ים כחול, הרים אדומים, עיניים אדומות, עשרות ישראלים רוקדים עם או בלי סמים לצלילי מוזיקת טראנס מטורפת. מה כבר יכול להשתבש במסיבה הזאת בסיני? לא מחבלים של דאעש, גם לא פיגוע של חמאס, סתם בחור ישראלי שהחליט לשלוף סכין לעבר מאבטח מצרי שהיה במקום.
זה קרה בחודש שעבר, באחד מתוך שלושת ימי פסטיבל המוזיקה האלקטרונית 'מונקי', שנערך בריזורט ליד טאבה. בלי שום אירוע מקדים, ויכוח או סיבה נראית לעין. הלב של מארגני הפסטיבל צנח לרצפה, יחד עם ליבם של הבליינים מישראל ושל אנשי המשטרה והעובדים המצרים. היה פחד באוויר.
אחד המאבטחים מיהר לגשת לתוקף. הוא הרגיע אותו, לקח את הסכין ודאג לפנות אותו ואת חבריו מהחוף. מאוחר יותר התברר כי אל־אס־די גרם לבחור להזיה בזמן הריקודים. המוזיקה שהייתה אמורה להתנגן ברצף 61 שעות, הופסקה עד למחרת בצהריים. גם הנוכחים החסירו פעימות.
"היה שם צוות של נהגים במיוחד בשביל אירועים כאלה, והוא פינה את הבליין עם חברים שלו לגבול", מספר אלי וולף (נובלס), מפיק הפסטיבל שבמהלכו התרחשה התקרית. "דיברתי איתו אחרי שהוא חזר לארץ, והבנתי שהוא עבר שם חוויה שהציתה בו משהו. אני משער שכשהוא ראה את המצרים צף אצלו משהו שהוא עבר בצבא. זה היה רגע קצת מלחיץ, אבל הוא טופל מהר מאוד. האבטחה הישראלית שהייתה שם גם עזרה לטפל בזה".
×××
התקרית הזאת, שבמזל נגמרה בטוב, הייתה התנסות חדשה עבור סצנת מסיבות המוזיקה האלקטרונית הישראלית. היא הגיעה אחרי שנה טעונה, שבמהלכה, התקנות לקיום מסיבות תחת כיפת השמיים הוחמרו והדרישות מהמארגנים גדלו. המתח הגיע לשיאו ביוני האחרון. יומיים לפני שהיה אמור להתקיים, הודיעה המשטרה על ביטולו של פסטיבל 'דוף' - אחד מאירועי הדגל של חובבי הטראנס, אליו מגיעים עשרות אלפי אנשים מכל הארץ ומאות תיירים מהעולם. במשטרה טענו שהביטול הפתאומי נבע ממידע מודיעיני, שלפיו באירוע היה צפוי להתרחש סחר בסמים, אך את הבליינים זה לא שיכנע. הם יצאו להפגנות מחאה בכיכר רבין, וביולי אף התקיים שם אירוע המוני תחת הסיסמה "תנו לרקוד בשקט". "כל קצין משטרה יכול לעשות ככל העולה על רוחו", אומר שחר זירקין, מיוזמי פסטיבל דוף. "הסגירה של האירועים נועדה לשמור בעיקר על השוטרים ולא על המבלים".
בעקבות ביטול האירועים, אנשי המסיבות עשו חושבים. הפתרון שנמצא היה לארוז את המגברים, הבמות והבליינים, ולעבור לשכנים בסיני. למקום שבו המשטרה לא תבוא לסגור את השאלטר. כך, באופן אירוני, הגוף שאמור לשמור על בטיחות הבליינים, גרם להם במעשיו להימלט דווקא למקום שבטיחותו שנויה במחלוקת, במקרה הטוב: המטה ללוחמה בטרור מזהיר שוב ושוב לא לנסוע לסיני מחשש שזה ייגמר בדם.
ארבעה פסטיבלים ישראליים התקיימו בשנה האחרונה בחצי האי סיני. מאות אנשים השתתפו בכל אחד מהם. הם העדיפו לשמוע את רחש הבריזה מים סוף, ואת הביטים והלופים של ההאוס והטכנו והטראנס, במקום את אזהרות החטיפה והפיגועים. "אנשים רוצים לרקוד, אז מה האלטרנטיבות שיש להם?" שואל יובל אבנשטיין, יזם נוסף של פסטיבל דוף. "האופציה של סיני נפתחה כי קל להפיק שם אירוע. יש תמיכה של הרשויות עם אבטחה. זה עולה פחות מחצי ממה שעולה להפיק בארץ. להפיק אירוע בסדר גודל של דוף זה כמעט שני מיליון שקל".
אתם שוקלים לעבור לשם?
"אני פחדן, ומסויג מזה. יש אלמנטים של סיכון בלנסוע למסיבה בסיני. אם הייתי לבד כנראה הייתי נוסע. אבל לא הייתי לוקח אחריות על אחרים שם".
תת־אלוף (מיל') ניצן נוריאל, לשעבר ראש המטה ללוחמה בטרור, מסכים שיש לישראלים סיבה טובה לחשוש. "מספרים לנו שמרחב החוף שמור היטב על ידי הצבא המצרי", הוא אומר, "אבל מה שלא מספרים לנו זה שלגורמי דאעש בסיני יש את היכולת לחדור למרחב, ודי בקלות, כי הם מקומיים. בנוסף, מאוד פשוט לשחד שוטר מצרי, כי השכר שהוא מרוויח נמוך. השוחד הזה פותח לגורמי טרור את הדלת להגיע למרחבים שבהם נמצאים תיירים ולעשות פיגוע. יש סיכוי שפסטיבלים כאלה יסתיימו בפיגוע או בחטיפה".
אבל כבר שנים לא היו פיגועים בצד הזה בסיני.
"הרבה דברים אנחנו מצליחים למנוע, לסכל ולשבש, אבל המצב היום אפילו קצת החריף לעומת העבר. הנהגת דאעש התחלפה והם רוצים להוכיח שגם תחת מפקד חדש הם יכולים לבצע כאלו פעולות. קיום אירועים עם כמויות גדולות של אנשים, כמו פסטיבלים, הופך את מתאר הפיגוע ליותר פשוט. גם חוליית מרגמות יכולה לירות אותן במרחק שניים־ארבעה מטרים מהאירוע. זו בעיה רצינית".
אם חלילה יהיה פיגוע, אפשר לפחות לסמוך על המצרים שהם ייתנו לישראל לפנות משם נפגעים?
"הניסיון שלנו עם המצרים הוכיח שהם לא איפשרו להיכנס לסיני כדי לחלץ ישראלים. זה קרה רק אחרי הרבה מאוד תחנונים ושעות. השילוב של זה עם איכות הטיפול הרפואי שהם מציעים, מהווה סיכון חיים של ממש. זו לא אגדה אורבנית".
×××
למרות שאזהרות המסע לסיני לא השתנו, כל המפיקים מספרים שאף אמן לא סירב להגיע. "אמנים חששו, בעיקר כאלה שלא היו בסיני", אומר המפיק שגיב רייבי, שהרים בסיני בסוכות האחרון את ה'מוקשה פרוג'קט', וסחף איתו 1,300 בליינים. "אבל הם יודעים שלאן שלא נלך, הם הולכים איתנו. כאן נכנס קטע של אמון והם עלו על מטוס והגיעו".
אבי ניסים, מצמד הטראנס הישראלי אסטרל פרוג'קשן שבא לסיני לתקלט בפסטיבל 'אינדיגו' של רייבי, מספר שהחשש נותר מאחור ברגע שהגיע. "כל החששות והפחדים של פיגועי דאעש התמוססו ברגע. מה שנגלה לעינינו היו פשוט חופים קסומים, אווירה ואנרגיה מופלאה. הבדואים התייחסו אלינו בצורה מופתית, ציפינו לתורי ענק וסבל המתנה מייגע בגבול בטאבה, אבל הכל עבר חלק".
גם אושרי כהן תיקלט בסיני, בפסטיבל הדיפ־האוס והטכנו 'חשמליקו'. "מאז וודסטוק ועד היום, פסטיבלי מוזיקה פתחו את הלב והנשמה של הרוקדים וטישטשו את הגבולות שבין בני אדם דרך המוזיקה", הוא אומר. "אין לי ספק שהפסטיבלים בסיני עוזרים לתחושה הכללית שאין באמת דבר כזה 'אויב' כשהדי־ג'יי מנגן".
איתי שאבי וידין ארזי מ'נירוונה הפקות' קיימו כבר פעמיים פסטיבל בסיני, עם 800 משתתפים בסך הכל, ומתכננים לחזור לשם שוב בקרוב. הם מרעיפים מחמאות על גופי הביטחון המצריים שאיתם נפגשו כדי לדאוג לאבטחת האירועים. "אני לא יודע להגיד אם דרישות הבטיחות שם פחות נוקשות מאשר בישראל", אומר שאבי. "הם דרשו להציב שוטרים בפסטיבל ושנהיה בקשר כמעט עם כל גוף ממשלתי שם. בפסטיבל הראשון שמו לנו טנק מאחור. אני עובד עם משמר החופים שלהם, שנמצא בקשר עם משמר החופים שלנו. הם ערוכים לכל דבר".
עד כמה, להרגשתכם, הם רוצים את המסיבות האלה אצלם?
ארזי: "רוצים מאוד. חשוב להבין שהכלכלה בסיני נשענת על התיירות הישראלית. נכון שבפעם הראשונה יש חשש. זה טבעי. זה קרה גם לי וגם לאיתי. אבל אחרי שאתה נכנס לשם וקולט את הווייב, אתה מבין באיזו בועת לחץ אנחנו חיים במדינה שלנו. הווייב שם שונה לגמרי".
גם בליינים שהגיעו לפסטיבלים מדברים על וייב אחר. "בחיים לא הייתי בסיני לפני כן, אבל זה היה שונה מאוד מאירוע בישראל", אומר יוסף קראוס מירושלים. "אירוע מאושר בארץ מפוצץ בשוטרים ובאבטחה מכל הסוגים. שם הייתה אבטחה ושוטרים, אבל הם לא היו קרובים מבחינה כמותית למה שקורה בארץ. הם גם די נטמעו שם. מה לעשות ששוטרים זה קצת מרתיע במסיבות".
שרית (שם בדוי), שבילתה בפסטיבל טראנס בסיני, מסבירה: "בפסטיבלים בארץ אין מצב שאת לא רואה מכות ומשטרות. את רואה אקשן תמיד, וסוגרים את המסיבה. שם, הכל כאילו עובר חלק".
רועי (שם בדוי) בעיקר שמח שבסיני אין חשש שהאירוע יבוטל בדקה ה־90. "הייתי בהמון פסטיבלים בארץ", הוא אומר, "אבל בסיני, מול ההרים והים, אתה מרגיש יותר טוב בגלל שאתה יודע שלא יפוצצו את הפסטיבל. הייתה נוכחות משטרתית, אבל לא כזו שמאיימת".
גם בעיני רייבי, שפעיל כבר 20 שנה בתחום, ההתנהלות של כוחות הביטחון המצריים היא אחד היתרונות במסיבות אצל השכנים מדרום. הם שומרים על המשתתפים בלי להסתובב להם בין הרגליים. "מערכות החוק בישראל יכולות ללמוד מהם הרבה", הוא מתלהב. "הם מחבקים אותנו ומאבטחים אותנו בצורה מדהימה. את לא רואה אותם בשטח. עוטפים במעגלים שניים ושלישיים. נותנים לנו לקיים את ההופעות שאנחנו אוהבים".
ההתנהלות מול הרשויות בסיני לא מעוררת אצל המפיקים געגועים להפקות שהרימו בישראל. "בשנים האחרונות אני יכול להגיד שיש בארץ כשל מערכתי", אומר רייבי. "יש במשטרה גם כוחות שהם בסדר גמור, אבל התקנות לא ברורות, דרקוניות. אחרי אסון ערד המחוקק הפיל הכל על המשטרה, והם מעלים את הרף כל שנה".
מה זה אומר, בעצם?
"בשביל לקיים הפקה תחת כיפת השמיים בארץ אנחנו מתמודדים עם עלויות מטורפות. פעם היית צריך להביא 12 שוטרים על 10,000 איש. היום ל־6,000 איש אני צריך להביא 67 שוטרים. זה לא כולל אבטחה, מצלמות, ניידות, עגלות תאורה. אין היתכנות כלכלית לזה. כדי לצאת ברייק־איוון אתה צריך במינימום 4,000 אנשים. פחות מזה מובטח לך הפסד מראש".
כרטיס ליום אחד עולה כ־250 שקל, ולכל ימי הפסטיבל 450 שקל. אם רוצים דיל, הכולל בנוסף גם הסעות מהגבול ובחזרה, שהות בחושות, חדרים עם מקלחות וחשמל או וילות, ארוחות בוקר ושתייה קלה, המחירים נעים מכ־380 ועד כ־900 שקל לאדם, תלוי בהרכב ובתנאי החדר.
וולף מ'מונקי הפקות' מצטרף להתלהבות מהגישה המצרית. "בארץ הרשויות מאוד מקשות עלינו. בסיני מנהל המלון סגר עבורנו הכל. קיבלנו אישור לאירוע של 1,500 איש. הגיעו קרוב ל־800. מדובר באישור בסיסי מאוד. לא צריך, נניח, אישור מהנדס בטיחות. בגלל הניסיון אני גם ככה יודע איך להרים במה מושלמת".
בסיני אין קושי גדול לקבל אישורים, אולי בין השאר בגלל שהמצרים לומדים את הנושא תוך כדי תנועה. "הם יעלו את דרישות האבטחה שלהם, וזה לגיטימי", אומר רייבי. "כבר עכשיו הדרישות שלהם הן לא כמו שהיו בהתחלה. אבל אני רוצה שיטור. זה טוב לי כמפיק, זה טוב שהקהל יראה שיש גבולות. זה הכל עניין של מינונים".
×××
המינונים, עושה רושם, נשמרים גם בעניין הסמים. ביום של הפסטיבל שאירגן וולף, הגיעו אנשי המשטרה המצרית לבדוק תיקים בכניסה. "ידענו מראש שתהיה בדיקה", אומר וולף. "זה היה בלובי ועשו בידוק חבל על הזמן. המצרים לקחו מהמשתתפים גם אולרים עד שהפסטיבל נגמר". רועי (שם בדוי) שנכח שם, מספר: "היו מלא שוטרים בתוך המלון ומלא סמויים. היו אפילו שלטים ברחבי המלון בעברית, 'זהירות לא לעשן חומרים אסורים, כי יש כאן מלא סמויים'. החרימו לי צ'ילום. דיברתי עם מישהו מההפקה שאמר שיחזירו לי אותו".
הקלות היחסית שבהשגת סמים בסיני היא מבחינת הבליינים עוד יתרון למסיבות שם. נכון, לא כולם משתמשים בהם, אבל מי שכן יכול להיות מבסוט. "הכל חופשי ואם חסר לך אז מסדרים אותך", אומר ליאור (שם בדוי), שירד לפסטיבל בסיני. "אני עושה רק גראס, אבל מי שרוצה יכול להשיג שם קוק. רק תשלם. זה נורא קליל שם. קצת כמו תאילנד".
ארי שלוי, מארגן פסטיבל 'חשמליקו' בסיני שבו השתתפו 500 איש, חושב שלמשטרה המצרית פחות חשוב להתעסק בסמים. "בתוך הפסטיבל, כל מה שמעניין את השוטרים זה רק הביטחון של המסיבה. הם לא מתעסקים באכיפת החוק המצרי".
"זה לא שמעודדים את זה", מוסיף שאבי, "אבל הם גם לא יסתובבו באוהל של אדם על החוף כדי לחפש דברים חשודים. לא מחפשים אנשים בנרות, אבל הם עושים את העבודה שלהם. במהלך המסיבה פנה אליי שוטר שאמר לי ללכת לבליין עם ג'וינט ולהגיד לו לכבות אותו, אחרת הוא מוציא אותו מהמקום. זה לא שאפשר לבוא לעשות מה שרוצים".
אם תשאלו את תא"ל (מיל') נוריאל, שימוש בסמים עלול דווקא להתהפך על הבליינים. "המצרים מאוד לא סלחניים כלפי סמים, וזה מעמיד את הסביבה התרבותית של האירוע כטרף קל לצד המצרי", הוא מזהיר. "כולם חשודים ועצורים פוטנציאליים".
השאלה מחריפה כשהמבלים הולכים קצת רחוק מדי עם הסמים, כמו במקרה של הבחור שלקח אל־אס־די ושלף סכין. במסיבות טראנס בארץ פועל זה שמונה שנים פרויקט ‘אנשים טובים’, שהוקם על ידי עמותת עלם. פסיכולוגים או עובדים סוציאליים מגיעים למסיבות ברחבי הארץ ומספקים עזרה רגשית ונפשית לבליינים שנכנסו לטריפ רע בעקבות שימוש בחומרים פסיכדליים. העבודה נעשית בשיתוף פעולה עם צוותים רפואיים, המפיקים וגורמי אבטחה, בהם גם משטרת ישראל. העניין הוא שלסיני הם עדיין לא הגיעו. גם לא בטוח שזה הולך לקרות בעתיד.
"יש צד שלילי לקלות שבה ניתן לקיים מסיבה בסיני", אומרת מעיין שנקר, אחת ממנהלות הפרויקט. "לא ברור מה היכולת לתת מעטפת טובה למבלים. מי יכול לתת להם מענה רפואי בשעת הצורך. יש גם קושי במתן אבטחה למבלים, מובן שגם מבחינתנו, כפרויקט, זה קשה להגיע ולפעול במסיבה. יש פה סוגיות של ביטוח ואשרות. אני מאוד נהנית לבלות בסיני כתיירת, אבל אני לא יכולה להיות ערבה למה יכול לקרות למתנדבים שלי אם הם יגיעו לסיני במסגרת הפרויקט".
מה יכול לקרות?
"אנחנו לא יודעים איך המצרים יתנהלו במצבים שבהם בליינית חווה הטרדה, או בליין חווה משבר פסיכוטי. כשאני מסכמת משהו עם משטרת ישראל, אני מאמינה שזה יתבצע. עם המשטרה המצרית זה אחרת. בסיני אני תיירת ולא דוברת את השפה. החוקים שלהם שונים ואופן הפעולה שונה. מספיק שהם ייכנסו פנימה ויחליטו שמישהו לא בא להם טוב".
לא רק התפלפות מסמים יכולה להיות בעייתית. יכולות לצוץ בעיות רפואיות אחרות שמצריכות מענה. מפיקי הפסטיבלים שוכרים רופא וגם אמבולנס שחונה במקום ויוכל להסיע את הנפגעים לבית חולים מצרי סמוך. האם ברגע האמת זה יספיק? "הרופא יכול לעשות ניתוחים קטנים במקום", אומר שאבי. "אנחנו גם מבטחים את האירוע. הכל מתוכנן. כבר נתנו עזרה בהרעלת קיבה למישהו".
גם וולף כבר השתמש בשירותי בית החולים. "מישהו נחתך ברגל, לא משהו רציני, אבל הוא היה צריך לנסוע לבית החולים המצרי כדי לקבל תפרים. במקרה שמדובר במשהו חמור, אנחנו שולחים ישר לארץ בלי בעיה".
×××
ויש עוד קושי בהגירה של הפסטיבלים לסיני: גם אם דאעש מחליטים שמסיבות טראנס ישראליות לא מעניינות אותם, וגם אם הבליינים מחליטים שסמים זה לא בשבילם, נותר העניין הבסיסי של ההבדלים התרבותיים בין הישראלים למצרים ולבדואים בחצי האי. לזמן בסיני יש ממד אחר. רגוע יותר, איטי. דבר שעלול לעכב הפקה, שרגילה להתנהל בקצב מערבי ולחוץ מאוד. "זו תרבות אחרת עם זמנים אחרים", אומר רייבי. "אבל אם אתה בא עם הבנה של עם מי אתה מתמודד, הכל אפשרי. אתה צריך לחכות יומיים ולדבר לאט. יכולים להיות משברים באמצע, עיכובים, אבל אתה צריך לזכור שאתה במקום אחר ובתרבות אחרת, ואין מה להתעצבן. זה קורה".
"לעבוד עם המצרים זה לא פשוט", מוסיף שאבי. "למשל בהגברה, בתפאורה ובסידור המתחם. צריך לפקח מקרוב על כל תהליך קטן, ובסיני הלוגיסטיקה זה העניין הכי בעייתי. עובדים מאוד לאט, אומרים לך שעה ומגיעים בשעה אחרת".
זה עניין של פערי תרבות?
"כן. העם המצרי זה עם של שחור ולבן. בשבילו לשנות משהו, גם הדבר הכי קטן, זה להפוך עולמות. הישראלים יותר גמישים. אבל אתה לומד להסתדר עם זה".
המקרה הבולט ביותר של אי־הסכמה אירע בין מארגני 'חשמליקו' לבעל המתחם שבו התקיים הפסטיבל. "יום אחרי האירוע הגענו לבעל הבית והתגלו פערים בין הסכום שאנחנו מבינים שהוא צריך לקבל לבין מה שהוא חושב שהוא צריך לקבל", אומר שלוי. "הייתי עם אישה בחודש תשיעי, והשותפים שלי היו עם ילדה בת שנתיים, אבל הכל נסגר והיה תהליך למידה מזה".
יעל פוניזובסקי־ברגלסון מ'חשמליקו' מוסיפה: "הוא ציפה שנשב למשא ומתן מחודש בסוף האירוע. היינו גמורים ורצינו לחזור הביתה אחרי שבועיים. רצינו לשלם לכולם ולנסוע, ומבחינתם הם רצו שנפתח שוב את המשא ומתן כי לדעתם היו כל מיני דברים שהם לא ציפו להם".
מה הלקחים?
שלוי: "החלטנו למשל לצרף עורך דין דובר ערבית, שיוכל להכין להם את החוזים בשפתם במקום באנגלית".
ואולי השאלה הכי מעניינת היא האם סיני בנויה להיות אי - או לפחות חצי אי - של מסיבות, קרחנות של אלפי אנשים שחוגגים בפסטיבלים, שגם בארץ לא ממש יודעים מה לעשות איתם? "המסיבות האלה הן סממן תרבותי מערבי אנטי־דתי, באופן שכל איסלאמיסט רואה בהן את הכפירה במיטבה", מזהיר נוריאל. ואילו רייבי חושב שסיני לא בנויה לאכלס כמות גדולה מאוד של מבלים. "אם אתה מעמיס מעל 3,000 משתתפים אתה מכניס את המקומיים לפוזיציה שהם לא יידעו לאכול", הוא אומר. "להרים פסטיבל עם 6,000 איש כבר יהיה בלתי סביר בעליל. הם באים ממקום אחר. זה יאנוס את המערכת ואת התרבות ויביא להם מציאות שהם לא חשופים אליה".
אוסמה נאסר, תושב נואיבה ובעל המתחמים 'הקומקום' ו'פרנדס קאמפ', כבר קיבל הצעה מישראלים לקיים אצלו פסטיבל בשנה הקרובה. הוא מתלבט, אבל לא באמת, כי בסוף הכסף כנראה ידבר. "לפני שבועיים היו ישראלים שהגיעו ל'קומקום' ואמרו שהם רוצים לעשות מסיבה. הלכתי לראות פסטיבל, וראיתי שהישראלים היו מבסוטים. לנו יש מסיבות יותר קטנות, עם מוזיקה אחרת".
סיני בנויה למסיבות מהסוג הזה?
"פה בסיני רגועים. אנחנו לא אוהבים בלגן, אבל אחרי החגים אין פה עבודה. אנחנו אמנם רגילים לשקט, אבל ביזנס זה טוב לנו. אולי לא צריך שיהיה פה כל הזמן שקט".
המשטרה בתגובה: "שלום הציבור חשוב יותר מכל"
משטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל פועלת כל ימות השנה לאפשר את קיומם של אירועים המוניים תחת כיפת השמיים. כל בקשה לקיום אירוע נבחנת בכובד ראש על ידי הגורמים המקצועיים, בהתחשב במכלול שיקולים אובייקטיביים, במטרה לאפשר את קיומו תוך שמירה על שלומם וביטחונם של המשתתפים הצפויים ליטול בו חלק, וכך מתקיימים מאות אירועים מדי שנה. במקרים חריגים, שבהם עולה כי קיומו של האירוע עלול לייצר סכנה מוחשית וממשית לשלום הציבור, הבקשה נדחית, זאת מתוך הבנה כי שלום הציבור וביטחונו חשובים יותר מכל דבר אחר.
"משטרת ישראל תמשיך לאפשר קיומם של אירועים תחת כיפת השמיים בהתאם לתנאי הרישיון, כשהמטרה היא להקל על המארגנים ככל שניתן.
"אולם המשטרה לא תתפשר על ביטחונו, שלומו ובטיחותו של ציבור המשתתפים באירועים אלו, ותנקוט את כל הצעדים הנדרשים מכוח החוק למנוע פשיעה חמורה שעלולה להוביל לפגיעה בציבור, גם במחיר של ביטול האירוע"
