"אף פעם לא אגיד שניצחתי את הסרטן"
בתשע השנים האחרונות עברה איה גונן (33) חמישה סבבי טיפולים בסרטן, ובכל פעם התגלה גידול חדש. למרות הכל, היא הצליחה למלא אחר ההבטחה שנתנה לבתה ליה (9), כשהביאה לה אחות קטנה בהליך של פונדקאות. בין טיפולים לגידול ילדות היא מעבירה הרצאות תחת הכותרת "להנהיג את חיי". "בכל הרצאה הפצע נפתח וזה לא קל", היא מודה, "אבל העובדה שאני מסוגלת להעצים נשים אחרות מחזקת אותי מאוד"
חמש פעמים פלש הסרטן לגופה השברירי של איה גונן ובכל אירוע כזה, כשניסתה לחפש כוחות כדי להביסו, היא זכרה את הבטחתה לליה, בתה הבכורה. "מגיל אפס היא גדלה עם אמא שביום בהיר אחד מתאשפזת לשבוע־שבועיים ונעלמת מעולמה. הבטחתי לה שבכיתה א' תהיה לה אחות קטנה", מספרת גונן.
בפעם האחרונה שהסרטן תקף אותה אמר לה הרופא: "אני יודע שיש לך ילדה קטנה בבית ושאת רוצה ילד נוסף, אבל אני בטוח שאם תשאלי את ליה מה היא מעדיפה - אחות או אמא - היא תבחר בך". המשפט הזה חילחל לתוכה, ובפעם הראשונה היא הדחיקה את הרגש לטובת ההיגיון הבריא. "הבנתי שאסור לי לסכן את עצמי", היא מספרת, "ובעלי חיבק אותי והבטיח שלליה בכל זאת יהיו אחים".
כיום היא אם לשתיים: ליה (9) ושיה (שנה ושמונה חודשים), שנולדה בגיאורגיה באמצעות פונדקאית. בין הטיפולים, שהיא עדיין מקבלת, גונן חורשת את הארץ עם ההרצאה שלה, "להנהיג את חיי", שבה היא מספרת על האופטימיות והכוח שנובטים דווקא מהמקומות הכי נמוכים.
רבים רואים בה גורו לשמחת חיים ומצטטים מחשבות שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה, כמו "האושר שלנו הוא עיקר החיים. אנחנו יכולים להיות בריאים ולחיות בעצבות. בבריאות אין לנו שליטה, באושר - כן".
לפני תשע שנים לא היה בה אפילו צל של ספק לגבי אושרה. גונן (33) תושבת מגדל־העמק, עשתה את שירותה הצבאי כשוטרת. במהלך חופשה באילת הכירה את טומי בן יהודה (37, איש שיווק), שהפך לבעלה. היא למדה מדעי התנהגות במכללה בעמק יזרעאל ותיכננה להמשיך לתואר שני בייעוץ חינוכי. "היינו זוג צעיר שכל החיים לפניו", היא אומרת, "בהיריון הפכתי לפילה ובחודש השביעי, כשהתמתחתי על הספה, בעלי הבחין בגולה בין בית השחי לשד. רופאת המשפחה טענה שזה גוש חלב. בגיל 24 ילדתי את ליה, הינקתי אותה במשך חודש ואחר כך חזרתי ללימודים וגם מצאתי עבודה כי בדיוק קנינו בית ונזקקנו לכסף".
ארבעה חודשים אחרי הלידה היא חזרה לרופאת המשפחה, שחזרה על האבחנה של גוש חלב. גם הגינקולוג שבדק אותה לא נראה מודאג, אך ליתר ביטחון הפנה אותה לכירורג שד. "הייתי רגועה לגמרי כשנכנסתי לאולטרה־סאונד, ולא הבנתי למה הטכנאית מגוללת באוזניי את סיפור הסרטן שלה ומנחמת אותי ב'יהיה בסדר'. רק חששתי מהצלקת שתישאר לי אם יחליטו להוציא את גוש החלב בניתוח. גם כשהוזמנתי לרופאה הייתי רגועה לגמרי, אבל כשהיא שאלה 'הגעת לבד?' הרגשתי את הדמעות. צילצלתי לאמא שלי, שעבדה כמלווה בהסעות של ילדים, וביקשתי ממנה לבוא. בינתיים הרופאה התחילה להסביר שהתגלה ממצא חריג ושהגוש כנראה ממאיר".
יש לך רקע משפחתי?
"אמי חלתה בסרטן הרחם כשהייתי בת 17, ומכיוון שהיא אישה מאוד חזקה לא חוויתי את המחלה שלה כטראומה. היא חבשה פאה ובבית הסתפקה במטפחת. כשנכנסתי לחדר השינה שלה נבהלתי ממראה הקרחת. מאחר שאני הבת הרביעית לא התבקשתי ללוות את אמא לטיפולים אז מבחינתי הסרטן נשאר משהו רחוק, שקיים רק בטלוויזיה ובסרטים".
ואז הגיעה תורה להפוך לחולה. "הרופאה שירטטה על הדף את השדיים שלי, סימנה את מקום הממצא, וכשהתחילה לפרט את פרוטוקול הטיפולים חשבתי רק על השיער הארוך שלי, סימן ההיכר שלי, שהגיע עד לישבן. במכון הפאות ביקשתי פאה בדיוק כמו השיער שלי כדי שליה לא תבחין בהבדל, ונאמר לי שפאה עם שיער כה ארוך תכביד עליי מאוד", היא מספרת.
במשך שנה היא טופלה במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. היא עברה ארבעה חודשי כימותרפיה, ארבעה חודשים של טיפול ביולוגי וחודש של הקרנות יומיומיות. "זוועה", היא מסכמת במילה אחת, "הדבקתי את הפאה כדי שגם בלילה לא תזוז ממקומה. הרגשתי שכולם מסתכלים על הפאה ורציתי לשים סוף לניחושים ולמבטים. לאחת המסיבות במכללה הגעתי בחולצה מנומרת, אודם אדום על השפתיים וקרחת. למחרת יצאתי לטיול עם קבוצת הנשים 'גמאני חליתי בסרטן השד' שהתחברתי אליהן דרך הפייסבוק. עבורי זו הייתה הקלה".
את סיום שנת הטיפולים היא חגגה בחיק משפחתה עם עוגה שעליה נכתב "איה המנצחת", והתכוונה להסתער על החיים. אבל שבוע לאחר מכן נפטר אביה באופן פתאומי. "נשברתי", היא מספרת, "הרגשתי שאבא, שליווה אותי בכל הטיפולים, חיכה עם מותו עד להחלמתי. אמרתי שאני מוכנה לקבל את הסרטן עוד עשר פעמים ולא את זה. למזלי, הסרטן הרפה ממני לשנתיים. התחלתי לעבוד במענה טלפוני של חברת סלולר, וכשעניתי לשיחה ב'בוקר טוב' היו כאלה שאיחלו לי יום רע. חזרתי להתאמן במכון כושר וביליתי עם ליה, שבגיל ארבע החלה לבקש אחות או אח. ידעתי שזו תהיה משימה לא פשוטה מפני שהסרטן שלי הורמונלי. הוא התפרץ כשהייתי בהיריון והאונקולוגית טענה שיש סיכוי גבוה להישנות המחלה בעת היריון, ולמרות זאת הבטחתי לבתי שאגשים את חלומה".
אחרי השנתיים השקטות הגיעה ההפתעה. "באחד הבקרים התעוררתי עם פרכוסים וקראתי לטומי. ביד אחת הוא החזיק את הלשון שלי כדי שלא אבלע אותה ובידו השנייה הוא הרחיק את ליה מהחדר. התעוררתי בניידת לטיפול נמרץ ובבית החולים 'העמק' התגלה ממצא חריג בראש והובהלתי לניתוח. פתחו את הגולגולת והוציאו גרורה בודדת מהמוח. התעוררתי עם ראש מגולח. חזרתי הביתה חבושה, סיפרתי לליה שהיה לי פצע, ונכנסתי לשגרה של בדיקות אחת לשלושה חודשים. אחרי חצי שנה התגלתה עוד גרורה באזור הניתוח. שוב פתחו לי את הגולגולת והפעם גם נשלחתי ל'הדסה עין כרם' לטיפול משלים של הקרנות לראש, שנעשה כשהוא חבוש במסכת ברזל. ספרתי שישה חודשים ושוב נמצאה גרורה. כבר הצעתי לרופאים לעשות לי רוכסן".
בפעם החמישית שהוזעקה לבית החולים, הפעם בעקבות איתור גרורה ליד ארובת העין, היא הספיקה לקנות ערכה ביתית לבדיקת היריון וראתה שני פסים על המקלון. "אמרתי לטומי 'מזל טוב, אנחנו בהיריון, למה אתה לא שמח?' כשהוא ניסה להסביר לי שלא אוכל לקבל הקרנות במהלך ההיריון הייתי אטומה, חשבתי רק על האחות הקטנה שאלד לליה. אבל השיחה עם הרופא הבהירה לי שליה צריכה, בראש ובראשונה, את אמא שלה. הוא טען שעליי להתחיל מיד בכימותרפיה, אבל הגינקולוגית שאלה: 'אתם לא רוצים לעשות שימור פוריות?' שמחתי שההצעה באה ממנה, לא היה לי אומץ לשאול. במשך חודש קיבלתי זריקות הורמונים במינון מופחת, כדי לא להעיר את הסרטן, והקפאנו תשעה עוברים".
במקביל לטיפולים היא חרשה את הערך "פונדקאות" בגוגל. "הבנתי שמדובר בעלויות מטורפות ונכנסתי לדיכאון. האם כסף יהיה המחסום שימנע ממני להביא לליה אח או אחות? ואז עלה הרעיון של גיוס המונים. כתבתי פוסט על ההבטחה שנתתי לבתי, פתחתי חשבון לתרומות וההיענות הייתה מדהימה. רק נשמה טובה אחת שאלה אותי 'מה, את רוצה להביא לעולם עוד יתומה?' ובתגובה שאלתי אותה אם היא יודעת מה עלול לקרות לה מחר בבוקר, כשתחצה את הכביש. מני אסייג אירגן לנו ערב התרמה של סטנדאפיסטים והצלחנו להגיע למאה אלף שקל - כשליש מהסכום הנדרש. חברת 'מנור מדיק' הסכימה להתחיל את התהליך למרות שהסכום המלא עדיין היה רחוק מאיתנו. לקחנו הלוואות, העברנו ארבעה עוברים לגיאורגיה והפונדקאית נקלטה. תיכננתי לבשר לליה על ההיריון רק לקראת הלידה, אבל באחד הערבים, במקלחת, כשהיא שוב דיברה על האחות שהבטחתי לה, גיליתי לה שזה יקרה בקרוב. בעלי רצה בן, אבל שמחתי שזו בת. הוכחתי לליה שאמא מקיימת הבטחות".
את תהליך הפונדקאות היא הנגישה לליה בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. "כשבישרתי לה שבקרוב תיוולד לה אחות העיניים שלה ננעצו בבטן שלי. שאלתי אותה: 'את זוכרת שהייתה לי בעיה בבטן? אז מצאנו אישה שעוזרת לנו ללדת תינוק. לקחו חומר מאמא וחומר מאבא, עירבבו אותם כמו סליים, ובמקום להכניס את הכדור לבטן של אמא - הכניסו אותו לבטן שלה'. תיכננתי לעמוד מחוץ לחדר הלידה, אבל הרופא יצא ואמר שהפונדקאית מבקשת ממני להיכנס. זו הייתה חוויה מדהימה. קראנו לה שיה (שי מאלוהים) ובבוא היום נספר לה מה משמעות שמה".
אחת לשלושה שבועות מתייצבת גונן בהדסה לטיפול ביולוגי דרך הווריד. "אני מקבלת אותו באהבה, בזכותו אני רגועה. אף פעם לא אגיד 'ניצחתי את הסרטן', אני מתייחסת אליו כמו אל מחלה כרונית, ולהרצאה שלי קראתי 'להנהיג את חיי' מפני שלא איפשרתי לו לנהל את חיי ולקחת אותם למקומות שהוא רצה. בכל הרצאה הפצע נפתח וזה לא קל", היא מודה, "אבל העובדה שאני מסוגלת להעצים נשים אחרות מחזקת אותי מאוד".
לפנייה לכתב/ת 
