מוות לג'יהאד, חיים לחמאס
הלילה יורד מוקדם עכשיו, בשקיעות מרהיבות, אדומות כדם, מעל עזה. נסעתי ברחובות השוממים של שדרות, בדרך למחסן המזרנים של הולנדיה, שחטף קסאם ונשרף ביום שלישי בבוקר. נסעתי בעקבות הריח: יותר יעיל מווייז. פעם היה בבניין מפעל לצעצועים. המפעל נסגר והשלט נשאר. את הבניין השכירו למפעל המזרנים שממוקם בהמשך הרחוב. אני ישן על מזרני המפעל הזה הרבה שנים. הרבה בגלל הנוחות, קצת משום שהמפעל בשדרות. עצוב היה לראות את מה שנותר – ערמות של מזרני גחלים שחורים שוכבים זה על גבי זה. לאחר שהאש כובתה, הציבו שומר בחוץ. "שלא ייכנס מישהו, חס וחלילה", אמר. העברית שלו טבלה במבטא רוסי.
בפינת הרחוב, כמה עשרות מטרים מהמחסן, פועלת תחנת דלק של חברת תפוז. שבעה גברים בגיל העמידה התרווחו על כיסאות בצבע כתום, שתו קפה וסודה וחיטטו בטלפונים, כל אחד והנייד שלו. מה זה, פרלמנט? שאלתי. "לא", הקפיד לתקן אותי אחד מהם. "קבינט".
ויטלי, יוחנן כהן, יהודה, אליקו שליין, יגאל, ג'רבי וחברים פותחים כל בוקר את מושב הקבינט בתחנה וסוגרים את היום במושב ערב. כולם בקבינט אחד, מלבד דיאבולו, הכלב של שליין, שישן מתחת לשולחן. אנחנו מתכנסים גם בימים שבין המלחמות, הם אומרים. עכשיו, כשהכל בשדרות מת – מה יש לעשות בבית חוץ מלהידחק עם האישה והילדים ולישון בשלושה מטרים של ממ"ד – הדיונים מתארכים.
הם ישבו שם בעשרה ל־11 ביום שלישי, כשהקסאם גמר את מחסן המזרנים. "קפצתי, אמאל'ה", הודה אחד.
ויטלי, איש גדול, כיפה סרוגה שחורה גדולה מכסה את ראשו, זקן אפור בלחייו, נראה כמו מהדורה מוגדלת של טופול ב"סלאח שבתי". הוא נהג סמי־טריילר. "מי בעל הבית כאן", הוא שואל, "אנחנו או אחינו הישמעאלים? מי מחליט אם ייפתחו בתי הספר מחר? לראש הממשלה שלנו יש מוח אלקטרוני, אבל מה? הוא רכרוכי. הוא פלצן. כדי לשרוד, הוא נותן מכה קטנה ובורח".
מה אתם רוצים שיעשה, שאלתי. שיכבוש את עזה?
"חלילה", אמר ויטלי. "אני מוביל טנקים. בכל סבב מביאים לכאן כמה מאות טנקים. אני מסתכל ונפעם. ואז מה? כלום. מה המשחק הזה? אתה מאיים ומאיים, ובסוף אתה הופך לבדיחה.
"בכל זאת בחרנו בו. למה? כי בין הרעים הוא הכי טוב. הוא יודע לשקר משהו־משהו. אני רוצה ראש ממשלה בן זונה ותחמן".
המהומי אי־הסכמה נשמעו מפי חברי הקבינט. אני מקווה שאני מייחס את הציטוטים לדובר הנכון. יוחנן כהן, למשל, עבר בבחירות האחרונות מהליכוד לעמיר פרץ. "כשהגעתי לקלפי, הידיים שלי רעדו", הוא אומר. "הצבעתי לעמיר למרות שהדעות שלו שמאלניות מדי בשבילי. כל השנים הוא חי כאן. הוא אמיתי.
"אבל מה? התאכזבתי. למה הוא לא הצטרף לביבי אחרי הבחירות? הוא יכול היה להציל את העיר הזאת".
"הצבעתי בעד עמיר כי הוא עובר את הסבל שלנו", אמר ג'רבי.
"יש צבע אדום בכרם שלום", התערב ויטלי. "יש צבע אדום בזיקים". הוא התקין בנייד שלו את האפליקציות של כל הגזרה. השקט הפתאומי בגזרת שדרות קצת הביך אותם. כאילו השקט הזמני מפחית ממשקל הטענות. אחד הראה לי תצלום מתוך הנייד שלו. אחד החברים שוכב על הבטן, צמוד לגדר אבן, במהלך אזעקה.
"צריך לכבוש את עזה", אמר יוחנן. "עד שערפאת הגיע לשם, היינו מסתובבים בעזה חופשי. הייתה טעות להביא אותו".
"המבוגרים בעזה מעדיפים את צה"ל", אמר יהודה. "לגבי הצעירים, אני לא יודע. הם לא מכירים את ישראל בכלל. אולי הם מעדיפים טרור".
"הטיל נפל פה אתמול", אמר יוחנן, "אם היה שורף מחסן במרכז הארץ, כל המדינה הייתה סוערת. כשזה קורה פה, לאף אחד לא אכפת".
"כשירו על גוש דן, היה יום שידורים מלא", אמר יהודה. "היום, כשיורים כל הזמן על העוטף, חזרו לתוכניות הרגילות".
"המצב גרוע", אמר ג'רבי. "גם ביטחוני, גם כלכלי".
למה אתה אומר, מחיתי. שדרות גדלה בשנים האחרונות. שכונות חדשות, תושבים חדשים.
"החדשים מסודרים, ברוך השם", אמר. הוא התכוון למשפחות הדתיות שהצטרפו לעיר. "לכל אחד יש בית ביצהר, בית בדולב. הוותיקים חיים על שכר מינימום. העסקים על הפנים: הכל סגור".
במה אתה עובד, שאלתי.
"עבדתי באינטל, בקריית־גת. לא בהיי־טק. קבלן. עכשיו אני נח".
הוא סיפר שאחד מארבעת ילדיו על הספקטרום. איך הוא מגיב לאזעקות, שאלתי.
"הוא בהיסטריה", אמר. "הילדים בשדרות מתגייסים לצה"ל עם פוסט־טראומה", אמר. "בושה וחרפה".
"צריך להחזיר את תל־אביב לערבים", אמר יגאל. "איך קוראים לכפר ההוא? שייח' מונס. שיחזרו לפולין, לרוסיה, לגרמניה. לא צריך אותם".
הם הזמינו את טל, המתדלקת בתחנה, לשבת איתם. טל, 20, חולמת להיות וטרינרית. היא חוסכת כסף כדי ללמוד וטרינריה בליטא. "לא רוצה לחיות בארץ", היא אומרת.
בדרך משדרות צפונה חשבתי על עתידה של טל, בת שדרות, בארץ שבה – כפי שכתבה המשוררת לאה גולדברג ושרה חוה אלברשטיין – יש "שבעה ימים אביב בשנה וסגריר וגשמים כל היתר". כשחלפתי על פני אשדוד, שוגר טיל לעבר העיר, אולי טיל אחרון בדרך להפסקת אש. הטיל יורט.
מה השגנו
זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד, בנסיעה בהולה לקהיר, בהפסקת אש כבושה, לגמרי זמנית, בתחושה של הישג יחסי בצה"ל ובאכזבה מרה בדרום. ההבטחות הריקות ודברי הרהב שהשמיעו שרים בממשלה לאורך יומיים, יאופסנו מחדש, עד לסבב הבא.
ישגורמים במערכת שהיו רוצים לשנות את כללי המשחק מהיסוד: קודם כל, לוותר על התיווך המצרי. המצרים לא שונים בהרבה מעורך הדין הוותיק ההוא, שהתפרנס יפה מלקוחותיו. יום אחד, כשנעדר מהמשרד, הבן שלו טיפל בתיקים במקומו. כשחזר, דיווח לו הבן שסגר בהצלחה תיק שנסחב לאורך שנות דור.
"טומטום שכמוך", אמר האב. "מהתיק הזה התפרנסנו במשך שנים".
המצרים נהנים מאוד ממעמד המתווך שניתן להם. יש להם עניין בהפסקות אש; אין להם עניין בהסכם. במהלך האירוע הנוכחי הם צירפו לתיווך שלהם גם את הממשל האמריקאי. עד לאחרונה ממשלת ישראל עמדה בין המצרים לממשל האמריקאי. עכשיו הם עומדים פתאום בין האמריקאים לישראל.
כדי להגיע להסדרה לאורך זמן בעזה, טוענים אותם גורמים, ישראל צריכה לוותר על התיווך המצרי ולדבר ישירות עם חמאס. יש על מה לדבר: הפסקת השיגורים מצד אחד, הסרת המצור מצד שני.
לרעיון כזה אין סיכוי לעבור את הקבינט. הדרג המדיני דבק בהחלטה שלו לא להחליט. המצב הזה משאיר מרחב תמרון מוגבל מאוד לזרועות הביטחון. הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן הגיעו להכרה, שהמשך פעילותו של בהא אבו אל־עטא, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד בעזה, מטרפד כל סיכוי להסדרה עם חמאס. הם העריכו שבתגובה לחיסול ישוגרו רקטות מעזה, אבל חמאס יתאפק והאיראנים יתאפקו. נכון לאתמול, ההערכה התאמתה.
את ההחלטה להתנקש באבו אל־עטא נתניהו יכול היה לקבל לבדו. אף על פי כן, על רקע המצב הפוליטי הנוכחי, הרמטכ"ל ביקש אישור קבינט. בעצתו של נשיא המדינה, בני גנץ וגבי אשכנזי תודרכו, למרות שגנץ לא נושא בתואר הרשמי של ראש אופוזיציה.
מה השגנו? בצה"ל טענו של־99 אחוז מהשיגורים בשנה האחרונה אחראי הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, ול־99 אחוז מהם אחראי אל־עטא. חמאס לא מצליח לשלוט בו ובארגונו. חיסולו מאפשר לחמאס להביא ליציבות שתועיל לתושבים. אתמול הגדיל צה"ל את מרחב הדיג; יורחבו האישורים לסוחרים לצאת לישראל; יורחבו האישורים לחולים. השאר תלוי בדרג המדיני.
בצד הצבאי, הבידול בין חמאס לג'יהאד הצליח. אחד הקצינים השווה את המהלך הזה לניעור שולחן מלא בזבובים וביתושים. "הצלחנו לפגוע ביתושים בלי לגעת בזבובים", אמר. נוסף למנהיג שלו איבד הג'יהאד מנהרות, חפ"קים ובתי מלאכה; לוחמים שלו נהרגו תוך כדי הכנות לשיגורים. היו מקרים אחדים של פגיעה בבלתי מעורבים, אבל ההרג לא הגיע לממדים שדחפו את חמאס להצטרף לשיגורים.
ככל שהדבר נוגע לצה"ל, השורה התחתונה מאוד מפוכחת, מאוד זהירה: אין לאף אחד אשליות בקשר לעזה. את ההישג, אם היה הישג, ניתן יהיה למדוד על פי אורך תקופת השקט שישאיר אחריו. האירוע בדרום איפשר לכולם להסיח את הדעת ממה שקורה בצפון: שם הבעיה הגדולה.
הלהבות והבשן
ציר הבשן הוא נתיב חדש לטנקים, שנכבש לאורך 30 ק"מ בצפון הגולן, לאורך התעלה האנטי־טנקית, במקביל לגדר הגבול. הכשרת הציר היא חלק מההתמודדות של צה"ל עם הנוכחות של חיזבאללה ושל האיראנים בסוריה. הידיעות בנושא הזה מבלבלות: מצד אחד, מספרים לנו שהאיראנים על הגדרות – ישראל במצב חירום. מצד שני, מטפחים את התיירות. לצד דרך הטנקים, מול קוניטרה הישנה, הציב צה"ל ספסל מתחת לעץ. מה הרעיון, שאלתי. בשביל התיירים שיבואו, הייתה התשובה. תיירים? במלחמה?
מעבר קוניטרה, שעד למלחמת האזרחים בסוריה היה פתוח למעבר כלות וסטודנטים ותפוחים מהכפרים הדרוזיים, לא ייפתח מחדש. ישראל מסרבת לפתוח אותו, למרות שהמצב בסוריה התייצב, ולמרות שהיבול הדרוזי מציף את השוק הישראלי ומקשה על חייהם של מגדלי התפוחים בגליל. המטרה היא לנתק בין הדרוזים בגולן לסוריה. המחיר הוא מתח באוכלוסייה הדרוזית משני צידי הגבול. למתח יש השלכות ביטחוניות.
בכל מה שנוגע לאיראן, מצבנו לא טוב. הבעיה שלנו לא מתחילה בגולן אלא בטראמפ. הדרך המחפירה שבה הוא יצא מצפון־סוריה, וההימנעות שלו מתגובה על הפלת המטוס האמריקאי ועל שיגור הטילים אל סעודיה, שינו את כללי המשחק. האיראנים מעיזים יותר ואנחנו זהירים יותר. הפעולות מהאוויר נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ובמזרח עיראק, שלפי מקורות זרים נעשו על ידי ישראל, נפסקו כליל; ליתר דיוק, כמעט כליל. גם בעבר הגיבו האיראנים על פעולות שיוחסו לישראל, אבל התגובה הייתה מקומית. עכשיו הכל פתוח.
הצבא הסורי היה נוח לישראל: הוא היה חזק דיו לשלוט בשטח וחלש דיו לא לאיים על ישראל. בתום מלחמת האזרחים הוא חזר לשלוט בשטח, אבל הפעם הוא מביא איתו אורחים איראנים ולבנונים. בישראל מדברים כרגע על עשרות אנשי חיזבאללה שמתחזים לאזרחים, וכמה מאות סורים לא מקומיים שמקבלים מהם שכר. החיילים בעמדות התצפית הם סורים, אבל מתודרכים על ידי חיזבאללה.
ישראל משלימה עם מציאות דומה בגבול לבנון. היא לא ששה להשלים עם המציאות הזאת גם בגולן. מעל לכל מרחפת השאלה איך להתמודד עם איראן. החלום של נתניהו, לרתום את הממשל האמריקאי לפעולה צבאית נגד איראן, התנפץ. ישראל נותרה לבד בחזית.
הפיל והפולקסווגן
ביום רביעי בחצות יפקע המנדט שקיבל גנץ להקים ממשלה. המשימה תעבור לכנסת, ל־21 יום. אם 61 חברי כנסת יחתמו על תמיכה במועמד מסוים, הנשיא יוכל לתת לו עוד 14 יום. התחנה הבאה תהיה בחירות.
מתוך ים הספינים, השקרים והמיאוס מבצבצים כמה עוגנים ברורים. האחד, נתניהו חותר לבחירות. זה המוצא שנותר לו, מסיבות משפטיות ופוליטיות; גנץ חותר לממשלת אחדות, אבל תלוי בלפיד; ליברמן לא מעוניין בבחירות, אבל מציב תנאים שמקשים על כינון קואליציה.
בימים הקרובים נשמע הרבה על שאלת הנבצרות. הנשיא ריבלין שם את המונח הזה על סדר היום כאשר הציג את המתווה שלו. נבצרות היא מצב שבו ראש ממשלה מכהן לא מסוגל לתפקד, בדרך כלל מסיבות בריאות. הנבצרות של נתניהו לא תלויה בחוות דעת רפואית. היא נוגעת לתיקים הפליליים שמחכים לו, לכישלון הניסיון שלו להקים ממשלה ולהתעקשות שלו להישאר בכל מחיר בבית בבלפור. המחוקק לא העלה על דעתו נבצרות כזאת. מתי תוכרז הנבצרות? מה יעשה הנבצר בתקופת נבצרותו?
השאלה הראשונה נעוצה בלב המשבר. גנץ וכחול לבן דורשים להכריז על נבצרות ברגע שהיועץ המשפטי יגיש כתב אישום; נתניהו היה רוצה שהנבצרות תידחה עד לשלב העדויות במשפטו. פתרון ביניים מאמץ את היום שבו יחל המשפט. אם נתניהו יקבל את מבוקשו, עורכי דינו יוכלו לדחות את המועד בשנתיים לפחות.
על השאלה מה יעשה הנבצר במהלך נבצרותו, אין לאיש תשובה. האם יוכל לנסוע לייצג אותנו בחו"ל? האם ינהיג את מפלגתו? האם ינאם באירועים פומביים? האם יצטלם ויכתוב לדף הפייסבוק שלו, האם יצייץ בטוויטר? אין שני ראשי ממשלה, אמר הנשיא. האם כך יבין את זה נתניהו?
ושאלה נוספת: האם יקיים את הרוטציה? בכחול לבן חושדים שלא. גם לאחר שדרעי ועכשיו גם ליברמן התחייבו לערוב לחתימה של נתניהו – אוי לבושה – מתקשים בכחול לבן להשתכנע. יש לי הצעה חלופית, שניתנת כאן בחצי־רצינות: שרה נתניהו תיתן מיליון שקל מתוך חשבון הבנק שלה כעירבון. אם נתניהו לא יקיים את הרוטציה, הכסף יחולט. על פי התנהגותה של העורבת, נדמה לי שגם מסכום קטן יותר היא תתקשה להיפרד.
ההנחה של נתניהו היא שלפיד, כמוהו, מעדיף בחירות על ממשלת אחדות. לפיד שואף להיות ראש ממשלה. אם גנץ יצליח, היעד הנכסף יתרחק; אם גנץ ייכשל, היעד ייעלם. נתניהו בונה על הסדק בהנהגת כחול לבן. אולי זה לא הסדק היחיד: כל אחד מהארבעה שואף להיות ראש ממשלה.
הגוש הימני־חרדי שהקים נתניהו מנע מגנץ להקים ממשלה בלעדיו. זה היה הישג פוליטי לא מבוטל, אבל להישג יש מחיר. נתניהו יצטרך לקחת איתו, לממשלה פריטטית, את כל הגוש. דרעי, פרץ, סמוטריץ', בנט והאחרים יעמדו על זכותם להמשיך לכהן בממשלה. מה יקרה בצמרת הליכוד?
בהנחה שממשלה כזאת, שאמורה לקצץ באכזריות בתקציבים, לא תוכל לגדול מעבר ל־24 שרים מחשש לשערורייה, יישארו לנתניהו שש משרות שר. ל־20 פוליטיקאים בליכוד – שרים, סגני שרים וחברי כנסת – יש הבטחה למקום מכובד סביב שולחן הממשלה. יותר קל להכניס פיל לפולקסווגן.
הליכה לבחירות תדחה את המרד בצמרת הליכוד. הנה עוד סיבה טובה לנתניהו להעדיף בחירות.
ליברמן אולי היה רוצה בסתר ליבו להפוך בתום המשבר הזה למס' 2 בליכוד, לנסיך הכתר. נתניהו לא יכול להציע להעביר הצעה כזאת בליכוד. לא היום. צפוף שם, בחבורת היורשים. אפילו את בנט ושקד הם סירבו לצרף למפלגה. ליברמן זקוק לוויתור ממשי מצד החרדים כדי להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. למשל, ויתור על המונופול בנושאי נישואים וגירושים, או במתווה הכותל. שאלות דת ומדינה יהיו בלב הוויכוח על קווי היסוד. ויתור כזה לא נראה באופק.
גנץ עשוי להודיע בימים הקרובים שהוא מקבל את מתווה הנשיא. זה מה שמייעצים לו. ההודעה לא תביא בהכרח לממשלת אחדות, אבל תחשוף את הבלוף בהודעה של נתניהו שהוא מקבל את מתווה הנשיא. בינתיים הכל במשבר הזה הוא טקטיקה, לא אסטרטגיה.
מחיר ההצלחה
חברת NSO תופסת חמש קומות באחד ממגדלי המשרדים הנוצצים בהרצליה פיתוח. אפל חולקת איתה את הבניין. הקומות משופעות בכל העזרים שחברות היי־טק משופעות בהן: מטבח עם אוכל בריא, כצו האופנה, ספות למנוחה ולשיחות נפש, משחקים, צעצועים. בכניסה לכל קומה, במה שנראה כמו יצירה של יעקב אגם, תלויה הסיסמה של החברה, בכחול־לבן פטריוטי: NSO היא בעלת הברית שלך בתחום הסייבר (באנגלית זה מצלצל יותר טוב). צעירות וצעירים יושבים מול מחשבים ומפתחים תוכנות, חלקם במכנסיים קצרים, חלקם יחפים. הים ניבט מהחלונות. מרשים.
NSO היא חברה מצליחה. שוויה מוערך היום בקרוב לשני מיליארד דולר. היא מעסיקה 700 עובדים. נפגשתי בימים האחרונים עם שניים מבכיריה, לשיחות רקע. הסיפור שסיפרו היה מרתק. האנשים טובים, הכוונות טובות. אבל כל מי שעוקב אחר הנעשה בעולם הסייבר יודע שזה לא סוף הסיפור. NSO איננה הפיה הטובה מהאגדות.
NSO (ראשי תיבות של שמות שלושת המייסדים) קמה לפני תשע שנים. היא חברת סייבר. בעולם הסייבר יש חברות שעוסקות בהגנה (צ'ק פוינט היא הידועה ביניהן) וחברות שעוסקות בהתקפה. NSO תוקפת. היא פיתחה תוכנה בשם "פגסוס", שמצליחה לחדור לסמארטפונים בלי ידיעת הלקוח ולשאוב מהם מידע. התוכנה נמכרת לממשלות זרות.
מנהלי החברה היו מודעים לבעיות האתיות שמציבה התוכנה שלהם: הלכה למעשה, הם מוכרים נשק, נשק שיכול להיות קטלני. הקונה יכול לנצל אותו למטרות טובות, למלחמה בטרור למשל, ללכידת סוחרי סמים, לאיתור פדופילים ברשת, ויכול לנצל אותו למטרות רעות, למלחמה במבקרי המשטר למשל, בעיתונאים, בפעילי זכויות אדם. יש חברות בשוק הבינלאומי שמוכרות תוכנות סייבר תוקפניות לכל דורש בלי לשאול שאלות רבות. התוכנה שמוכרת NSO יותר מוצלחת, כלומר יותר חודרנית, יותר מסוכנת. החברה הבינה שהיא מהלכת על חבל דק. היא חיפשה דרך לצמצם את השימוש בתוכנה לרעה.
בשלב ראשון, היא העמידה את עצמה תחת פיקוח משרד הביטחון בישראל. המשרד נותן לה היתר שיווק ורישיון יצוא. רק מדינות שזוכות לאישור משרד הביטחון יכולות לקנות את התוכנה. היא מכרה לממשלות בלבד – לא לגורמים פרטיים. הלקוח הראשון היה מקסיקו. בזכות פגסוס נתפס אל־צ'אפו, ברון הסמים המקסיקני. בשלבים הבאים החברה נצמדה לרשימות ההיתרים של ארצות־הברית והאיחוד האירופי, ולאחרונה גם לסייגים שקבע האו"ם. הוקמה ועדה שמפקחת על המכירות. יש בה ישראלים, אמריקאים ובריטי. לכל אחד מהחברים יש זכות להטיל וטו על מכירה. היו מקרים שבהם מדינת ישראל אישרה מכירה אבל הוועדה פסלה. הלקוח מקבל שרת נעול. ברגע שצץ חשד לשימוש לרעה בתוכנה, החברה יכולה לנטרל ולהשמיד אותו. בסך הכל אין יותר מ־200 יעדים בעולם שפגסוס חודרת אליהם באותו זמן.
נשמע טוב? לא לכולם. סיטיזן לאב, ארגון שמסונף לאוניברסיטת טורונטו, קנדה, מרבה לחקור בשנים האחרונות את החברה הישראלית. הארגון נחשב לסמכות אתית עליונה בעולם הסייבר. לפי גרסתו, לפחות מדינה אחת שרכשה את התוכנה, הודו, השתמשה בה כדי לחדור לחשבונות הווטסאפ של לפחות 1,400 משתמשים. לפחות מאה מהם הם עיתונאים, לוחמי זכויות אדם, אנשים שאין מקום לחשוד בהם בפלילים.
למרבה האירוניה, הארגון הקנדי משתף פעולה עם פייסבוק, שפעם הייתה ילד הפלא של עולם האינטרנט והיום נחשבת, בדין, לילד הרע. פייסבוק, הבעלים של ווטסאפ, הודתה בפגיעה בפרטיותם של מיליוני משתמשים. זה לא הפריע לה לתבוע לדין את NSO באמריקה.
התביעה היא תעלול של יחסי ציבור, לא הרבה יותר מזה. הסכום שדורשת פייסבוק הוא 80 אלף דולר, משהו שמארק צוקרברג, המנכ"ל, מרוויח בדקה אחת של עבודה. אבל הבעיה לא נעצרת בתביעה המשפטית.
העובדה שממשלות רוכשות את התוכנה וממשלות מפקחות למי מותר ולמי אסור למכור לא מספיקה יותר – לא באמריקה. ממשלות איבדו את אמון הציבור. הבעיה הזאת חורגת מעולם הסייבר, אבל כרגע היא משנה את כללי המשחק בו. העובדים הם חזית אחרת: עובדי גוגל התארגנו לאחרונה באיגוד מקצועי ומציגים דרישות אתיות לחברה. גוגל לא יודעת איך להדוף אותם.
במילים אחרות, מה שנחשב לפני שנים מעטות לעסק מבורך, טבול בשמה הטוב של הסטארט־אפ ניישן ובעובדות על תפיסת פושעים ומניעת טרור, הופך לבעיה. המנהלים שואלים שאלות; העובדים שואלים שאלות. ואפל, השכנה לבניין, תמיד תשמח לקחת אליה את העובדים שהתשובות לא מצאו חן בעיניהם.
לפנייה לכתב/ת 
