ימי שגרה, הממ"ד בדירה התל־אביבית של סופי וחנן אביטן מתפקד כחדר המשחקים של שני ילדיהם הקטנים, אלרואי ואליה. אבל זה לא עזר אתמול בבוקר, כשחנן לקח על הידיים את שני הילדים ונכנס איתם למרחב המוגן עם הישמע האזעקות. "אלרואי לא היה מבסוט, בלשון המעטה", מספר חנן. "הוא לא הסכים שאסגור את הדלת של הממ"ד ובכל זאת אמרתי לו שוב ושוב שאין לנו ברירה, כי זה מה שחייבים לעשות כשיש אזעקה. הוא ממש נאבק בי. הקטנים לא הבינו בכלל מה קורה, כי הם מעולם לא חוו את זה בעבר, אבל משהו בכל זאת הרגיש אצלו לא בסדר גם בלי להבין מה קורה במדינה שלנו".
חנן לא מתבייש להודות שהחוויה הייתה מלחיצה עבורו. "במיוחד שאשתי הייתה בדרך לעבודה ולא איתנו. מרגע שיצאנו מהממ"ד היה ברור לי שצריך לשדר שהכל כרגיל עבור הילדים. הם מבחינתם כנראה מבסוטים מיום כיף בבית, עשינו ארוחת בוקר ביחד והם עזרו לנו להסיח את דעתם, אבל אני מודה שאני בעצמי מחובר באינפוזיה לטלוויזיה, אי אפשר שלא".
הילדים נחשפו גם הם לטלוויזיה?
"הילדים עם המשחקים שלהם, ובגיל כזה אני מקווה שהחדשות עדיין לא מחלחלות. קשה לתפוס איך תושבי עוטף עזה עוברים את הדבר הזה שוב ושוב".
זה בסדר לפחד
אתמול בבוקר התעוררו ילדי מרכז הארץ למציאות איתה מתמודדים ילדי עוטף עזה מאז שנולדו: צלילי האזעקות העולות ויורדות וקולות הנפץ, ביטול הלימודים ושעות ארוכות של חוסר ודאות וחשש. ההורים בגוש דן מצאו עצמם מתמודדים עם שאלות לא פשוטות: איך מספרים לילדים בגילאים השונים על הטילים שנופלים ועל שגרת הלחימה, ואיך שורדים כהורים את החרדה.
"אחד הדברים החשובים הוא להזכיר להורים שהם אלה שמתווכים את המציאות לילדים", אומרת אתי פז, מנהלת הקליניקה לטיפול זוגי, משפחתי ופרטני במכון אדלר. "ההורה צריך לתת לילד את התחושה שהוא יכול לסמוך עליו, ילדים זקוקים לדמות שיש להם אמון בה, שתסייע להם לעבור את המשבר. ההורים צריכים לתת מידע בהתאם לגיל הילד — ככל שהילד צעיר יותר, כך עדיף פחות לנדב בעצמנו אינפורמציה".
אם הילד שואל למה אין גן היום?
"אפשר להסביר לילדים שקיבלנו הוראה מהאנשים שאחראיים על הביטחון במדינה שהגן צריך להיות סגור, וכששומעים אזעקה סימן שצריך להיות במרחב מוגן. לא כדאי לספר שיורים עלינו, אבל כן להסביר שיש מצבים של חוסר ביטחון ושהתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא לשמור על הילדים ואת זה אנחנו עושים".
פז מוסיפה ששווה לצייד את הממ"ד במשחקים, ספרים וחומרי יצירה. "אפשר גם להציע לילד לנשום ביחד נשימות ארוכות ולעשות תרגילי הרפיה. נכון לשתף ברגשות ולתת לגיטימציה לבהלה של הילד", היא מסכמת.
בעידן הצפת המידע, שבו קשה שלא להיתקל כל הזמן בעדכונים שוטפים ומפורטים מהשטח, הילדים עלולים לשלם את המחיר. "המידע הרב שאנחנו נחשפים אליו לא מותאם לילדים, לכן עדיף שהוא לא יגיע אליהם ישירות אלא לאחר תיווך שלנו", אומר ד"ר דוד סנש, פסיכולוג קליני ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך. "צריך להגיד להם את האמת, אבל בשפה שלהם. בנוסף, אם ילדים מגיבים גופנית, מתחילים להתלונן על כאבים, לבכות — צריך לחבק, להחזיק ולהכיל את החרדה. זו המשימה ההורית".
ד"ר סנש מציע להכין מערך של פעילויות, מעין סדר יום, ולא לאפשר רק בהייה במסכים. "לתכנן משחק משפחתי, פעילות אמנות ויצירה, פעילות עם מוזיקה, ובמקביל לעבד את מה שקורה", הוא אומר. "מה לומר לכל ילד — אני משאיר להורים. אם יש תגובות חריגות של הרטבה, הסתגרות, בכי שלא נפסק, רעד או תגובות גופניות חריגות, ניתן לפנות לקווי סיוע ולעזרה מקוונת".
"הלם שזה אצלנו"
"מי חשב שנקום בבוקר ונרוץ בפיג'מות למקלט של הבניין", תוהה הילית בן־בוכר, אמא לשלושה מחולון. "תהל שלנו, בת הזקונים, בת עשר וחצי. היא קצת חולה וברגע ששמעתי את האזעקה עטפתי אותה בשמיכה ושידרתי שהכל בשליטה. הבת שלי חיילת באזור הדרום, והיא צילצלה אלינו בבהלה, משתגעת מלחץ מה קורה איתנו בחולון. עולם הפוך. הרגעתי אותה והבטחתי שהכל בשליטה".
הילית עוסקת בהדרכת הורים ובני נוער, אבל אתמול בבוקר היא נאלצה לעשות בעצמה שימוש בעצות שהיא נותנת. "אם אנחנו ניכנס לפאניקה ולחץ הרי שזה מה שהילדים שלנו רואים", היא אומרת. "לא פשוט לשמוע בחדשות על אותה ילדונת צעירה מחולון שהתמוטטה כשנשמעה האזעקה. זה יכול לקרות לכל אחד. כששמענו במקלט את הבום, תהל מיד הפנתה את תשומת ליבי. ברור שהילדה מבינה, ילדים מבינים הכל, אבל הרגעתי אותה והבטחתי לה כל הזמן שכיפת ברזל שומרת עלינו. הורים צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם שולחים בקבוצות המשפחתיות צילומים וסרטונים. ילדים סופגים הכל, אני לא משאירה את הטלוויזיה פתוחה וגם לא מתחברת לאפליקציות שמצפצפות בכל אזעקה. מי שרוצה להתעדכן, שיעשה זאת לא ליד הילדים".
עם זאת, חשוב להתגבר על הפיתוי להתעלם מהצורך של הילדים במידע. "ילדים שלא מקבלים הסבר יחפשו אלטרנטיבה מעולם הדמיון או ברשת החברתית, כך שהם עלולים לקבל מידע חלקי, סותר או מופרז, וזה עלול לעורר פחדים", מבהיר דורון היימן, פסיכולוג חינוכי בשירות הפסיכולוגי־חינוכי שער הנגב. "צריך להבדיל בין ילדים שגרים בעוטף ומכירים את המציאות לבין ילדים במרכז שעבורם ההתמודדות חדשה. אפשר להגיד לילדים שיש לישראל אויבים, אבל צה"ל חזק ומגן עלינו, ובמקביל אנחנו צריכים להגן על עצמנו. לספר להם שיש לנו אזעקות ואת כיפת ברזל. ילדים גדולים יותר, מכיתה ד' ומעלה, הרבה פעמים מחזיקים טלפונים חכמים ונכנסים בעצמם לאתרי החדשות. התפקיד שלנו הוא לסנן ולתווך את המידע".
מה לגבי הסיבות להסלמה?
"לילדים מכיתה ד' ומעלה אפשר להסביר שהצבא חיסל אתמול בלילה מחבל ובעקבות החיסול הם יורים עלינו, אבל צה"ל שומר עלינו. לרוב כשהילד מקבל הסבר, הסקרנות שלו יורדת. גם ילדים וגם מבוגרים צורכים הרבה חדשות מתוך רצון להרגיש שליטה, אבל כשמתעסקים בחדשות יותר מדי זה מגביר את העוררות הרגשית ובמקום להירגע אנחנו נלחצים. עדיפים הסברים מאשר צפייה בוויזואליה. זה יכול להיות ילד שבכלל לא גר בטווח הטילים אך נחשף לתמונות של טיל שנופל על כביש ראשי, וזה הופך את החוויה לקרובה ומוחשית. אנחנו ממליצים לאמץ את הכלל של 'לא מציפים ולא מסתירים': מסירת מינימום מידע לילדים, ומקסימום אמינות".
"אני בהלם שזה קורה אצלנו", אומרת שרה, אם לארבעה מראשון־לציון. "אני מחזיקה את בן הזקונים שלנו, בן השבע, על הברכיים מאז שהאזעקות נשמעו כאן בבוקר. כולו רועד, עם בחילות, ואני מבינה שהנה זה מגיע אלינו. נורא לראות את הילדים שלנו ככה מבוהלים, ומה אני אגיד להם - שתכף יהיה שלום?"
"חשוב לזכור שהילדים מסתכלים על ההורים", מדגישה פרופ' נעמה עצבה־פוריה, פסיכולוגית התפתחותית נציגת פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית בישראל וראשת המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת בן־גוריון. "חשוב לתקף את הרגשות: להכיר בכך שהרעש והמתח אינם נעימים ומעוררים פחד, ובמקביל לחזק ערכים חיוביים: את תחושת הביחד, את המרחב המשפחתי הבטוח. לא לומר לילדים 'זה סתם, לא קרה שום דבר', ומצד שני לא לפעול בצורה קיצונית ומלחיצה".
עצ
