רועי אסף חגג השנה 40. טוב, לא ממש חגג, מאחר שהוא מעדיף באופן גורף לא לציין ימי הולדת. "אני עוד מעט מת", הוא צוחק. "לפעמים אני אפילו שוכח את ימי ההולדת שלי ואולי זה עוזר לי להישאר ילד. יכול להיות שבגלל זה גם אין לי עדיין ילדים".
אתה נשאל על זה?
"הייתי שמח שהשאלה 'מתי יהיו לך ילדים' לא תהיה קיימת בעולם. המכשול הכי גדול של זוג הוא שההורים האובססיביים שלהם דוחפים את הראש לתוך הרחם ורוצים להמשיך את השושלת שלהם. זה גם נורא ישראלי. יש לי אחיינים גרמנים ואשתי צרפתייה, ויש תרבויות אחרות באירופה ביחס לילדים. בישראל אתה מרגיש פסול אם אין לך. היו תקופות שלא יכולתי ללכת לארוחות שבת אצל ההורים, גם אשתי. היינו יושבים, שמים את הכיפה על הראש, והשאלה הראשונה שאבא שלי היה שואל לפני הקידוש הייתה, 'מה קורה עם ילדים?'. הייתי צריך לרמוז להם להפסיק. זה נרגע כשנולד לי אחיין נוסף".
נרגע לגמרי?
"זה לא שאנחנו לא חושבים על ילדים, אנחנו כן, אבל תמיד היה משהו שדחה את זה. בשנים הראשונות היה חשוב לי לתקוע יתד במקצוע. לא באתי מבית שיכול לעזור לי. הייתי צריך לעשות הכל לבד. זה גם לקח יותר זמן ממה שרציתי. יכול להיות שזה תירוץ שלי, ויכול להיות שיש לי פחד גדול לאבד משהו — אולי את החופש, את העצמאות. אני חושב שהחיים שאני חי נורא נרקיסיסטיים, נורא נוחים, וההיגיון אומר שילדים הורסים לך את הנוחות ואת החופש. אני יודע שכשיהיה לי ילד אני אתמסר לו, כי אני בנאדם שמאוד מתמסר. לאחרונה זה כן מתחיל לנקר בי יותר וזה גם בתוכניות".
אז למה אתם מחכים?
"פשוט יש לנו כל הזמן משהו טכני שדוחה את זה. עכשיו יש לי ולאשתי (השחקנית אורנלה בס, י"ב) צילומים לסרט משותף שמביים ארז תדמור, והיא לא יכולה להיות בהיריון בסרט. אבל אם לא יהיו בעיות, בראיון הבא אתה תחזיק את התינוק שלי על הידיים".
לא פוחד ממירי רגב
ההתעסקות בצורך הקמאי להביא ילד לעולם עומדת גם במרכז "בשורות טובות", סרטו של ארז תדמור שעולה הערב ובו אסף, שגם היה שותף לכתיבת התסריט, מככב לצד נלי תגר. סיפורו של זוג בשנות השלושים לחייהם שחולם להביא ילד לעולם ומתבשר שיצטרכו לעבור לשם כך טיפולי פוריות — שהופכים למסע מלא תלאות.
אסף הוא ללא ספק אחד משחקני הקולנוע המשובחים והעסוקים בארץ. שחקן שבאמתחתו כבר שני פרסי אופיר ("המשגיחים" ו"ארץ פצועה"), ואחד שכל הזמן מנסה לאתגר את גבולות התפקידים שלו.
הוא נולד בראשון־לציון, ילד סקרן ושובב שמתח לא פעם את הגבולות. "כשהייתי בן 12־11 הייתי מסתובב עם חבורה מאוד קיצונית, נערים שבגיל 12 כבר היו עושים סמים", הוא אומר. "היה לי תחביב לאסוף נחשים, אז הייתי הולך לפרדסים שבגבול ראשון־לציון נס־ציונה ומחפש נחשים. היו פיתויים, ויכולתי להיגרר אחרי החבורה הזאת, אבל זה לא קרה, כי אמא שלי לא נתנה לזה לקרות. גם עכשיו יש לי משיכה לסכנה, אבל אני מפנה אותה למקומות אחרים".
את אחד המפגשים באותם פרדסים אסף זוכר עד היום לפרטי־פרטים. "בסביבות גיל עשר חזרתי הביתה לאחר שוטטות ארוכה שבה התארחתי במאהל של פועלים פלסטינים, שגרו בפרדס", הוא מספר. "אחד מהם הזמין אותי להצטרף. ישבתי איתם ושתיתי איתם תה, וכשחזרתי הביתה חטפתי על הראש. ההורים היו בהלם, לא האמינו שזה קרה. אמרתי להם, 'אבל הם טובים, רק שתיתי תה', ורק עוד יותר חטפתי. יותר לא התקרבתי למאהל שלהם. אולי מזה נולדה התודעה הפוליטית שלי", הוא מחייך.
התודעה הפוליטית של אסף עשתה כותרת כשניסה לטפס לבמה בטקס פרסי אופיר לפני כשלוש שנים, במהלך הנאום של שרת התרבות מירי רגב. ניסה, אבל נהדף. מאז השתדל להנמיך את הלהבות ולא לדבר על אותו ערב.
הצטערת על מה שעשית?
"לא הצטערתי, הייתי עושה את זה שוב, אבל אז דואג להגיע למיקרופון ולדבר. אין לי שום פחד. לא דיברתי על מה שקרה עד עכשיו, כי פשוט לא רציתי שזה יתפרש כאילו אני מחפש פרסום. זה גם לא היה העניין בעיניי. היה לי חשוב לעצור את ההסתה שם ולעצור את השקרים שהופצו על הבמה. רציתי להגן על הקהילה שלי. רציתי להוכיח לה שכל מה שנאמר שם הוא שקר. אני ההוכחה לזה".
איך בדיוק?
"מדברים על אפליה, על מועדון סגור, אבל אני מרוקאי ומעולם לא הרגשתי באפליה שהיא דיברה עליה. הכל פשוט היה ספין פוליטי על חשבון האמנים וזה מה שהכעיס אותי. לא רק אותי, את כולם. הגיבור המזרחי כבש את המסך בשנים האחרונות, ולא חסרים שחקנים ויוצרים מזרחים. מי שרוצה לחיות את החיים שלו דרך אפליה ורגשי נחיתות — שיחיה. אני לא חי ככה, וזה השדר שאני מקבל מהעולם.
"אף פעם לא התכחשתי למוצא שלי ואף פעם גם לא השווצתי בו. ההורים שלי עלו ממרוקו ובנו את כל החיים שלהם פה מכלום. הפעם הראשונה שבה הושמע שיר במרוקאית בתיאטרון הקאמרי היה בהצגת היחיד שלי. תראה מי מנהל היום את התיאטראות הגדולים - רן גואטה, משה נאור, שמוליק יפרח, כולם בני עדות המזרח שלא עושים מזה עניין. יש שינויים שקורים, אז למה להסית?".
להביך את אמא
אחד התפקידים שהשפיע על אסף במיוחד היה כשגילם את רוני רון, שרצח את נכדתו רוז פיזם, בסדרה של דרור מורה. אם אתם לא זוכרים שראיתם סדרה כזאת זה הגיוני, משום שהיא עדיין בדיונים משפטיים ולא שודרה, אבל הזיכרונות מהצילומים לא הניחו לו הרבה זמן. "היה לי מאוד קשה להיכנס לדמות", הוא אומר. "בדרך כלל אין לי בעיה כזאת. כשראיתי את המזוודה שנמשית מהמים, בכיתי. היו לילות שהתעוררתי בצעקות מהסיוטים. אתה יושב 12 שעות ביום צילום, עם ים של טקסטים, ושומע 'רוצח, רוצח' כל הזמן, וזה נכנס לדם שלך".
את רעייתו פגש בפסטיבל קאן לפני כארבע שנים, שם הוקרנו שני סרטים בהם כיכב: "המשגיחים" ו"כלת הים". "היא הייתה שם עם סרט קצר שלה ובאה לראות סרטים", הוא מחייך. "העיתונאי אבנר שביט הזמין אותה להקרנה שלנו, ואחר כך לקח אותה אל מאחורי הקלעים. פיטפטנו קצת, ואחרי שנייה התאהבתי בה. בשנה הראשונה שנינו היינו על קו פריז-תל־אביב, עד שהיא עשתה עלייה".
הקרבה לא קטנה מצידה.
"היא אמיצה מאוד. אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות דבר כזה. היא עזבה משפחה, חברים, עבודה, ובאה ללבנט. בשנה הראשונה היא הייתה בהלם מהאלימות והגסות בתל־אביב. אמרתי לה, 'תצאי קצת מגבולות תל־אביב, ותראי מה זו באמת גסות ואלימות'. לאט־לאט היא הבינה לאן היא הגיעה ולמדה את הישראליות".
אחרי שכיכב כמה שנים בתיאטרון באר־שבע, אסף משחק כיום בהצגה המצליחה "רומיאו ואמא" בתיאטרון הקאמרי. גם בתיאטרון הוא אוהב למתוח את הגבולות, לדוגמה כשגילם את היטלר הצעיר בהצגה "מיין קאמפף", שזכתה בפסטיבל עכו. בשנתיים האחרונות הוא מעלה עם חברים את הקברט הסאטירי "הפסקת אש" של חבורת בורדל טוטאל.
בסרט "בשורות טובות", שעליו היה שוב מועמד לפרס אופיר, יש לו ולנלי תגר גם סצנות נטולות בגדים. "נלי כל כך מיוחדת ומדהימה", הוא מתפייט. "היה לנו גם רומן קצר בהצגה בהבימה, כך שכבר התנשקנו. היא לא דפקה חשבון. אני הייתי זהיר והיא לא רצתה שאזהר. היא נתנה לי להרגיש מאוד בנוח. באמנות צריך להעז ולסמוך אחד על השני. אשתי נבהלה כשהיא ראתה את הסרט, והיא בנאדם מאוד פתוח, אבל הבינה כמובן".
ומה אמרו ההורים שלך?
"עוד לא דיברתי איתם על זה לעומק, כי הם ראו את הסרט לא מזמן, אבל אני יודע שלא היה קל לאמא שלי לראות את זה. זה קצת הביך אותה. אבל זה תפקיד שאני מגלם, לא אני במציאות, ושיתמודדו. אני תמיד מאתגר אותם, והם אומרים: 'למה אתה לא עושה פרסומת למשהו? מה אתה צריך את כל האמנות הזאת? תעשה משהו לטלוויזיה'. עשינו הרבה הקרנות עם שיחות, ואנשים העירו לנו על העירום. זה חלק חשוב מהסרט ומהתסריט. גם בהצגה 'דונה פלור נשואה לשניים' בתיאטרון באר־שבע קיבלנו אותן הערות וביקשו שאני אכסה את הטוסיק. אנחנו מדינה שומרת מסורת, ויש משהו מאוד שמרני כאן".
המקצוע שלו זימן לו טעימה מפתה מהוליווד ומפגש קצרצר עם חואקין פיניקס על סט הסרט "מריה מגדלנה". אסף גילם בהפקה עמוסת הכוכבים את כהן בית המקדש, ואילו פיניקס — את ישו. "מצד אחד עומד מולך, במרחק עשרה סנטימטרים, חואקין פיניקס, השחקן המדובר ביותר בעולם כיום, שחקן שאני מעריץ. מצד שני, אני אמור לשכוח שזה הוא ולהאמין שמולי עומד עכשיו ישו", הוא מספר. "רגע לפני האקשן, אני פתאום קולט מה קורה פה. חואקין פיניקס מולי, לא רחוק עומדת רוני מארה שגילמה את מריה מגדלנה, מסביבנו מאות ניצבים עם בעלי חיים וסט של בית המקדש. ואני רועד, שואל את עצמי מה אני עושה פה, איך הגעתי לכאן מראשון־לציון.
"ואז שומעים ברמקול 'אקשן', ואני אומר את הטקסט שלי ומתפלל שלא טעיתי. בסך הכל חמש שורות באנגלית שהרגישו לי כמו ספר תורה שלם. בסוף הטייק הבמאי אמר שהיה מצוין. אני משחק אותה כאילו קול, אבל תיכף משתין במכנסיים מהתרגשות. והוא רוצה עוד טייק, וחואקין מתעצבן. אין לו כוח לעוד אחד. הבמאי מתחנן ועושים עוד טייק, ומיד אחרי חואקין נעלם בטריילר שלו. ואני חושב לעצמי אחח, למה לא נולדתי באמריקה".
אז זהו, עכשיו החלום הוא אמריקה?
"אם יהיו לי הצעות מחו"ל ברור שאני אגיד כן, אבל אין לי כוונה לגור שם. אני לא ארגיש שם בבית. אם כבר, יש לי חלום לנסוע לפריז לשנה־שנתיים, להחזיר לאורנלה על כל מה שעשתה למעני".
