עסק משפחתי

יש סיפורים שמתחילים בדשא אצל אביגדור, ויש כאלה שמתחילים במטבח אצל בתיה.

ב־1951 קנתה בתיה שמאי, עקרת בית, חנות קטנה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב, "כדי שתהיה פרנסה לילדים". שנה אחר כך קיבלה מעיריית תל־אביב רישיון למסעדה, ו’כתר המזרח’ נולדה. אבל לא בתיה, לא בעלה משה ולא ילדיהם, שהמשיכו להתפרנס מהמסעדה במשך עשרות שנים, צפו את המעמד התרבותי האיקוני שאליו יגיע העסק המשפחתי.

מפעל חיים. ‘כתר המזרח'

השבוע, אחרי 67 שנים של פעילות רציפה, התברר שהמשפחה החליטה על סגירת הסניף המקורי, ששימש בית לשרים וחברי כנסת, שחקני כדורסל וכדורגל ואמנים ויוצרים רבים, ובראשם אריק איינשטיין וחבורת לול. מפגשים היסטוריים, אווירת יצירה וקשרים חבריים שנמשכו כל החיים נרקמו כולם בין סירי התבשילים למנות הפלאפל.

"זה רגע מאוד עצוב לי", אומר בראיון ראשון ניסים שמאי, בנה הצעיר של בתיה, שניהל את המסעדה יחד עם בנו, דור שלישי לעסק. "זה מפעל חיים. כתר המזרח זה חלק ממני, חלק מתל־אביב. גדלתי פה".

× × ×

בתיה ומשה שמאי עלו שניהם מחאלב שבסוריה ונפגשו בכרם התימנים לפני קום המדינה. משה עבד בעיבוד עורות, ובתיה נשארה בבית עם חמשת ילדיהם — שתי בנות ושלושה בנים. "היא לא סמכה על אבא שידאג לבדו מבחינה כספית למשפחה", אומר ניסים, בן הזקונים. "כבר אז היא דאגה לנו".

את כתר המזרח פתחה עם כמה בנות דודה שלה כשניסים היה בן שלוש. "ספר 'כתר ארם צובא' הוא משהו שמאוד חשוב ליהדות הסורית ולכן היא קראה למקום 'כתר המזרח'", הוא מסביר. "המקום היה מסעדה של תבשילים סוריים ודוכן פלאפל מקדימה".

ההצלחה הכלכלית הייתה מהירה וב־1962 קנתה את חלקן של שותפותיה והפכה לבעלים הבלעדית. בזמן שמשה עבד במפעל לעורות ביפו, בתיה ניהלה את המסעדה בשעות היום, ובערב חזרה לילדיה. "אמא הייתה סוגרת את המקום איך שמחשיך", אומר ניסים.

השווארמה המפורסמת נכנסה ב־1964. "אברם אחי החליט על זה, חשב שזה יקדם את המקום", מספר ניסים. "התחילו למהר בתל־אביב, אז הוא חשב שנכון לתת משהו בפיתה. הרעיון להכניס את הפיסטוקים היה שלו. אנחנו הרי חאלבים והוא אמר, אני אכניס לסיח פיסטוק חאלבי, כדי שיידעו מאיפה אנחנו הגענו. לימים זה הפך לסמל של המקום. שמע, אברם היה מטפל בשווארמה כמו בילדים שלו. הוא היה מלטף אותה לפני שמוריד אותה לאש. זה היה טקס של ממש. לא פלא שהייתה כל כך טעימה".

שמה של המסעדה הביתית יצא למרחוק וכבר בשנים הראשונות, עוד לפני שהפכה ל"מקום של אריק איינשטיין" הייתה מושכת אליה כמה מהפוליטיקאים הכי בכירים במדינת ישראל הצעירה. "היו באים יגאל אלון, שהיה קליינט אישי של אמא, יצחק מודעי, יוסי הראל מהמוסד שפיקד על אקסודוס, ואנשי שירותי הביטחון", אומר ניסים. "קבל סיפור".

סוד ביטחוני. אלון | צילום: דוד רובינגר

שוט.

"אמא הייתה דוברת ערבית שוטפת, בכל זאת מסוריה. יום אחד היא נכנסת למסעדה ורואה כמה בחורים משירותי הביטחון באיזה שולחן, ומדברים בערבית. בטבעיות היא פונה לאחד מהם, בערבית, ואמרה, 'יש לך שעון יפה'. הוא קם מהכיסא, לקח את השעון מהיד, זרק לרצפה, הרים והניח לה אותו ליד האוזן. ואז הם מיהרו לעזוב, נכנסו ללחץ. למחרת יגאל אלון מגיע למסעדה, ניגש לאמא ואומר לה, 'למה דיברת עם האיש הזה בערבית?' אז היא אמרה לו, 'היה לו שעון יפה'. ויגאל עונה לה, 'אני אגלה לך עכשיו סוד, בתיה, האיש הזה הוא הטייס העיראקי שהביא את המיג 21 לארץ. אבל שזה יהיה סוד!'"

את עיקר תהילתה קיבלה כתר המזרח בזכות הקשרים החמים שהתפתחו בין משפחת שמאי לאריק איינשטיין וחבריו. איש הקשר המקרי כמעט היה אביגדור צברי — אותו אחד מהדשא ומהצריף בחוף מציצים. "הייתה לאביגדור צברי המפורסם דירה באותו בניין של המסעדה, והוא השכיר אותה לאורי זוהר, אריק וצבי שיסל, כדי שיפתחו בה משרד", מספר ניסים. ובאמת, באמצע שנות ה־60 פתח איינשטיין במקום את המשרד של חברת ההפקות שלו הגר, שהתנהלה בעצם בחצר של כתר המזרח. "אלונה איינשטיין צילמה שם והייתה מסתובבת למטה. טרטה, טרטקובר הגרפיקאי, עבד שם גם. אז התחילו להגיע אלינו גם כל האמנים. אריק היה יושב במסעדה כל יום, אהב את החומוס של אמא. גם אורי זוהר ושיסל, שאהבו במיוחד את הממולאים. אחר כך הגיעו שלום חנוך ובעצם כל חבורת לול".

הגיע קבוע. חנוך | צילום: גבריאל בהרליה

יש סיפור שזכור לך במיוחד?

"יום אחד מגיע דורי בן זאב למסעדה. ניגש אליו אורי ואומר לו, 'אתה צריך לנסוע איתי בווספה לסידורים'. בדיוק יצא אז החוק שמחייב קסדה לכל רוכב על וספה, ולא הייתה לנו עוד קסדה. אז אורי ראה פלסטיק לאחסון אוכל, לקח את זה, שם לדורי על הראש ועם פלסטר הדביק לו. ככה הם יצאו לדרך, כשכולם נקרעים מסביב".

איך הם היו, חבורת לול?

"עבדו כל הזמן, ישבו, כתבו, כל הזמן צחוקים מהשולחנות. הם היו כמו משפחה ואנחנו דאגנו שהם יאכלו טוב. גם אריק עצמו היה כל הזמן ביצירה, כותב במסעדה. הוא היה קורה לי 'ניס', הייתי אז די צעיר כשהכרנו והפכנו לחברים הכי טובים. לימים אריק אמר לי שהוא הקדיש לי את 'שכשנבוא', שכתב עלי מוהר, שגם היה למעשה בן משפחה, מגיע כל יום למסעדה. יש את השורה בשיר — 'הזמן את השנים יניס'. אז ה'ניס', לפי אריק, הוא שלי. גם עליי. הוא אמר לי, 'ניסים, כתבתי לך שיר'".

אחת ההנצחות המרגשות של המקום נמצאת על עטיפת האלבום 'יושב על הגדר', שעשה איינשטיין עם יצחק קלפטר. "כל המשפחה הייתה שם, כולל אבא שלי, האיש המבוגר בתמונה, אבל מושיק הבן שלי בדיוק לא היה באזור", מספר ניסים. "כולם כבר רצו לצלם, אבל אריק אמר, 'אני לא מצלם בלי מושיק', כי הוא ידע כמה חשוב לי שמושיק, הבן שלי, יהיה. בסוף, אחרי שעברה שעה בערך, מושיק הגיע והצטלמנו. הוא הילד הקטן על העטיפה".

כל המשפחה על העטיפה. ‘יושב על הגדר'

× × ×

איינשטיין היה הרבה יותר מסתם לקוח. במרוצת השנים הפכו בני משפחת שמאי והזמר הכי מפורסם בישראל לחברי נפש, לבני בית. "יום אחד אני הולך עם אריק הביתה אליו, ברחוב חובבי ציון", מספר ניסים. "הוא פותח את הדלת ואני רואה את אמא שלו בזווית של העין. אריק מיהר ללכת במסדרון ואני ניגשתי לאמא שלו, שקראה לי. והיא אומרת לי, 'ניסים, אתה אח של אריק, ואריק אוהב אותך מאוד'. התרגשתי. ואז אריק מגיע מהחדר עם כל התקליטים שעשה עד אז ואומר לי: 'את כל זה הקלטתי לפני שהכרנו. קח, זה שלך'. עד היום יש לי את ערמת התקליטים הזו בבית, הם מוחזקים בדיוק לפי הסדר שהוא נתן לי".

"תשמע, הוא היה חלק מהמשפחה", מכריז ניסים. "בפסח היינו סוגרים את המסעדה, אז אריק היה עולה לאכול אצל אמא. הוא ליווה את הבן שלי מושיק בניתוח לב שעבר בגיל שמונה, ויחד עם מוני מושונוב הם הביאו לו ארטיקים. את השם של הבת הקטנה שלי, שירז, נתן אריק. בדיוק סיפרתי לו שמלכה אשתי ילדה, ושאלתי איך נקרא לילדה. הוא אמר לי, 'אני אחשוב'. אחרי שעה הוא ניגש אליי ואומר, 'ניס'לה יש לי שם טוב, שירז'. אני שואל אותו למה שירז. והוא אומר לי, 'זו עיר יפה בפרס, שיש שם גם מים טובים והכל טורקיז, הכל יפה'. אז קראנו לה שירז".

“כשהיה סגור הוא היה עולה לאכול אצל אמא". אריק איינשטיין עם האחים חיים (מימין) וניסים שמאי

אם אריק איינשטיין היה הסנדק של המקום, אז ניסים ומשפחתו היו הקונסיליירי. "אבי קושניר גם היה אורח קבוע. הוא בדיוק סיים איזה בית ספר למשחק, הגיע למסעדה לאכול ואמר לי, 'ניסים במה אני אעבוד?'" מספר ניסים. "אני אומר לו, מה הבעיה, יש לנו הרבה אנשים שאנחנו מכירים, יסדרו אותך. אל תדאג. פתאום אריק בא. אני אומר לו, 'אריק, לקושניר אין עבודה'. והוא אומר לי, 'מה הבעיה, אני מסדר את זה'. אריק נכנס, עשה טלפון או שניים, יצא ואמר לקושניר, 'סע להרצליה, לתוכנית בשם 'זהו זה', יש שם את החברים שלי מוני מושונוב וגם מתי סרי, הסתדרת'. ככה הסתדרו הרבה דברים".

חיפש עבודה. קושניר | צילום: אמיר מאירי

למשל?

"אריק מצלצל אליי יום אחד מאולפני טריטון, עשה שם תקליט עם יצחק קלפטר, נדמה לי 'שביר'. הוא אומר לי, בוא, תדליק לי את יצחק שיעשה סולו טוב בגיטרה, כמו שצריך. אני ידעתי להדליק את כולם, נעמדתי מולו, עשיתי לו כמה הבעות פנים והוא עשה סולו של החיים".

גם את מוני מושונוב הביא איינשטיין למסעדה. רוצה לומר, למשפחה. "לפני שמוני הגיע בפעם הראשונה לכתר, אריק לקח אותי ואומר לי, 'עוד מעט מגיע בחורצ'יק שקוראים לו מוני מושונוב והוא הכי טוב בזה', ועושה לי סימן של טלוויזיה, 'אז מעכשיו הוא יקבל פה טיפוח מיוחד'. ואז גם מוני נכנס למשפחה שלנו. הם עשו ביחד את 'כבלים' וכתבו את הרוב אצלנו. הרעיונות היו עולים תוך כדי ארוחה, הם היו מספרים לי מה קורה, ואני הייתי נקרע. לפי רמת הצחוק שלי הם היו יודעים אם זה עובד. אריק גם היה משמיע לי שירים לפני, והייתי מנחש מה יכול להיות להיט".

אחרי מותה של בתיה ב־1979 מהתקף לב, הפכו שלושת הבנים — אברם, חיים וניסים — לרוח החיה של המקום. אברם היה אחראי על השווארמות והבשר, חיים על התבשילים וניסים ניהל. האהבה של הבנים לספורט אחראית בין היתר לחיבור ההדוק של כתר המזרח גם לשחקנים רבים, וגם בחיבור הזה יש לאיינשטיין תפקיד. "לאריק גם היה באיזו תקופה אולפן של ממש בחצר, הוא צילם שם למשל חלק מהתוכניות של לול, ובכל פעם אחרי הקלטות היה נכנס ישר למסעדה לאכול. מתחיל בחומוס, עובר לעוף מכובס ואם השווארמה מוכנה אז היה אוכל גם. הוא היה שותה הרבה קפה שחור שהיינו עושים לו", צוחק ניסים. "אחרי שהאולפן הזה נסגר, אני לקחתי את המקום בהצעה של אריק והפכתי אותו לבר רק בשביל חברים, לראות משחקי אן־בי־איי. הכדורסלן האגדי של הפועל, בארי לייבוביץ', היה שותף איתי במקום ועשינו חדר שמוקדש רק לצפייה בספורט. זה כבר היה איפשהו בתחילת שנות ה־80.

"לבר הזה היו מגיעים רק אריק, מוני, עלי מוהר, איתן גרין, החברים של כוורת לשעבר, הכדורגלן יוסי זאנה, אלי ישראלי לא היה מפסיד שום ערב. גם שלמה יידוב, מתי סרי, שם טוב לוי, אריק הניג וסליחה על מי שאני לא מזכיר. אבל העירייה סגרה לי את זה כי אמרו שלא נותנים רישיון לבית עסק כזה בתוך בית. אריק ניסה לעזור וכל האמנים חתמו לי על מכתב לעירייה, גם שלום חנוך, אבל לא עזר".

למרות שהמקום הפך למזוהה עם הפועל — "כי אני אוהד הפועל", מבהיר ניסים — היו באים גם הרבה ממכבי, "כי אברם וחיים אוהדי מכבי". דו־קיום מופלא. "אבי כהן ז"ל היה בא הרבה. כולם היו מגיעים לאריק, ככה בכבוד, ומדברים איתו על הכדורגל והספורט, והוא מגיע עם כל העובדות שרק הוא ידע והם היו מוקסמים ממנו. השחקנים ממכבי ומהפועל היו נלחמים במגרש, אבל אצלי היו באים ויושבים לאכול ביחד. ב־1983 הפועל לקחו את הגביע בדרבי נגד מכבי, משער ביד של גיל לנדאו, אז בז'רנו ויוסי זאנה הביאו אלינו את הגביע, הייתה חגיגה גדולה, ואריק ועלי מוהר נכנסו לתמונה שתלינו על הקיר".

מה חשבת על עלי מוהר?

"עלי מוהר היה איש מיוחד, הוא היה מדבר והיית מקשיב לו, מהופנט. כשהיה כבר חולה, אריק עשה איתו את הספר האחרון 'זו אותה האהבה', ובכל פעם שהם היו נפגשים הוא היה חוזר למסעדה ואומר, 'איזה גיבור עלי'".

× × ×

ההצלחה הכלכלית נמשכה שנים ארוכות. "הסוד היה שאנחנו משפחה מלוכדת. אף פעם לא היו ריבים", מחייך ניסים. בשנות ה־90 הגיע למסעדה סובחי חמיס, חותך שווארמה שאהוב על הלקוחות ויצר איתם קשר מיוחד. "כל העובדים שלי הם מדיר חנא, מאותה משפחה, חמיס, דור הולך ודור בא. סובחי הוא כבר חלק מהמשפחה שלי. אמא שלי הכירה לי את משפחת חמיס מהכפר כבר בשנות ה־60. המשכנו לעבוד רק עם המשפחה הזו, וכל העובדים בכתר, מהמטבח ועד המלצרים, הם רק ממשפחת חמיס. בעיניי זו דוגמה יפה לדו־קיום של עשרות שנים. העובד הראשון, חסן, היה גר איתנו באותו בית, ישן מיטה לידי".

“אף פעם לא היו בינינו ריבים". מימין לשמאל: חיים, אברם וניסים שמאי | צילום: דנה קופל

על הסגירה החליטה המשפחה יחד לפני כ. בעוד הסניף ברמת החייל — שמגיש רק שווארמה — ימשיך לפעול, בסיס־האם עומד כרגע להשכרה. ניסים מדגיש שלא הכסף הוא שהוביל לסגירה המפתיעה. גם זה, כמו כל דבר בכתר המזרח, קשור למשפחה. "זה קורה כי אחי אברם ז"ל, שעשה את השווארמה וטיפל בבשר וחתך את הסלטים, ועבד כל כך קשה, הלך לעולמו לפני שנה", אומר ניסים בעצב. "הוא היה בן 73, מת מסוכרת שהסתבכה. הוא היה הלב של המקום. כולם אהבו אותו, היה איש נתינה. חיים, ייבדל לחיים ארוכים, הוא זה שהיה במטבח, עשה את התבשילים שלמד מאמא, ארטישוק ממולא, מוסקה, סופריטו. לחיים נהיה קשה מאז שאברם הלך לעולמו והוא התחיל להגיד, 'אני רוצה להפסיק לעבוד, רוצה לצאת לפנסיה'. חיים בן 72 עכשיו. ואין המשכיות בלעדיו. אף אחד מהנכדים לא רצה להיכנס למטבח ללמוד, וככה זה נשאר. אז החלטתי לסגור את המסעדה כדי לא להרוס את השם".

כלומר?

"אנחנו לא גרידים של כסף. באוכל אין משחקים. הוא חייב להיות טרי יום־יום ועשוי לפי הטעמים המיוחדים שלנו. ברגע שאברם איננו וחיים לא רוצה לבשל, הרמנו ידיים. הבן שלי מושיק ניהל את המסעדה בשנים האחרונות אבל הוא גם מבין שבלי אברם וחיים אין מה להמשיך".

למה לא לקחת טבחים מחליפים ולהמשיך?

"זה לא יהיה אותו דבר. אף אחד לא יכול להחליף אותם. זה לא ייצא בטעם כמו שהם עושים, אז בשביל מה? שמע, זה רגע מאוד עצוב לי. זה מפעל חיים, כתר המזרח זה חלק ממני, חלק מתל־אביב, גדלתי פה. דיברנו כל בני המשפחה והחלטנו על זה לפני שבועיים. אף אחד מהנכדים לא רצה להיכנס למטבח ללמוד, וככה זה נשאר. חבל לי מאוד וקשה לי שהגענו לרגע הזה ואפילו אין לי מספיק מילים כדי להסביר כמה קשה לי".

יכול להיות שמישהו ייקח את המסעדה תחת אותו שם?

"תראה, הכל יכול להיות. המקום כרגע מיועד לשכירות או שבכלל נמכור אותו. את המותג כתר המזרח אני לא אתן ככה סתם".

"היינו באים ממש יום־יום"

מוני מושונוב: “‘כתר המזרח’ היה מקום שעשה אוכל טעים ושמר על הטעם הרבה שנים. היה כיף להיות שם. אני כמובן הצטרפתי יחסית מאוחר, באייטיז, אחרי שמתי סרי הביא אותי לשם. היית בא לאכול, פוגש חברים ומדבר עם סובחי שעל השווארמה. היו הרבה סיפורים ובדיחות ורגעים של תקשורת אמיתית בין אמנים. התחילו שם הרבה סיפורים עם הרבה אנשים, כשבמרכז היה כמובן אריק איינשטיין, שתיפקד כמוקד עלייה לרגל וגם היה ממש חלק מהמשפחה.

“הייתה תקופה שהיינו באים ממש יום־יום. עושים חזרות, גומרים ונוסעים ישר לכתר. בשנים האחרונות הלכתי פחות והרגשתי פחות חלק מהמקום, אבל בכל מקרה מאוד עצוב שהוא נסגר, הוא היה חלק מהווי שנוצר בתל־אביב, ואני מקווה שייפתח באיזושהי צורה בהמשך .

“לאברם היה חוש הומור נהדר. בבוקר, עוד לפני שהקהל היה מגיע, הוא הכין את השווארמה, זה היה ממש טקס שלם.

“אני זוכר שהיו צועקים ‘חלון בוכה’, כשהכוונה שהחלון שדרכו מוציאים מנות מהמטבח למסעדה בוכה כי יש הרבה צלחות. והייתה גם צעקה ‘תחמושת לשניים’, כלומר להוציא

פיתות וכוסות לשולחנות”. פה ושם הייתי נהנה לעזור להם בעבודה. לפנות שולחן, להביא כוסות, לנקות את ההר של השווארמה. עשיתי את זה להנאתי כשהייתי בא לאכול, במצבים של לחץ, כשהיו הרבה אנשים”.

מוני מושונוב | צילום: תומריקו

צבי שיסל: "זה עושה לי צביטה בלב"

“בשנות ה־ 60 חיפשנו משרד ולאביגדור צברי הייתה דירה צמוד לכתר המזרח והוא אמר, ‘תבואו, אולי זה יספק אתכם’. זו הייתה דירה ג’יפה אבל אמרנו שנשבור את הקירות ונעשה משהו ראוי. ככה בנינו סטודיו לצילום לאלונה איינשטיין וחדר חושך וסטודיו לגרפיקה לטרטקובר, והיה משרד בשבילי להפקות סרטים ולהזמנת הופעות לאריק. כשהגענו לשם, כתר המזרח היה מקום די ריק.

בתיה שמאי, אמא של ניסים ואברם וחיים, ישבה בחוץ וניפנפה על מנגל קטן עם גחלים ומכרה סיחים בפיתה.

“כשהתחלנו לשפץ, לאריק לא היה מה לעשות. אז יצא שישב ליד בתיה והתיידד איתה ואכל את הסיחים שלה, שבאמת היו הכי טובים שיש. לאט־לאט התחילו לבוא אנשים לשבת לידו, כי הוא היה מספר בדיחות וסיפורים ובכל זאת, הלו, זה אריק איינשטיין. אז כתר המזרח התחיל ללכת כמו שצריך. הסיחים עברו פנימה, ונהיינו מעין משפחה.

“הסצנה הראשונה שצילמנו ב’שבלול’ הייתה בכתר המזרח, עם אברם וניסים כמלצרים, זאביק רווח כאמרגן שטרקמן שמנסה להשפיע על אריק שינסה לשיר שירי מלחמה, ואריק יושב שם עם הידיים על הראש. את החליפה של זאביק שאלנו מארנון מילצ’ן, הנה לך אקטואליה.

“אני נולדתי 50 מטר משם. אתה יודע, זו דרכו של עולם. כשאני הולך לים, ככה לפעמים בדרך, המבט על כתר המזרח עושה לי צביטה בלב, בכל זאת, הזיכרונות. הסגירה הזו עצובה לי נורא”.

צבי שיסל | צילום: יונתן בלום