מורידים צ'ייסר
הוא לא מסוגל לעבור יום בלי ריטלין, היא לא מזהה שירים של עומר אדם, אבל כל אחד מהם עשה קריירה מהכישרון לדעת הכל. בראיון משותף עם כוכבי 'המרדף', מיכל שרון מסבירה למה נטע אלחמיסטר בעצם הרבה יותר חכמה ממנה, איתי הרמן נזכר במפגש עם אבנר נתניהו בשירותים, ושניהם מסכימים: זה לא כיף לגרום לאנשים להרגיש סתומים
בחוקי הפורמט הנוקשים של ‘המרדף’, שעשועון הטריוויה של כאן, נאסר על המתמודדים לפגוש את הצ'ייסר, איתי הרמן, שלא אל מול המצלמה באולפן. עד תחילת הצילומים, יש הפרדה ברורה בין המחנות, כדי שלא תיווצר חלילה אינטראקציה מביכה. הצ'ייסר ממתין בחדר פרטי משלו. המתמודדים יושבים, מבודדים, בסוף המסדרון, בחדר אחר. ביום הצילום שבו השתתף אבנר נתניהו הייתה התרגשות טבעית באולפן, אבל אפילו הצ'ייסר, אדם שמבין דבר או שניים בהסתברות, לא העריך שהפגישה בינו ובין נתניהו ג'וניור תתרחש מכל המקומות בעולם דווקא בשירותים.
זה קרה באחת מהפסקות הצילומים, לפני שלב הגמר. "יש לנו הפסקת התפנות", מספר הרמן. "עד שלא נגמרת התוכנית, אנחנו מופרדים לחלוטין מהמתמודדים. למעשה, יש בן אדם שמלווה אותנו לכל מקום כדי שלא ניתקל באף אחד. אפס מגע. בכל אופן, נכנסתי לשירותים, סיימתי, יצאתי לשטוף ידיים ואז כבודו נכנס".
מחדל ביטחוני.
"נחרדתי. לא הבנתי מה קורה. פעם ראשונה שדבר כזה מתרחש, ועוד עם אבנר נתניהו. מרוב בהלה, עוד הייתי עם הידיים מתחת לברז, נסתי על נפשי. הוא הספיק לתת לי צ'אפחה ידידותית ולהגיד: 'אתה תותח'. אמרתי: 'תודה, אבל אנחנו לא אמורים להתראות'. מה התברר? ההחלטה של המאבטח שהיה איתו הייתה שהוא ילך לשירותים של הצ'ייסר. עוזרי ההפקה של התוכנית לא יכלו להתמודד עם זה. המאבטח קבע שהוא ייכנס לשירותים האלה, וזה מה שהיה. כשהתוכנית הסתיימה נפגשנו שוב, והיה פרגון הדדי, כמו שקורה הרבה פעמים בסוף תוכנית. הוא הבטיח שיבוא לאחת מההרצאות שלי".
איך בכלל מגיע הבן של ראש הממשלה להתחרות בשעשועון טריוויה?
"הוא פנה כאחד האדם והתקבל. ידענו שהוא תותח, אבל מראש לא היינו מקבלים אותו רק על סמך הייחוס שלו. אני מניח שהוא עשה מבחן, ואני מעריך שהוא קיבל ציון גבוה, ולכן הוא הגיע לשם".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה אותו באולפן?
"המחשבה שביבי ושרה רואים אותך עכשיו. לא יפה לנעוץ מבטים באנשים, אבל לפעמים, כדי לא להשתעמם, אני מסתכל על המתמודדים. אבל יצא שבהיתי בו ממושכות. הוא מסקרן כמו שהוא מסקרן כל אדם במדינה. יש משהו מקסים שיוצא אצל אנשים מפורסמים שאנחנו אמורים להכיר כשהם באים לתוכנית כזאת. זה סוג של ריאליטי. דווקא בגלל שהם בלחץ אתה רואה המון אנושיות. במעמד הזה יוצאת איזו ענווה מקסימה כמעט לכל בן אדם, לא חשוב מה חשבת עליו קודם. ב'המרדף' הגמר, הלחץ הוציא ממנו משהו יותר טוב. משהו בנחישות, בתחרותיות, פתאום גרם לי להבין: הוא כמו ביבי, בקטע טוב. הוא בא לנצח. אני חושב שלמדתי משהו על ראש הממשלה דרך הבן שלו. על הדרייב שלו. זה היה מאוד ביביסטי".
הביקורות שיבחו את הופעתו. היינו זוכרים אותו גם לולא שם המשפחה?
"עבר לי בראש שזאת הופעה טובה של מתחרה. ניסיתי להתנתק ולשאול את עצמי: האם הוא מתחרה טוב? בתוצאה עצמה היו שעשו יותר ממנו, אבל היא עדיין תוצאה טובה וכמו שהוא שיחק בגמר, הוא לגמרי בקבוצה הגבוהה של מתחרים".
×××
"לא מדיחים צ'ייסר מכהן" הייתה אחת הבדיחות של הרמן כשאבנר נתניהו התחרה מולו. המציאות לא רחוקה מאוד משם. הנה עובדה שהצ'ייסר נדרש לשנן בשנה האחרונה: הוא כבר אינו מומחה הטריוויה היחיד בסביבה. שלטון היחיד של איתי הרמן כצ'ייסר הבלעדי של ‘המרדף’ הופל, ואת הכיסא המכובד הוא חולק מאז העונה השלישית עם צ'ייסרית חדשה: מיכל שרון. מישהי שהוא מכיר היטב, ואפילו התחרה בה פעם, כשהגיעה לתוכנית חגיגית של ‘המרדף’ כחלק מחבורת אלופים של תוכנית טריוויה מיתולוגית. הרמן בנה את המוניטין שלו על המוח המחודד — היכולת שלו לדעת ולזכור הכל — אבל המינוי לצ'ייסרית, מתברר, התבשל מתחת לאפו.
"אף אחד לא התייעץ איתי", אומר הרמן. "בעונה הראשונה, לפני שהתחלנו לצלם, היו קרובים לסגור עם מישהו, אבל בסוף זה לא קרה. בעונה השנייה, לקראת סופה, רמזו לי שכנראה יכניסו עוד מישהו. כשהתקשרו בסוף לבשר לי, לא יכול להגיד שהופתעתי, אבל מהרגע שאמרו שזאת מיכל שרון, בכלל שמחתי. מיכל היא האחות הקטנה שלא הייתה לי".
ועדיין, היה לך מעמד מבוצר. פתאום יש עוד צ'ייסרית בעיר.
"מה שקורה עם 'אחות קטנה' זה שכשההורים משחקים איתה ולא איתי, אני מקנא. ביום צילום, כשאני מסיים והיא מגיעה להצטלם, אני לא רוצה ללכת. ולפעמים אני קצת נשאר. עידו רוזנבלום, שהוא מאוד חמוד אליי, פתאום חמוד אליה. זה כמו שאבא משחק עם אחותך בחדר השני, ואתה רוצה שהוא יאהב אותך כמו פעם".
איך נולדה ההצעה?
מיכל: "התקשרו והציעו שאבוא לעשות מבחן. הכירו אותי בהפקה מ'אחד נגד מאה'. זכיתי שם בכמה מאות אלפי שקלים, בימים שעוד חילקו הרבה כסף בשעשועונים. אחרי שהשתתפתי בתוכנית של 'אלוף האלופים' ב'המרדף', התקשרו ושאלו אותי אם בא לי לעשות מבחן להיות צ'ייסרית. התחלתי לצחוק. אמרתי, סליחה? אתם כנראה נורא נואשים. מה נסגר? אתם לא זוכרים שהייתי בעונה השנייה (שבה הפסידה בהתמודדות מול הצ'ייסר — א"ס)? התעקשו שבכל זאת אבוא. היה לי ברור שאני הולכת ונגמר הסיפור. עשיתי סט מצולם. התייחסתי לזה כאל משהו שצריך לבדוק ולמצות. היה לי ברור שהם בסוג של פנטזיה. על מה אתם מדברים, מי אני ומה אני ליד הצ'ייסר האמיתי?"
פילוסוף ידוע טען פעם שהידע הגדול ביותר של האדם הוא לדעת כי אינו יודע דבר. זה לא תקף במקרה של הרמן ושרון, מהבודדים שיידעו מתי נאמר הציטוט הזה, וגם ידווחו לכם על זה בפחות מהזמן שייקח לאדם ממוצע להיכנס לגוגל לבדוק. זה סוקרטס, אגב.
שניהם ידענים. שולפים פרטי טריוויה מכל ז'אנר אפשרי — ובקיאים כמעט בכל נושא כדי לנהל עליו שיחה קולחת. גבולות הגזרה רחבים: מהמהפכה של גלילאו גליליי ועד המהפכה של שמחה. שניהם עשו קריירה ולא מעט כסף מהכישרון הפנומנלי לדעת הכל, ולנצח כמעט כל מתמודד עד היום ב'המרדף'.
הרמן, הרבה לפני שהפך לצ'ייסר, נחשב לאחד מכותבי החידונים והשאלונים הבכירים בישראל. כבר יותר מ־20 שנה שהוא מחבר שאלות לכל דורש (בהם 'גלגל המזל', 'לעוף על המיליון' ו'מונית הכסף'). גם שרון, לצד עבודתה כמעצבת גרפית, כתבה חידונים וספרים, ואף התחרתה בעצמה. שניהם גם חכמים מספיק כדי להצטנע בעניין ומבטלים כל ניסיון להגדיר את עצמם גאונים או ידענים מעל הממוצע.
למעט הפרש גילי קטן — הרמן בן 48, נשוי פלוס שניים; שרון, 56, נשואה פלוס שתיים — הם די דומים. לא רק באופן שבו הם מקודדים את המידע במוח, ואז שולפים אותו בעת הצורך, אלא גם באופן שבו שניהם מתארים את זיכרונות ילדותם. "הייתי ילדה חריגה מגיל מאוד צעיר", מספרת מיכל. "התחלתי לדבר מוקדם, לקרוא מוקדם, קראתי וכתבתי שוטף מגיל ארבע. שיחות נפש, אמי טוענת, היה אפשר לנהל איתי כבר מגיל שנה. היה לי הרבה ידע כללי בגיל מאוד צעיר. מגיל צעיר עניינו אותי פחות עניינים חברתיים ויותר קריאת ספרים. היו מאבקים שאצא לשחק, ולא רציתי, במקום לשבת לקרוא בבית אנציקלופדיית תרבות.
"מתישהו בבית הספר היסודי הבנתי שאני חריגה. לא חריגות כמו גיבנת, אבל כן קצת אחרת. גדלתי במקום קטן, נהלל, כך שאתה מסתובב עם אותם אנשים מלידה ועד צבא. היחס כלפיי היה מעורב — כבוד ורחמים. לא הייתי מלכת הכיתה, אבל גם לא הייתי מנודה. זה לא הסיפור על הילדה הבודדה בשישי בערב, אבל בהחלט הרגשתי שלילדים אחרים יותר כיף. הם יותר ספורטיביים. הם יודעים לקפוץ בחבל. אלה דברים שלא עניינו אותי, אז גם לא השתתפתי בחלקם".
איתי: "כבר בכיתה א' שלחו אותי לנוער שוחר מדע ואמנות, ואמרו: זה המחונן. ואמא שלי אמרה: אין דבר כזה. כי זה מה שהסבירו לה, אין ילדים מחוננים. יש ילדים מעוניינים. זה משפט ששמעתי הרבה, ואני מאמין בו. היום עושים מבחנים, חמישה אחוזים עוברים, אבל ההגדרה של מחונן היא עדיין משהו מאוד יבש וקר ומאוד מפוספס בעיניי".
מיכל: "עשו לי מה שלא עושים היום, תודה לאל, ובגיל שש הקפיצו אותי כיתה. עשו לי מבחני איי־קיו ושמו עליי תווית של מחוננת. לקחו אותי מהכיתה עם החברים הטובים והעבירו אותי שתי דלתות בהמשך המסדרון לכיתה עם ילדים גדולים ממני בשנה. ביום אחד נהייתי זנב לאריות. זה לא פתר שום בעיה. כי בתוך שבוע החומר הלימודי שיעמם אותי גם שם".
איתי: "לא הייתי מלך הכיתה, אבל הייתה לי ילדות טובה מאוד. זה נכון שלא הייתי ספורטאי מצטיין. היו בוחרים אותי אחרון בכדורגל כי פחדתי מהכדור וכי כולם ידעו שלא ימסרו לי ושחבל על הזמן. למעשה, את ה'חריגות' הרגשתי רק אחרי שהתחלנו לצלם את 'המרדף'. אחרי שהתחלתי לקבל תגובות ואחרי שראיתי את עצמי בטלוויזיה, התחלתי להבין על מה אנשים מדברים.
"הקושי הגדול בילדות ועד היום הוא הפרעת הקשב והריכוז שלי. אובחנתי באיחור, בגיל 28. רק בדיעבד אתה מבין שאתה רואה אחרת את כל החיים. יש לי דחיינות של כל דבר לרגע האחרון, ויש לי קושי אמיתי להתארגן ולצאת מהבית, לעשות מעברים, לזכור איפה החפצים שלי נמצאים. מאז שאני צ'ייסר אני מאוד בודק את הדבר הזה. איך הגעתי עד הלום. המסקנה היא שבבסיס אני פשוט שכחן".
שזה קצת מוזר, לאדם שזוכר מי היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אבל מתקשה לזכור איפה הוא שם את המשקפיים שלו.
"יש פרטים שהצלחתי לקודד בצורה מוצלחת. כי עבדתי על זה. אני עובד על לזכור איפה שמתי את המשקפיים שלי, פשוט התוצאות פחות טובות. כשאני קובע פגישה עם אנשים, הם מיד אומרים: נו, אתה תזכור את הכתובת. אבל אני לא אזכור. זה גם בזבוז זמן. יש פשוט טכניקה עדיפה יותר: לכתוב ביומן. אני חושב שאני שכחן גדול שעובד על עצמו כל הזמן בתחום הזה של הידע הכללי".
זה אומר שאתה לוקח ריטלין בקביעות?
"כבר 20 שנה".
ויום בלי ריטלין הוא יום שהמערכת קורסת?
"תלוי מה. יום בלי ריטלין הוא יום של חמישים אחוז פחות. גם אם אתאמץ, אני כנראה אאבד את הארנק או את כרטיס האשראי. אני לא מרשה לעצמי יום בלי ריטלין מאז שנולדו הילדים. כי אז אבא הוא אבא בשלושים אחוז".
אז אין מצב ליום צילום של 'המרדף' בלי ריטלין?
"אני לא צריך את הריטלין כדי להצליח ב'המרדף'. ממש לא. האדרנלין באולפן מספיק טוב. אני לוקח כי ביקשו ממני להביא איזה כובע, ואם לא אקח ריטלין, אני כנראה אשכח".
×××
בעידן שבו עילגות ובורות מביאות אותך אל המקום הראשון בריאליטי, ושרת התרבות של ישראל מתגאה שלא קראה מעולם את צ'כוב, קל להבין איך הפכו הרמן ושרון לכוכבי טלוויזיה לא צפויים. ידע זה כוח, אבל המעמד לא תמיד פשוט. "אנשים חושבים שאני אזכור ואדע הכל, וזה כמובן מופרך לחלוטין", אומר הרמן. "משליכים עליי הרבה מידע. בטוחים שאדע שדודה של מישהו הייתה קול שני בלהקת איקס. יש ציפיות שאדע הכל. אני נאלץ לאכזב הרבה אנשים. אני לא מתאכזב מעצמי".
מיכל: "ככל שאני עולה בגיל והסביבה מאבדת קשב, אז אני זאת שחופרת. בכל מקום, ברגע שאני נכנסת, ברור שאני החופרת. אני מרגישה איך אני מדברת עם מישהו וישר מתחילה להוסיף הרבה פרטים שלא רלוונטיים ולא חשובים לכלום. מבחינתי, זה נורא חשוב לתת את כל המידע ולהסביר הכל. חפרנות עד רמת המייגע. בכל אירוע חברתי, יש את הרגע שאני אומרת לעצמי: אולי תסתמי. את חופרת לבן אדם במוח בכפית. אנשים לא באו לשמוע הרצאות".
אנשים לא מאוימים מהידע שלכם?
איתי: "רק עכשיו, כשאנשים מגיעים לתוכנית, אני רואה שהם בפיק ברכיים. מה שכן הפנמתי בגילים צעירים מבחינה חברתית זה לא להשתמש בידע שלי יותר מדי אם לא מבקשים. שמרתי על עצמי לא להיות שוויצר. כשהמורה שאלה שאלות, הייתי מצביע כי לא הייתי יכול לעמוד בפני זה, אבל לא הייתי חופר. לא הייתי יוזם את זה בעצמי. גם היום אני מאוד מקפיד על זה".
מיכל: "זה לא כיף לגרום לאנשים להרגיש סתומים ואף אחד לא אוהב להרגיש שיש לידו מישהו חכם יותר. באחת התוכניות שצילמנו ועוד לא שודרו, בא להתחרות שחקן מוכר. הוא היה בהתקף חרדה מטורף".
איתי: "כשאנשים באים לתוכנית, אני שומע הרבה: 'זה מפחיד'".
מיכל: "כשאני עמדתי מולך בתוכנית, פחדתי. רעדתי. אחד הרגעים הכי מפחידים שהיו לי אי פעם".
בזמן שאתם הופכים יותר ויותר ידעניים, אתם לא מרגישים שהעולם נהיה יותר ויותר טיפש?
איתי: "אני בטוח שלא".
מיכל: "הטכנולוגיה נהיית חכמה, אנשים נהיים טיפשים. אנשים חושבים שכדור הארץ שטוח. יש מגמות כאלה, כן. לשמחתי אני כבר לא צריכה חברים חדשים. האנשים שאני מכירה ושאיתם אני עובדת, והאנשים שהמלהקים מוצאים לתוכנית שלנו הם כנראה הקצפת של העילית, שמוכיחים את ההפך. אנשים מקסימים ואינטליגנטיים שאוהבים לדעת. אני רואה את החברים והחברות של הבנות שלי. אנשים צעירים. המוקד שלהם הוא לא בשאלוני ידע. היום הם לגמרי מקצועיים וחכמים מאיתנו. פשוט מנותבים למקומות אחרים".
איתי: פגשתי את אנה זק. היא יפהפייה שאין לתאר וכוכבת מיוזיקל. היא בת 18. אני מסתכל עליה כאיש תקשורת ומבין: היא מוכשרת בטירוף, והקלות שבה היא עושה את מה שהיא עושה, היא משהו שאני יודע שכבר לא יהיה לי. ואני מבין שהיא סוג של גאונה. דיברתי איתה, והיא לא מבינה כמה היא טובה. היא אומרת: קפצתי על המזרן ושרתי, והעליתי את זה. היא לא מבינה כמה היא עשתה את זה טוב".
מיכל: "נכון. אתה לא יכול למדוד אותה בקריטריונים של 'המרדף'. זה עולם אחר. אני רואה את נטע אלחמיסטר. האישה הזאת היא פנומן. האישה הזאת היא מפעל שמנוהל נכון. אם היא הייתה לוקחת את כל יכולות הניהול והשיווק האלה ומנתבת אותם למפעל — לא משנה איזה — היא הייתה היום מעצמה מטורפת. היא עושה את זה למה שרלוונטי לחיים שלה ולדור שלה".
איזה ערך יש היום בכלל לידע כללי או זיכרון לטריוויה אם ממילא אפשר למצוא הכל בגוגל בתוך שנייה?
איתי: "לשמחתי, בזכות התוכנית, אני רואה שאנשים עדיין אוהבים ומתרשמים מידע כללי. מה עשינו לפני גוגל? הלכנו ושאלנו, ופתחנו אנציקלופדיות. עכשיו זה פשוט התקצר. התאווה לדעת ולנסות לקודד את המידע היו לפני כן וקיימים עד היום. גוגל לא הפחית את זה".
מיכל: "נגיד שכל הידע האנושי נמצא בגוגל בלחיצת כפתור, אבל כמה אנשים באמת בודקים? כמה אנשים יושבים באינטרנט כל היום? פעם ישבתי עם אנציקלופדיה, היום אני יושבת עם גוגל. הטכניקה נהייתה יותר נוחה למצוא את המידע, אבל כמה אנשים שמעו כמוני שיר של השלושרים, ואמרו לעצמם: מי השלישי בחבורה, אחרי שלום חנוך, חנן יובל? נכנסתי לגוגל, ונזכרתי שזה בני אמדורסקי. זה שהמידע קיים לא אומר שהרצון או התאווה לדעת, להתחדד, להתחרות בזה, השתנו".
כמה פעמים ביום מתייחסים אליכם כאל גוגל אנושי?
מיכל: "לפחות פעם ביום. אני תמיד מופתעת. הרי יש מישהו סמכותי ממני. מחשב. ארכיון. התשובה שלי תמיד היא: אני לא יודעת, אבל אני יודעת איפה לחפש. אני מוצאת מה שאחרים לא מוצאים".
ואז מתקילים אתכם בשאלות מופרכות?
איתי: "אותי שאלו פעם איזה קעקוע מופיע לעידו רוזנבלום על הישבן. תיארתי לעצמי שהפרט הזה הופיע באייטם רכילותי ומישהו פשוט זכר את זה, ושאל אותי. לא ידעתי לענות על זה. לפני סוף העונה נזכרתי בזה, ושאלתי את עידו: תגיד, אני חייב לדעת מה קיעקעת על הישבן. הוא אמר: אני לא משוגע, אתה יודע כמה כואב שם, לא עשיתי שם קעקוע".
אתם מאמנים את המוח שלכם לזכור באופן יומיומי. זה אומר שאצלכם החרדה מפני אלצהיימר נמוכה משל אנשים אחרים?
מיכל: "מאיר שלו אמר פעם שרוב האנשים שמדברים שטויות בגיל מבוגר היו סתומים גם בנערותם. שואלים אותי הרבה על אלצהיימר. בסופו של דבר זה הגנטיקה והמזל. אני לא מתעסקת בזה, ואני לא מתרגשת. יגיע הזמן והכל יקרה. יכול להיות שגם אלצהיימר".
אם אני רוצה להפיל אתכם בשאלות מסוימות, מה כדאי לי לשאול אתכם?
"אני כמעט לא מצליחה ללמוד דברים חדשים. עברתי על כל אלופי צה"ל 30 פעם, אבל אם תשאל אותי היום, אין לי מושג מי זה מי. זה נורא לא מעניין אותי ונורא לא רלוונטי לחיים שלי. כל מה שקשור לשינון — לא נכנס. זה חייב להיות משהו שנצרב בי באופן חווייתי בעבר או משהו שמאוד סיקרן אותי. כשאני מתכוננת, אני משננת את כל הבירות של מדינות אפריקה. שום דבר לא נשאר. אבל זה מאמן את השריר של השליפה. כמו זרוע רובוטית. כשאני עסוקה בקניות בסופר, הזרוע הזאת חלודה".
בואי ננסה. מה השיר הכי מצליח של נועה קירל כרגע?
"'פאוץ''. בסדר, זה משהו שאתה לא יכול להימלט ממנו. אבל אם תשאל אותי בעוד שנתיים איך קראו ללהיט של נועה קירל בשנת 2019, גם בכיתת יורים לא תוציא את זה ממני. בכלל, אם אתה רוצה להכשיל אותי, תשאל אותי על כל הזמרים החדשים. את עומר אדם אני לא מצליחה להפנים, אז אותם?! יש לי המון כבוד לכולם, זה פשוט לא רלוונטי לחיים שלי. התקופה שמוזיקה הייתה משמעותית עבורי כמו כל אחד היא בשנות הנעורים ותחילת שנות ה־20. ומבחינתי, מאותו רגע הפסיקו לעשות מוזיקה טובה".
איתי: "אחרי שנפלתי בעונה הראשונה בשאלה על עומר אדם, התחלתי לשמוע בלופ עומר אדם, ו־48 שעות לאחר מכן כבר חיפשתי כרטיסים להופעה שלו. אני מעריץ ושולט בשירים שלו. הקול שלו מכשף באמת. וגם הדבר החפלתי, עם משפטים כמו 'איפה כל החברות שלך' או 'תן לה בטמפרטורה', מדויקים באופן גאוני".
×××
עד ששרון תצטרף להרמן להופעה של עומר אדם, היא לפחות יכולה לזקוף לעצמה הישג אחד מרשים. אחרי שנים של מיעוט מתמודדות בשעשועוני ידע, היא עשתה את מה שנחשב בלתי אפשרי בקרב מלהקי טריוויה: שברה את תקרת הזכוכית והפכה לצ'ייסרית הראשונה בישראל. הרמן הוא הראשון שמפרגן. "עצם הבחירה באישה לתפקיד הצ'ייסרית היא ראויה מבחינת המסר. כשאת אומרת משהו על מסי זה נשמע אחרת".
מיכל: "עוד לא שאלו אותי עליו, וחבל. אני יודעת עליו כמה וכמה דברים. בסטריאוטיפ הגברי, איפה שיש תחרות, תראה גברים. כדורגל, פורטנייט, הורדות ידיים, 'המרדף'. אליי זה לא מדבר בכלל. גם אם יש בי איזו תחרותיות, וכנראה יש, הרגש החזק יותר אצלי היא הפדיחה. על כל דבר שהוא. טעיתי, אמרתי משהו לא במקום. בעונה הראשונה שלי כל מה שעניין אותי זה אם הבגד יושב טוב, אם רואים שאני שמנה או לא. לא עניין אותי מה עניתי, הסתכלתי על תוכניות בפעם הראשונה, וכל מה שאני רואה זה מימיקות מזעזעות, צמוד לי פה הבגד, ולמה אמרתי את זה למתמודד. כשעמדתי בפעם הראשונה מול הרמן, כל מה שהטריד אותי זה שמצלמת הרחף תגיע מאחור ויראו כמה התחת שלי גדול".
איתי: "ולא לדעת זה לא פדיחה?!"
מיכל: "גם, אבל פחות".
איתי: "אצלי לא לדעת היא הפדיחה העיקרית".
אם נערוך תוכנית ספיישל ראש בראש: מי לוקח?
מיכל: "אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. אני עוד מלקקת את הפצעים מהפעם הקודמת".
איתי: "אני כבר לא יכול לעשות לה את זה. בשאלות מסוימות היא לוקחת אותי, ואני מניח שזה גם הפוך".
מיכל: "אתה יודע מה ההבדל בין פיקח לחכם? הפיקח לא ייכנס לבורות שהחכם נפל אליהם. ובכלל, עדיף שלא תיתן רעיונות להפקה שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
