ג'יהאדיסט אחד, בהא אבו אל־עטא, חוסל, ומדינה שלמה נכנסה לשיתוק. בתי ספר מתל־אביב ודרומה נסגרו. הקניונים היו ריקים. והכל בגלל כמה רקטות לעבר תל־אביב. ההנהגה הישראלית כססה ציפורניים. חמאס יצטרף או לא? כך נראית הרתעה? הבעיה היא לא הסבב האחרון, וגם לא ההצלחה הנקודתית בחיסול אבו אל־עטא. הבעיה היא שכבר שנים שה"טפטוף" הזה משתק מאות אלפי תושבים. עם התנהלות כזאת כולנו צריכים לדאוג. לא ברור אם לאופוזיציה של גנץ וחבריו יש אלטרנטיבה. ואם יש, איש לא שמע עליה. יפה שהם העניקו גיבוי לנתניהו, זה כורח הנסיבות. אבל ישראל זקוקה לשינוי אסטרטגי.
בתחומים מסוימים יש למוח הישראלי כישרון המצאה ויצירתיות. אבל נדמה שדווקא בתחום האסטרטגי, בהתמודדות מול גופי הטרור, ישראל סובלת משיתוק מחשבתי. לא חשוב איך הסתיים העימות האחרון, דבר אחד ברור: התוצאה דומה לזו שהושגה בעימותים הקודמים. כלומר, רגיעה כלשהי שאחריה חוזרים לשגרת הטפטופים. התוצאה לא שונה משום שממשלת ישראל מתעקשת לא ללמוד שום דבר ממה שקרה בעימותים הקודמים. זו התעקשות מוזרה. וזו בהחלט סיבה לדאגה.
המנהרות והביצורים וכל הנשק של חמאס לא הכריעו ולא יכריעו את צה"ל, והרקטות של ארגוני הטרור לא הכריעו ולא יכריעו את העורף. צה"ל יכול להביס את אנשי הטרור, והעורף כבר הוכיח שיש לו כושר ספיגה. ולמרות זאת, ארגוני הטרור לא יובסו. מבצעים תמיד באים עם תאריך תפוגה. אחרי הפסקת האש, ראשי ארגוני הטרור שוב זוכים לפטור.
להקדים תרופות
זה קורה משום שישראל, שוב ושוב, מתמודדת בשתי חזיתות. אחת על הקרקע והשנייה מול דעת הקהל הבינלאומית. מי שמזלזל בשנייה פוגע בעצמו בחזית הראשונה. כל מבצע מתחיל עם הבנה למניעים של ישראל. שום מדינה הרי לא אמורה להבליג לנוכח ירי רקטות על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. אלא שבדרך כלל מהר מאוד התמיכה מסתיימת, ובמקומה מגיעה הביקורת. דעת הקהל העולמית לא מושפעת מצדקת הטענות של ישראל. הרי גם בלי שום קשר להתחממות כזאת או אחרת, מאות "ארגוני זכויות" עוסקים בקמפיינים שמציגים את ישראל כמדינה מרושעת שמאמללת את תושבי הרצועה. רק לפני קצת יותר משבועיים אמר הסנטור ברני סנדרס, המתמודד על הנשיאות, שהוא היה מעביר חלק מהסיוע לישראל לטובת תושבי הרצועה האומללים. הדברים נאמרו במסגרת ועידת ג'יי סטריט. סנדרס זכה למחיאות כפיים סוערות. זה לא שלפרנסי הרצועה חסר כסף. מאות מיליוני דולרים מגיעים לשם. חמאס מפנה אותם לתעשיית המוות. ביצורים, מנהרות ורקטות. את סנדרס זה לא מעניין. וגם לא מעניין אותו שהסגר היה יכול להסתיים ברגע שחמאס היה מקבל את תנאי הקהילה הבינלאומית, באמצעות הקוורטט, או את תנאי האיחוד האירופי, שמבוססים על פירוז תמורת שיקום.
עימות נוסף רק יחמיר את המצב. בנוסף לסנדרסים ולמוחאי הכפיים בג'יי סטריט יש מאות ארגונים שיצטרפו לחגיגה. הם יציפו את הרשתות החברתיות. הם יוציאו אלפים לרחובות. הם ידברו על טבח, על ג'נוסייד ועל זכויות אדם. הם עשו את זה בעבר. הם יעשו את זה גם בעתיד. נתניהו יודע שזה הסיפור. הוא גם יודע, ובוודאי אמור לדעת, שצריך להקדים תרופה למכה. זה בהחלט מוצדק לחסל את הארכי־טרוריסט מהג'יהאד. אבל לפני הסבב הבא נתניהו צריך לפנות למנהיגי הרצועה בהצעה פומבית. לא מספיק שהקוורטט והאיחוד הגישו הצעות, שספק אם מישהו בעולם - חוץ ממי שמתעניין - יודע עליהן. סנדרס לא יודע עליהן. ישראל צריכה להגיש הצעה דרמטית ונדיבה, שתזכה לכיסוי בינלאומי. לא עוד סגר. לא עוצר. היא צריכה להציע שיתוף פעולה, כולל נמל ימי, פיתוח אזורי, השקעות בתשתיות, חיזוק מערכת הבריאות. ובתנאי אחד: שהרצועה תעבור פירוז. חמאס והג'יהאד יגידו לא. הרי מדובר בגופים שמכורים לחלוטין לתעשיית המוות, כפי שציווה חסן אל־בנא, מייסד האחים המוסלמים. וגם "הסדרות" למיניהן הן רק לצורך הצטיידות לקראת העימות הבא. אז מה יש לישראל להפסיד מיוזמה כזאת? כלום. אבל דבר אחד יקרה. בחזית השנייה, של דעת הקהל הבינלאומית, ישראל תזכה לקצת יותר הבנה. זה לא ש"שוברים שתיקה" יפסיקו לתדלק את אילהאן עומאר. זה לא שארגוני הקמפיין האנטי־ישראלי יתרגשו ויניחו את נשקם. הם הרי לא בצד של סיום הסגר או של שיפור במצבם של תושבי הרצועה. הם בצד של חיסול ישראל. גם סנדרס יהיה אטום לעובדות. אבל בחוץ יש רבים אחרים, כולל מעצבי דעת קהל ומקבלי החלטות. לא כולם יתרשמו מיוזמה דרמטית של ישראל, אבל אחרים יושפעו. בקרב רבים מאלה שהיום לא ברור להם שחמאס והג'יהאד אחראים למצב תושבי הרצועה - ההצעה הישראלית תשנה את המצב. לא כל מי שזועם על ההרס ברצועה, מיד כאשר מתחיל עימות, הוא אנטי־ישראלי. אם נוותר על דעת הקהל העולמית, חבל להתחיל בעימות שכישלונו ידוע מראש.
עשור בקופסה
כבר עשר שנים בנימין נתניהו, מר ביטחון, הוא ראש הממשלה. כבר עשר שנים הוא חסר אונים לנוכח חמאס והג'יהאד. כבר עשר שנים הוא ודובריו מבטיחים לנו שזה הולך להסתיים. כבר עשר שנים שכל ההפצצות והעימותים והחיסולים לא פתרו שום בעיה. אפשר להאשים את תהליך אוסלו ואת ההתנתקות, כפי שעושים עכשיו אנשי ימין. אבל כבר עשר שנים נתניהו מוביל ומנווט. עשר שנים הן זמן ארוך דיו למצוא פתרון. יהיה מן הסתם עוד מבצע, אולי בעוד כמה שבועות או חודשים. והתוצאות יהיו זהות.
צריך להודות: בכל מקום שבו איראן בוחשת, בכל מקום שבו שולטת אחת משלוחות הג'יהאד, ולא משנה אם קוראים לה חיזבאללה או חמאס, התוצאה היא הרס, חורבן ושפיכות דמים. זה לא בגלל הסגר. זה בגלל שזה הדבר היחידי שהג'יהאד ואיראן מסוגלים לייצר. נתניהו יודע את זה. רוב הישראלים יודעים את זה. אבל הרבה אנשים טובים בעולם לא יודעים את זה. ולכן ידיה של ישראל קשורות. הג'יהאד הצליח לשתק השבוע את ישראל, ואתמול או מחר זה היה או יהיה חמאס. זה מחייב חשבון נפש, שינוי ואלטרנטיבה. אם לא הצעה דרמטית לתושבי הרצועה, כפי שחושב עבדכם הנאמן, אולי משהו אחר. אבל נא לחשוב. נא לצאת מהקופסה. ואם לאחר עשר שנים נתניהו לא מסוגל לספק תשובה - אז די, מספיק. צריך להודות שמדובר בכישלון. משום שבלי הודאה כזאת, אין סיכוי שנמצא אלטרנטיבה.
