"קשה לי לראות את העצב של אבא על סלומון. אני רוצה להישאר כאן לידו"
אחרי שסלומון טקה נהרג מירי של שוטר הורשתה אחותו מסרט להגיע לישראל עם ילדיה הקטנים, אבל לשלושה חודשים בלבד. עכשיו היא מבקשת להכיר בהם כעולים | האב וורקה, שהצליח לאתר אותה אחרי נתק של שנים באתיופיה, אומר בהתרגשות: "איבדנו ילד ואף אחד לא יחזיר אותו, אבל הנחמה שלנו היא שקיבלנו בת חדשה־ישנה"
"סלומון דיבר הרבה על מסרט. הוא חלם להתגייס לצבא, רצה לעבוד ולשלוח סיוע לאחותו, ואמר שצריך לעשות מאבק כדי שהיא תוכל לעלות לישראל. לצערנו הרב נאלצנו להודיע בטלפון למסרט שאחיה נהרג", מספר וורקה טקה, 53, אביו של סלומון. "כשמסרט נחתה בישראל, כשלושה חודשים אחרי שסלומון נהרג, אמרתי בשדה התעופה שקודם בכיתי בשתי העיניים, ומעכשיו עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. מאז שמסרט הגיעה לכאן עם ילדיה, חזר האור לבית". צפוף בבית משפחת טקה בדירה הקטנה, בקומה הרביעית בבניין דירות ישן בקריית חיים. צפוף, אבל נעים וחמים. ועצוב. פניו של סלומון הבן מביטות מהתמונה הגדולה שמונחת על המזנון הלבן בסלון. שני הנכדים, טדיוס (7) והבטמו (5), שאך זה הגיעו מאתיופיה, מתרוצצים בבית, משחקים עם דודתם, מקדס, ילדה יפהפייה בת 4.
מסרט בת ה־29 היא בתו הבכורה של וורקה, אחות מצד האב לסלומון טקה, שנהרג ביוני האחרון בהיותו בן 18 מירי של קצין משטרה, סמוך למועדון הנוער בקרית חיים. מותו הצית גל מחאה חריף של בני הקהילה האתיופית בישראל.
"לא יכולתי להיות עם בני המשפחה בלוויה ובשבעה. זה היה קשה מאוד", אומרת מסרט, "רציתי לעלות לקבר של סלומון בשלושים, אבל גם זה לא הסתדר. לקח זמן עד שהצליחו לארגן את הגעתנו לישראל. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי היה לעלות לקבר. כל כך רציתי לפגוש אותו שוב, כמו הפגישה היחידה שלנו לפני שנתיים באתיופיה. לחבק אותו. לא חשבתי שיקרה אסון כזה".
השיחה עם מסרט מתנהלת באמהרית. המתורגמן הוא הח"כ לשעבר, ד"ר אברהם נגוסה, שסייע בהבאתה לישראל ומלווה את המשפחה. "נולדתי בדמביה (אזור כפרי בצפון מערב אתיופיה, שבו ישבו ביתא ישראל מימי קדם, י"א). הקשר עם אבי נותק בגיל שבע אחרי שההורים נפרדו", היא מספרת. "אמי נסעה יחד איתי לאזור מרוחק במזרח אתיופיה. כל השנים זכרתי את אבא והתגעגעתי אליו. כשחזרתי עם אמי לדמביה, אבא כבר לא היה שם. אמרו לי שהוא נסע למטמה בגבול סודן. הייתי כבר בת 20 ועצמאית, והחלטתי לצאת לחפש את אבי. נסעתי באוטובוסים למטמה, והתחלתי לשאול אנשים אם הם מכירים את אבי. אנשים הכירו אותו כי הוא עבד כשומר של המרפאה האזורית. כשהגעתי למרפאה, הוא לא היה שם. אמרו לי שעלה לישראל. זו הייתה אכזבה גדולה עבורי, כי קיוויתי שאחרי כל כך הרבה שנים אמצא אותו סוף־סוף".
"כל השנים עשיתי מאמצים רבים כדי לחפש את מסרט", מספר האב. "אף פעם לא התייאשתי. אבל היא נסעה למקום מרוחק מאוד ולא היה לי קצה חוט".
פגישה אחת בודדת
האב וורקה נולד וגדל בדמביה. בגיל צעיר גויס לצבא ונפצע במלחמת האזרחים באחד הקרבות בין המורדים לחיילים אתיופים. בגלל הפציעה, שסימניה ניכרים עליו עד היום, הוא שוחרר ושב לביתו. אחרי שהתאושש, נישא ונולדה לו בת, מסרט. הוא גויס שוב לצבא, ובעקבות הפרידה מאשתו ובצל העימותים האלימים במדינה, הקשר איתה נותק. במהלך השנים נישא בשנית, לוובג'אג', ונולדו להם שישה ילדים. סלומון הוא השלישי ביניהם.
כשהוריו של וורקה הצטרפו לקהילה שהמתינה לעלייה בגונדר, הוא עזב את מטמה והצטרף אליהם. כך עלתה משפחת טקה המורחבת, הסבים, הילדים והנכדים יחד ארצה. רק מסרט נותרה מאחור. "כשעלינו ב־2011 הודעתי על כך לחברים שלי במטמה, ומסרתי להם את הכתובת ואת הפרטים שלי, כדי שאם היא תבוא לחפש אותי יהיה לה קצה חוט", מסביר וורקה. "ואכן מסרט הגיעה. היא לא מצאה אותי, אבל נשארה במטמה, ושם התחתנה ונולדו לה שני ילדים. בעלה גויס לצבא ונהרג במלחמה. ב־2016 החברים שלי, שביקשתי מהם כל הזמן לחפש אותה, התקשרו אליי והודיעו שכנראה מצאו אותה".
בין האב לבת נוצר קשר טלפוני. הם החליפו תמונות, פרטים וחוויות. לא היה ספק, האבידה נמצאה. האב החליט לנסוע לאתיופיה ולפגוש את בתו. "ב־2016 טסנו לחמישה ימים לגונדר, אני, בתי וסלומון. התארחנו שם אצל אחותי. היה צריך להבריח את מסרט וילדיה ממטמה לגונדר, כי בכל האזור משתוללת מלחמה בין מליציות חמושות. גם בגונדר כל הזמן שמענו יריות ולכן הסתגרנו בבית. מסרט והילדים הצליחו להגיע אלינו עם המלווים שאירגנו להם. הפגישה הייתה מאוד מרגשת. צחקנו ובכינו. במשך חצי שעה חיבקתי אותה, ולא ידעתי אם לבכות או לשמוח".
גם סלומון שמח להכיר את אחותו ואחייניו. לרוע המזל, הנייד שבו תיעדו את המפגש המשפחתי בגונדר, נגנב. התמונות היחידות של סלומון עם מסרט אחותו, אבדו. "כשחזרנו לישראל המשכנו לשמור עם מסרט על קשר טלפוני. סלומון במיוחד, דיבר איתה ועליה הרבה מאוד", נזכר וורקה.
במהלך השבעה הגיעו לבית האבלים השר דאז אורי אריאל ויהודה עציון, פעיל למען שארית יהדות אתיופיה. הם שמעו את הסיפור על מסרט והחליטו לסייע למשפחה האבלה. "מאוד רצינו שמסרט תהיה בארץ בשלושים ותעלה עם כל המשפחה לקברו של סלומון, אבל הביורוקרטיה של אישור היציאה שלה ושל ילדיה ארכה זמן באתיופיה. וגם לקח זמן עד שהתקבל האישור ממשרד הפנים בישראל", אומר וורקה, צער על פניו. "בסופו של דבר היא הגיעה לפני כחודש וחצי, הודות למאמצים של אורי אריאל, יהודה עציון ואברהם נגוסה, שאנחנו מאוד מודים להם על העזרה".
מסרט לא הגיעה ארצה כעולה חדשה, אלא ניתנו לה ולילדיה אשרות תייר לשלושה חודשים בלבד. בני המשפחה אף נדרשו להפקיד 30 אלף שקל, כערובה לכך שתשוב לאתיופיה במועד שנקבע. חודש וחצי כבר חלפו, ואם לא יימצא פתרון, בעוד חודש וחצי תיאלץ להיפרד ממשפחתה. "אני מאוד רוצה להישאר כאן", היא אומרת. "קשה לי לראות את העצב של אבא על סלומון. אני רוצה להיות לידו ולשמח אותו. אני מתפללת שהרשויות בישראל יאפשרו לי להישאר יחד עם המשפחה שלי, שכל כך הרבה שנים חיפשתי אותה. היום אין לי אף אחד באתיופיה. אני מגדלת את הילדים לגמרי לבד. אבא שלהם נהרג במלחמה. זה קשה לחיות כך, ופה אנחנו מוקפים באהבה".
וורקה, איך התחושות שלכם מאז שמסרט והנכדים כאן?
"אנחנו מתנדנדים בין שמחה ודאגה. אנחנו מרגישים איך בחודש וחצי האחרון הבית נעשה שמח בזכותה ובזכות הילדים שלה, אבל אז אנחנו נזכרים שזה אולי זמני, כי לא יאשרו לה להישאר. בתוך הצער הנורא על מותו של סלומון, שאנחנו כל הזמן זוכרים, יש לנו עכשיו קצת נחמה. ההגעה של מסרט השפיעה לטובה על הילדים. מקדס (בשמה העברי אוריה, י"א) הקטנה שלנו, היחידה מבין הילדים שנולדה בארץ, הייתה מאוד קשורה לסלומון. היה לה מאוד קשה להתמודד עם מותו. היא כל הזמן שאלה איפה סלומון. עכשיו היא חזרה לשמוח, כי יש לה פתאום בבית שני אחיינים שהם כמו אחים יחד איתה".
למלא את החלל
החיים של משפחת טקה לא קלים, גם בלי קשר לאסון שפקד אותם. עם הגעתם ארצה למדו עברית באולפן ועברו את הליך הגיור שעוברת בארץ שארית יהדות אתיופיה. בהמשך הוכרה פציעתו של וורקה בצבא האתיופי על ידי הביטוח הלאומי, וכיום הוא חי מקצבת נכות. האם וובג'אג' בת ה־45 עובדת כמנקה בבית חולים רמב"ם. "חזרתי לעבוד, אבל מאז שסלומון נהרג הוא לא יוצא לי מהלב. אני לא מצליחה לישון בלילה", היא לוחשת. את האורחים היא מקפידה לכבד כמיטב המסורת בקפה אתיופי, אחרי שהשחימה את הפולים במחבת רותחת. הנוזל הריחני מוגש בספלים קטנים, מריר וחזק. רוב הזמן וובג'אג' שותקת, אבל העיניים שלה זועקות צער וגעגוע. מה שמצליח להאיר כל פעם את פניה הם ילדיה הקטנים. כשבקלו בן העשר נכנס בסערה הביתה עם הילקוט על גבו ועברית מצוינת בפיו, הוא נבלע בתוך חיבוק האם.
הילדים הצליחו לחזור בקלות לבית הספר אחרי שסלומון נהרג?
"בהתחלה היה קשה", מתארת וובג'אג'. "הילדים פחדו. בכל פעם שמישהו דפק בדלת הם חשבו שזה שוטר ונבהלו. עכשיו, לאט־לאט, הם נרגעים". שחרורו של השוטר היורה לא הקלה על הילדים ובני המשפחה, שחוששים לפגוש בו פנים אל פנים.
מי עוזר לכם?
"הילדים הגדולים, החברים, המשפחה. הרבה מבני המשפחה של וורקה בארץ, אבל המשפחה שלי באתיופיה. אנחנו בעיקר עוזרים אחד לשני. נכון שכל מה שיש לי כאן זה אותך וורקה?" היא מחבקת את בעלה וצוחקת.
"עכשיו גם מסרט עוזרת לך. עכשיו כשאת חוזרת מהעבודה, יש לך עם מי לדבר, וזה נותן לך כוח", עונה לה וורקה.
"נכון, מסרט היא עכשיו כמו הבת שלי. אנחנו מדברות הרבה, מחליפות רגשות ומחשבות", מאשרת וובג'אג', ומסרט מחייכת.
בינתיים אשרת התייר של מסרט לא מאפשרת לה לעבוד, וילדיה הקטנים נמצאים בכל שעות היום בבית ואינם זוכים להשכלה או למסגרת חינוכית. ההורים לא אומרים מילה על הקושי לפרנס את המשפחה שגדלה או להצטופף בדירה הקטנה. הם גם בוחרים שלא לדבר בראיון הזה על חקירת מח"ש ועל גלי המחאה האדירים שהצית מותו של סלומון. את המאבק הזה הם מעדיפים לנהל בנפרד מסיפורה של מסרט. עד כה, חמישה חודשים אחרי התקרית, לא התקבלה בפרקליטות החלטה אם להעמיד את השוטר היורה לדין. "אנחנו מאוד מבקשים, ופונים לממשלת ישראל, שייתנו למסרט וילדיה להישאר כאן, ללמוד עברית, להיות במרכז קליטה", אומר וורקה. "איבדנו ילד ואף אחד לא יחזיר לנו אותו, אבל הנחמה שלנו היא שקיבלנו בת חדשה־ישנה. היא והנכדים ממלאים את החלל שנוצר מאז מות סלומון".
"שתחזור לאתיופיה ותבקש"
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "הוריו של סלומון ז"ל עלו לישראל מתוקף זכאותו של הסב. בעת עלייתם נלוו אליהם ילדיהם, ללא מסרט שנותרה באתיופיה. עקב הנסיבות המצערות והייחודיות של המשפחה הוחלט לאשר למסרט לבקר בארץ במעמד תיירת. אם תרצה להגיש בקשה למעמד בישראל, תצטרך לעשות זאת לאחר חזרתה לאתיופיה. בקשתה תיבחן בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטות הממשלה".
"להתחשב במקרה החריג"
הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר פסק בהסכמת הרב עובדיה יוסף ש"אין להטיל ספק ביהדותם של אנשי הפלאשמורה", ושיש להחיל עליהם את חוק השבות. אלא שלאורך השנים ממשלת ישראל התנגדה לכך, מאחר שחוק השבות לא חל על יהודי שהמיר את דתו מרצון. חלק מבני קהילת הפלאשמורה אכן עברו התנצרות מרצון, אחרים התנצרו מאונס בשל מצוקה קשה, ואחרים הפכו לחילונים. רבים מהם שבו עם השנים ליהדותם.
ב־2003 החליטה הממשלה להעלות את בני הקהילה שהוכיחו שהם צאצאי ביתא ישראל דרך השושלת האימהית שלהם, במסגרת חוק הכניסה לישראל ולא במסגרת חוק השבות. בני הקהילה עוברים בארץ גיור לחומרא. בנובמבר 2015 החליטה הממשלה להעלות את צאצאי ביתא ישראל גם מצד השושלת האבהית, בתנאי שהצטרפו לקהילות הממתינים באדיס־אבבה ובגונדר עד תחילת 2010, ויש להם בני משפחה מדרגה ראשונה או שנייה בארץ. על פי הרשימות בקהילות, שנבדקו על ידי משרד הפנים, מדובר בכ־9,000 מועמדים לעלייה. "אנו כעת לקראת סיום חמש השנים שבהן היו אמורים ליישם את החלטת הממשלה", מסביר אברהם נגוסה. "לצערי בפועל העלו רק 1,900 איש, וגם זה רק אחרי לחצים ומחאות".
נשמעות טענות שכל הזמן מצטרפים אנשים לקהילות הממתינות באתיופיה, ואין לדבר סוף.
"זו לא אמת, מנסים להטעות את הציבור. יש גידול טבעי בקהילות, ויש גם מוות טבעי, אבל אין מצטרפים חדשים שהם לא מזרע ישראל. זה נכון שיחד עם בני הקהילה עולים גם בני זוג לא יהודים, כי היו לאורך השנים נישואי תערובת. אי־אפשר לפרק משפחות. אבל בני משפחתו של בן או בת הזוג שאינם מזרע ישראל לא רשאים לעלות. בכל מקרה, כולם, כולל בני הזוג שאינם מזרע ישראל, עוברים גיור בארץ.
"במקרה של מסרט, היא עצמה מזרע ישראל. אביה, אחיה וסבה בארץ. היא אמנם לא הצטרפה לקהילה הממתינה לפני 2010, אך מדובר במקרה חריג. ההחלטה בעניינה נתונה בידי אדם אחד, שר הפנים אריה דרעי. אני חושב שבמקרה הקשה הזה, לאור הטרגדיה שעברה משפחת טקה, נכון לקחת בחשבון גם שיקולים הומניטריים ולהעניק לה ולילדיה מעמד של עולים".
לפנייה לכתב/ת 
