חיות עבודה

ארבע אחר הצהריים. אני נועלת נעלי הליכה נוחות, אוספת את השיער, עושה מתיחות, מכניסה לכיס חטיפים לכלבים ותיק שקיות לאיסוף קקי, וכמובן, והכי חשוב — 50 שקלים שהקצבתי לעצמי לכוסות הקפה שאשתה במהלך העבודה החדשה שלי. ברור שדוגווקר (בעברית: מוליך כלבים) יושב כל היום בבית קפה עם להקת הולכי על ארבע, לא? אז זהו, שלא. באפליקציה של "דוגיז", חברה שמכשירה דוגווקרים ומקשרת ביניהם לבין בעלי הכלבים, כבר ממתין המסלול שתוכנן לי להיום, אני לומדת אותו, מאשרת הגעה ויוצאת לדרך.

זה הפך לאחד המקצועות הכי נחשקים בתל־אביב. ארבע שעות ביום, ראשון עד חמישי, משכורת של 8,000 שקל, עם אופציה ל־15 אלף שקל פלוס למי שמוכן לקרוע את התחת ולהשלים הכנסה גם בדוג־סיטינג (גרסת הבייבי־סיטר לכלבים) בסופי שבוע. זאת כבר תופעה: אנשים עוזבים את העבודות שלהם והופכים לדוגווקרים. יש מצב שיצא לכם להיתקל בהם ברחוב — הם מסתובבים בינינו, הולכים עם חיוך יהיר, יושבים בבית קפה או בגינה השכונתית כשמסביבם קשורים עשרה כלבים שמושכים אותם לכל עבר. הדוגווקרים של היום הם אנשי ההייטק של המחר, גם בתנאים וגם, לא פעם, בגודל הצ'ק שמגיע בסוף החודש. יצאתי בעקבות החלום: להסתובב עם זוג פומרניינים בשדרות רוטשילד ולעצור לכוס תפוזים בכל דוכן אפשרי. המציאות התבררה כשדה קרב מהגיהינום. חזרתי הביתה מובסת עם ג'ינס מרוח בצרכים של ארבעה כלבים משוגעים למדי.

כתבתנו, ליאור אוחנה, בפעולה | צילום: דנה קופל

ההתחלה הייתה אופטימית. אני מגיעה לבית של הכלבה הראשונה, סמר, גוש פרווה אנרגטי וידידותי למדי. היא ישר קופצת עליי, למרות שנפגשנו רק הרגע. פתיחה מעודדת. אני קושרת אותה לרצועה ואנחנו ממשיכות ליעד הבא. עד כאן הכל עובר חלק. הכלבה הבאה היא קלואי שגרה ברחוב הסמוך: מעורבת בעלת פרווה לבנה בוהקת ועיניים כחולות מהפנטות. אחריה אני אוספת את בילי ההיפראקטיבית, ואחרונה חביבה: בודהה, זקנת השבט. המסלול אכן תוכנן בקפידה, כולן מכשכשות בזנב באותה השכונה, אבל כל אחת בדרכה. למרות שהארבע מכירות זו את זו מטיולים קודמים הן עושות לי הצגת תכלית, מרחרחות אותי וזו את זו, בודקות ומגדירות גבולות. בעיקר את הגבולות שלי.

עשר דקות על המדרכות המאתגרות של העיר הגדולה, וכבר הרצועה בעלת שלושת הראשים נכרכת סביבי ואני מתלפפת בתוכה ומבינה שבלי צעקה פיקודית מצידי זה רק יילך ויסתבך: סמר היא כלבה צעירה, קנאית מאוד שלא מסכימה ללכת עם כולן. בילי בתגובה נושכת לה את האוזן ולי את האף. סיוט. מזל שייש לי גם את בודהה — בקושי רואה ובקושי הולכת, אבל זורמת ומתמסרת. אחרי רבע שעה של טיול היא כבר עייפה ומה שנגלה לעיני העוברים ושבים זו דוגווקרית אבודה, שנושאת על הידיים כלבה צנומה, כשמסביבה חבורת כלבים שנובחת לכל עבר.

סיפור אהבה. אנסטסיה עם קלואי

אוהב כלבים יותר מאנשים

הייתי עייפה ורעבה, לא היה לי סיכוי לעצור עם הרביעייה הזו בבית קפה, כשפתאום הגיח מולי דוגווקר שלא הפסיק לחייך. מה הוא יודע שאני לא?

"שלום, אתה גם דוגווקר נכון?" אני שואלת ומנופפת ברצועות כסימן לאחווה משותפת. "יס, יס", עונה לי באנגלית סאבי אמון, מהנדס בן 29 מטורקיה. הוא עבד שם עשר שנים במקצוע, עשה הרבה כסף, חי חיים של עשירים ואפילו שכר את שירותיו של דוגווקר שהוציא את הכלב שלו לסיבוב יומי. "ואז, בגיל 26, הבנתי שאם אין לי זמן להוציא אפילו את הכלב לסיבוב, מה שווה הכל? החלטתי שאני לוקח את עצמי ועובר לישראל".

המהנדס שהפך לדוגווקר. סאבי אמון | צילום: דנה קופל

אתה אמיתי? לישראל? ועוד מטורקיה?

"אין לי קשר ליהדות, פשוט טיילתי פה כמה פעמים וידעתי שיום אחד אעבור לגור פה. אבל ידעתי שאני לא רוצה להיות מהנדס, אלא לעבוד בתחום שיאפשר לי להיות כל הזמן ברחובות, ליהנות מהאוויר ומהים. אני כבר שנתיים במקצוע הזה, עובד באופן פרטי, מפרסם בכל פעם בשכונה שלי, ושכנים פונים אליי", הוא אומר. "אני נהנה בטירוף, גיליתי שאני אוהב כלבים יותר מאנשים".

אנחנו נפרדים מסאבי, ולא רק אני עייפה, גם בודהה חייבת לחזור הביתה. זו כבר שעת השינה שלה, והיא לא מחזיקה מעמד בחום של נובמבר. בדרך חזרה עוצרים לידנו תושבי השכונה שמכירים את הכלבות בשמותיהן, מלטפים ומשחקים איתן, וגם בעלי בתי הקפה וסתם עוברי אורח שעוצרים ושואלים שאלות על המקצוע. מרגיש לי קצת כמו בסרט "אישה יפה", רק בגרסת הכלבים – במקום שקיות מלאות בבגדי מעצבים אני נושאת שקיות מלאות בצואה שאספתי מהמדרכות.

"אמרתי לך שזה מה שיהיה", מכריזה אנסטסיה, 26, דוגווקרית מבלרוס, שליוותה אותי בסיבוב הזה. אנסטסיה היא הדוגווקרית הקבועה של חבורת הכלבות המקסימה שאני טיילתי איתן לאורך היום. לה אף אחד לא עושה תרגילים במנהיגות. עובדה, היא נועצת מבט בבילי, שתוך שנייה מפסיק לנסות לאכול לי את הנעל.

"כשחיפשתי ממה להתפרנס, הרגשתי שאני מבינה כלבים יותר מאשר בני אדם, ושגם הם מבינים אותי ועושים לי המון טוב. נתתי לזה צ'אנס והלכתי ללמוד אילוף כלבים, ומשם התגלגלתי להיות דוגווקרית. אני מטיילת כבר כמה חודשים עם סמר, בילי, בודהה וקלואי, ובזכותן למדתי להסתדר יותר טוב גם עם נשים" היא צוחקת.

מה התכונה הכי חשובה שנדרשת במקצוע הזה?

"קור רוח, חד־משמעית. חשוב לדעת שהכל תלוי בך ובאנרגיה שאת קמה איתה לעבודה. אם קמת על צד שמאל ואת מתחילה את היום ברע, הכלבים ישר מרגישים את זה והטיול נהיה סיוט. במצב כזה דוגווקר מקצועי יודע שהוא חייב להתרכז, לקחת חמש נשימות ארוכות ולהיפטר מכל האנרגיות השליליות. כלב שמרגיש שהבעלים שלו מפחד, קצר או עצבני – מתחיל להתפרע ויכול גם לנסות לברוח".

תארי לי סדר יום של דוגווקרית.

"בכל יום מראשון עד חמישי אני אוספת את הכלבים באותו סדר, במסלול קבוע שמתחיל ב־12:00 ומסתיים ב־16:00. אני לא עוצרת לשנייה. המקצוע הזה דורש אחריות עצומה. יש ימים שבהם אני לא מבינה בשביל מה אני צריכה את זה. זה קורה כשאני לוקחת יותר מדי כלבים והם לא מסתדרים ביניהם ואני רצה ומזיעה. אבל אז אני מתעשתת ונזכרת ביתרונות העצומים במקצוע הזה. לעבוד עם כלבים עדיף פי כמה מאשר לעבוד עם אנשים. כלבים לא מפתחים ציפיות, לא שואלים אותי למה איחרתי ולאן הולכים היום. הם אוהבים אותך כמו שאתה כי אתה חבר שלהם".

פעם איבדת כלב?

"יצאתי עם קבוצת כלבים, ובאמצע הטיול שמעתי קול של גרירה על הרצפה מאחוריי. הסתכלתי וראיתי שלרצועה לא מחוברת שום כלבה. הרמתי את הראש וראיתי את הכלבה עומדת בקצה הרחוב ומסתכלת עליי. נכנסתי לאלפית שנייה של פאניקה, ואז הייתי חייבת לקחת פיקוד. אספתי את כל החבורה של הכלבים וצעקתי 'אני הולכת הביתה' והתחלתי לרוץ לכיוון השני. הכלבה המשוחררת התחילה לרוץ לעברי וישר נכנסה לרצועה בעצמה. זה מה שהרגיש לי לנכון וזה עבד, הלב שלי היה בתחתונים".

לא כל אחד מתקבל

אם נראה לכם שכדי להיות דוגווקר צריך חמש דקות של הסברים, רצועה ושקיות לאיסוף קקי — אתם טועים, ובענק. לקחת אחריות על כלב זה כמו לטפל בתינוק, והאודישנים לתפקיד לא קלים. תצטרכו לעבור מבחן פסיכולוגי באינטרנט, למלא שאלון מקצועי בנושא כלבים, לעבור ראיון אישי, ואם תתקבלו לעבודה אז בשבועות הראשונים יוצמד לכם דוגווקר מיומן שיבחן את התנהלותכם. לפי הנתונים של חברת "דוגיז", הביקוש לתפקיד גבוה מאוד, אבל רק אחד מתוך שלושה נבחנים מתקבל לעבודה.

במשרדי החברה אני פוגשת את התאומים הזהים שי ועידן מגנזי, 31, שלפני כמה שנים מיזגו את העסק שהקימו בתחום לתוך חברת "דוגיז". שי הוא יוצא יחידת עוקץ, שאחרי הצבא למד להיות מורה דרך, עידן למד מדעי ההתנהגות וטכנולוגיה ארגונית, והשניים החלו לעבוד בעצמם כדוגווקרים.

"כשחשבנו איך להרחיב את העסק שלנו, התוודענו לאפליקציה שמשדכת בין דוגווקרים לבין בעלי כלבים והחלטנו לפנות אליהם ולהציע שאנחנו נגייס ונכשיר עבורם את העובדים — אנחנו בשטח, הם בתוכנה. עכשיו הפעילות המשותפת שלנו התרחבה לערים נוספות מלבד תל־אביב, ויש לנו אפילו סניף בלונדון", אומר עידן.

ויש להם גם חזון: לשלב בתחום אנשים בעלי צרכים מיוחדים, שיוכשרו לתפקיד ויעבדו בשכר מלא.

"לדוגווקר בעל צרכים מיוחדים נצמיד רק כלב חיובי שקל להסתדר איתו, ויש לנו כבר ניסיון טוב עם אברומי, שכבר עובד אצלנו, הוא תותח עם חיות, ומקבל שכר מלא על עבודתו. עכשיו אנחנו רוצים להרחיב את העניין לכדי מיזם שייקרא 'הולכים ביחד', כשהמטרה בעתיד היא להקים גן כלבים שעובדים בו רק אנשים בעלי צרכים מיוחדים", מספר שי, ויש לו ניצוץ של שמחה בעיניים.

ועכשיו לשורה התחתונה: כמה בעצם מרוויחים בעבודה המאתגרת אבל המשמחת הזו? דוגווקרים שעובדים חמישה ימים בשבוע, ארבע שעות בכל יום, מגיע לסכומים של 6,000־8,000 שקלים בחודש, בנוסף לתנאים סוציאליים, ימי חופשה, ביטוח, ועוד. ויש גם בונוס: לא עובדים בסופי שבוע ובחגים! וכמובן, אפשר להגיע בתחום גם ל־15 אלף שקלים בחודש, אם עובדים יותר מסיבוב אחד ביום ומשלבים גם דוגסיטינג לסופי שבוע שבהם הבעלים בחו"ל. מניסיון, אחרי חודש אפשר לקרוס מזה.

ומה אומרת האמא היהודייה על המקצוע הלא שגרתי? שי ועידן מודים שלהורים של הדוגווקרים לא קל. "כשאני מספר במה אני עובד אנשים מרימים גבה. גם ההורים שלנו עוד לא מבינים את המקצוע", אומר עידן, "אבל באמת שאין דבר יותר כיף מלהסתובב עם כלב באמצע היום, בשדרה באמצע תל־אביב, ולהרוויח על זה כסף. זה בלתי נתפס", משלים שי.

אז איך היום שלי נגמר? כשאני מעוכה על הספה מול פרק של "עקרות בית נואשות", עם ג'ינס מלא בעקבות של כלבים, ריח של צואה ועקבות ריר על הגופייה. אין ספק שזה אחד המקצועות המגניבים, ומרחיבי הלב שניתן למצוא, אבל המאמץ הפיזי הנדרש הוא ענק, ובשבילי יותר מסיבוב אחד ביום יכול להיגמר בעילפון מוחלט. בינתיים, ולמרות הגעגועים לחבורת הכלבים שלי, נראה שאשאר מאחורי המקלדת ואשקול לאמץ פינצ'ר חמוד, שיצפה איתי בנטפליקס, במקום לצאת לסיבוב.