסטו', שכתב אחיה של אריקה, קלאוס מאן, ב־1936 - גם הוא ספר אנטי־נאצי, אבל המורכבות והעומק הפסיכולוגיים שבו חורגים מהמגמה התעמולתית.

בעשרת סיפורי הקובץ מתארת מאן - ברהיטות ובבקיאות ותוך היעזרות במסמכים נאציים רשמיים שיעידו על אמינות הסיפורים - דמויות בעיר שדה גרמנית לא מוגדרת, גנרית במכוון. הגיבורים שלה, ברובם, אינם מתנגדי המשטר הנאצי. להפך, חלקם אוהדים מתונים שלו, ואחד מהם הוא איש גסטפו. אבל הסיפורים מוליכים אותם להכיר בצדדים הפסולים והמופרכים של המשטר. זו האסטרטגיה התעמולתית של מאן: להראות כיצד מתפכחים גם אוהדי משטר מתונים מאכזריותו ומטיפשותו. קצין הגסטפו, למשל, מתנער מההתעללות ביהודים אחרי ליל הבדולח, מסייע בהצלת מי מהם שמתאפשר לו, ואף משלם על כך בחייו. הוא מעולם לא היה אוהב יהודים גדול, אבל האלימות כלפיהם הדהימה אפילו אותו.

היתרון הגדול של מאן, כאמור, הוא הצגת כשלי ופשעי הנאציזם מזוויות שאיננו מורגלים בהן. גיבוריה מתרעמים, למשל, על כך שהפעילויות האידיאולוגיות שהמשטר תובע מנאמניו גוזלות מזמנם הפרטי. "תמיד היה צריך לתרגל משהו או ללמוד 'השקפת עולם' או לבצע תורנות כלשהי". גם הנורמות המקצועיות נשחקות בשל האידיאולוגיה, כפי שמתלונן סטודנט אמביציוזי למשפטים שמאבד שעות לימוד יקרות בגלל פעילות בשירות המשטר. בסיפור אחר מתגלה התערבות המדינה בהכשרתם של רופאים ובשיבוץ כוח העזר הרפואי כהרת אסון. בחורה שרופא נאצי מטריד אותה מינית ואז טופל עליה היריון, מגורשת מארגון נשים נאצי באשמה שעברה הפלה.

חלק מרכזי מהחידוש שמביאה מאן נובע מהתמקדותה בכישלונות הכלכליים של גרמניה הנאצית. בניגוד לדימוי הרווח על שיקום הכלכלה הגרמנית בידי היטלר, מוצגת בספר המדיניות הכלכלית הנאצית כאבסורדית, כשרוב האנשים חיים חיי עוני מנוול. באחד הסיפורים סוחר זעיר נאבק לנפח את הכנסותיו, למרות שכך ישלם מס גדול יותר, כיוון שהנאצים הכריזו מלחמה נגד עסקים קטנים. בסיפור אחר, בן איכרים נאלץ לנדוד לעיר הגדולה, כי המשטר לא מאפשר לחוות קטנות להתקיים (מחירו של המספוא הוא מעבר להישג ידן).

הזווית הכלכלית הזאת ("כשאתה לוקח את העיתון, תקרא קודם כל את הדיווחים הכלכליים! לא את הפובליציסטיקה ואת שאר ההבלים") היא מאוד לא שגרתית, אבל היא קשורה גם באופיו התעמולתי של הספר. מאן מדגישה בפני קוראיה, החיים בדמוקרטיות ליברליות קפיטליסטיות, את היסוד הסוציאליסטי ב"נאציונל־סוציאליזם", את שאיפתם של הנאצים לאוטרקיה כלכלית ולייסוד "כלכלת מלחמה" - עקרונות שנוגדים את הקפיטליזם המערבי. "הפיהרר מתעב מסחר, כפי שהוא מתעב את 'התחרות השלווה בין אומות'... סדר היום של הנאציונל־סוציאליזם הוביל בהכרח בסופו של דבר למלחמת חורמה נגד המעמד הבינוני". בעל העסק הקטן תוהה: "אני לא יהודי ואני לא קומוניסט ולא בוגד בארצי, ובכל זאת רוצים לחסל אותי. למה?"

האמירה הזאת היא בתמצות התזה של מאן בספר: הנאציזם אינו טוב לגרמנים עצמם. גם תעשיין עשיר, שמציע נישואים למזכירתו אך מגלה שהיא חצי יהודייה, מודע לכך שההתערבות של המדינה בכלכלה היא הרת אסון. פועלים מומחים נשלחים לעבוד בעבודת כפיים וכך מתבזבזת מומחיותם, ו"לשכת המפקח על המחירים קיבלה סמכות מלאה לקבוע מחירים 'על בסיס כלכלה עממית צודקת'. בוטלו השרידים האחרונים של עקרונות הכלכלה הליברלית, שבה רמת המחירים נקבעת על פי היצע וביקוש". במציאות כלכלית כזאת, מה הפלא שאחת הדמויות בספר מצאה לה עסק מוצלח במיוחד: האיש הכין שלטי "מקום נקי מיהודים" והכריח ראשי רשויות מקומיות לרכוש אותם ממנו.

מאן מקדישה תשומת לב מיוחדת גם למלחמה של הנאציזם בדת, בעיקר בנצרות הקתולית. גם זו עובדה שנוטים לשכוח: האתיאיזם של הנאציזם. גיבור אחד הסיפורים ב'האורות כבים' הוא כומר פרוטסטנטי שסירב לברך בברכת "הייל היטלר" ולבסוף מצא את מקומו בכלא כי הטיף בדרשתו נגד ההתעללות ביהודים ואף נגד הכנסייה עצמה שבגדה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". •