שבת 28 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: עדי אורני
    זמנים מודרנים  • 16.11.2019
    "אני מסוגלת לראות את הקומדיה תוך כדי התמודדות עם הטרגדיה"
    מריבה מטורפת סופנית בארבע בבוקר? אהבה התמכרותית חולנית שקיצה ידוע מראש? הסטנדאפיסטית מור חן, הופכת את מערכות היחסים המעורערות שבהן היא מתמחה לזהב קומי טהור, שעליו היא מעופפת כל הדרך לפסגה. גם אחרי אחת ההתרסקויות המפוארות בתולדותיה (עכשיו בריאליטי "יס מן"), ממש אין לה בעיה להמשיך לחכות לנסיך
    סמדר שיר | צילום: עדי אורני | סטיילינג: חומי פולק

    מור חן גרה בסוף יפו, מול בית קברות עתיק, ואותה זה מצחיק. לא רק מפני שהשכנים שקטים. ביושבה בסלון, עם נעלי בית בדמות בוב ספוג, היא מספרת על בעל הדירה, שתיאר באוזניה איך "בלילה־בלילה הוא ראה נזירה שיוצאת מבית הקברות ומתהלכת ברחוב, וכשהתקרב אליה הוא ראה שזו רק גלימה שחורה, בלי גוף. נבהלתי נורא, ביקשתי ממנו שלא יפחיד אותי, אז הוא סיפר לי שלמחרת, בלילה־בלילה, גם אח שלו ראה את הגלימה שמתחתיה אין נזירה. בלילות הראשונים כאן ישנתי בישיבה, עם קיסמים בעיניים ונבוט ביד, מוכנה למפגש".

     

    לדירתה הנוכחית עקרה לפני שמונה חודשים, בליווי מצלמת הסדרה "יס מן" (yes) שתיעדה את התרסקותה, "אבל כל מה שקדם להתרסקות המפוארת נחתך", היא מגלה. "ככה זה בטלוויזיה. בסוף יושב העורך ומחליט מה יישאר על הרצפה. זו הסיבה שעד היום סירבתי לכל הדוקו שהציעו לי. רק על החומרים שאני מייצרת בעצמי, פאנצ'ים וסרטונים, יש לי שליטה. איך יבינו למה איבדתי את זה אם לא מראים את הטריגר?"

     

    גם את הטריגר מסוג הטרגדיה היא הפכה לקומדיה. "במשך חמש שנים גרתי עם החתולה שלי, פליקס, באזור היותר סימפטי של יפו, בבית עם חצר, עד שבעל הבית המנוול הודיע לי 'יש לך שלושה שבועות לעזוב'. הוא ידע שהבית שלו הולך לפינוי־בינוי ושמר את זה בסוד. איך אמצא מקום נורמלי בשלושה שבועות? ומה אעשה עם פליקס, שהיא חתולה בעייתית שלא מוכנה להיכנס לכלוב? בנוסף, הייתי אז בזוגיות עם סטנדאפיסט מדהים ולא הייתי סגורה שהוא האחד".

     

    פאוזה. היא מגלגלת עיניים. "לפני שבוע הפסיכולוגית שלי אמרה שהבעיה שלי נובעת מהעובדה שאני מחפשת את הנסיך של דיסני. שאלתי אותה מה הבעיה בזה והיא טענה 'למה את חושבת שמגיע לך נסיך? מה, את נסיכה? ולמה את חושבת שיש נסיכים בעולם?' אז עניתי לה שנסיכים אולי כבר אין, אבל מכשפות לא חסר".

     

    כמה זמן את בטיפול פסיכולוגי?

     

    "היא לא פסיכולוגית, היא מאמנת, אבל אני קוראת לה ככה כדי להרגיש כמו העשירים האלה, שיכולים להרשות לעצמם. איפה הייתי? הזוגיות שלנו צמחה מתוך ידידות עמוקה וארוכה, וכל הזמן ניקרו בי ספקות בגלל שהרגשתי שהוא כמו אח שלי ופחדתי שאם זה ייגמר בינינו אאבד אותו גם כידיד. בתקופת הצילומים הוא הלך איתי לראות דירות, היו לי שתי אופציות, כיוון שאני הכי לא החלטית בעולם התלבטתי עד לדקה ה־90, ורק כשהגעתי לנמל יפו, עם ההובלה, הודעתי שאני מוותרת על הדירה. צילצלתי לאופציה השנייה, ובעל הדירה בישר לי שהוא ויתר עליי. לא קלטתי איך מאחת עם שתי אופציות דיור הפכתי להומלסית. ישר צפו בי הזיכרונות של ילדה שהוריה מתגרשים ומוכרים את הבית במושב כדי לחלק ביניהם את השלל. מה, אני אחזור לגור עם אמא? בגילי? כמו אפס מוחלט?"

     

    גמלונית וביישנית

     

    מור (33), בתם של טלי (עובדת בנק) ואיציק (סוכן ביטוח) גדלה בכפר רות. הוריה התגרשו כשהייתה בת 12 וארבע שנים לאחר מכן עקרה עם אמה לראשון־לציון, ולא הצליחה להפוך למקובלת. "הייתי ילדה גבוהה, גמלונית וביישנית", היא נזכרת, "המלכה של הכיתה החליטה שאני מכוערת והאמנתי לה מפני שלא ידעתי מה זה קנאה. מדי פעם הייתה לי תחושה חוץ־גופית שבה ראיתי את עצמי כמפורסמת, אבל לא ראיתי איך זה קורה ובתור מה. בגיל תשע ישבתי עם הוריי בסלון, מול הטלוויזיה, ופתאום התחלתי להזיע ולרעוד. אחר כך הגיעו ההקאות. לקחו אותי למיון, לא מצאו כלום ורק למחרת, כששוחחרתי הביתה, הבנתי שזה היה התקף חרדה. במשך שנתיים חייתי בפחד מפני ההתקף הבא, הייתי בלופ, סיוט, והדבר היחיד שהרגיע אותי היה ספרים. כל ערב אבא חזר הביתה עם ספר שאיפשר לי להסיח את הדעת. החדר שלי הפך לספרייה".

     

    את שירותה הצבאי היא עשתה כראש לשכה בחר"פ צריפין ("חילקתי גימ"לים לכל מי שביקש, ביקשתי שיביאו לי בורקס ועליתי 13 ק"ג") ובסיומו התקבלה לצוות בידור באילת. "מרוב ביישנות לא הצלחתי לפתוח את הפה, והחליטו שאם אני לא מדברת זה סימן שאני מטומטמת. שלחו אותי למועדון הילדים ודווקא שם פרחתי, רזיתי, קיבלתי ביטחון עצמי והרמתי הצגות. אחרי שמונה חודשים, כשהמנהל ראה את ההצגה עם הילדים, הוא החזיר אותי לצוות הבידור וקיבלתי את כל התפקידים הראשיים. הבנות האחרות התעצבנו, הוציאו לי שם של אחת שאי־אפשר להסתדר איתה ופוטרתי. חזרתי לבית של אמא בדיכאון, נכנסתי למיטה ואחרי חודש הרמתי את הראש והחלטתי שאני לא מוותרת. אני אחזור לאילת עם הנשק שלי, שהוא חוש ההומור, ואשחק אחת עם ביטחון. פייק איט אנטיל יו מייק איט! זה עבד. התקבלתי לרשת אחרת, קיבלתי את כל התפקידים הראשיים במיוזיקלס והיה לי כיף, עד שאמא שלי ירדה לאילת ופקדה עליי לחזור".

     

    למה?

     

    "היא רצתה שהבת שלה תהיה עורכת דין. אז חזרתי לראשון־לציון, התחלתי ללמוד משפטים במכללה למינהל והשתעממתי רצח. נרדמתי בשיעורים. כשנפתח מסלול ללימודי משחק עם תואר עברתי אליו, בהנחה שהתואר יספק את אמא. במקביל, נרשמתי לבית צבי ושיגעתי את כל הבמאים. עשיתי להם סטנד־אפ בלי לדעת שזה סטנד־אפ. בגיל 25 חברים מצוות הבידור הזמינו אותי למרתון של סטנדאפיסטים מתחילים, ישבתי באולם ושמעתי שכל אחד מהם מתחיל ב'אתם מכירים את זה שנגמרת לך הבטרייה?' חטפתי הלם, כאילו שמצאתי את אחיי האבודים. הבנתי שמשחק זה נחמד, אבל סטנד־אפ זה ה־דבר! נרשמתי עם חברה טובה לקורס קומיקאים, כשהיא פרשה ולא הסכימו להחזיר לי את הכסף, אמרתי לעצמי 'אין ברירה, תמשיכי לבד', והתחלתי לכתוב פאנצ'ים. הראשונים היו די דלוחים כמו: 'את מגיעה עם האוטו לקניון, עוצרת לביקורת והשומר מתחיל להעביר ביקורת על השיער שלך'. כאלה".

     

    איך אמא הגיבה?

     

    "צריך לזכור שבאותה תקופה הסטנד־אפ עוד לא היה על המפה, זה היה לפני 'צחוק מהעבודה', אמי המרוקאית שאלה 'מה, את רוצה להיות שחר חסון?' בהבעה מזלזלת. אבא שלי חשב שזה תחביב לא מזיק, לא מקצוע, בטח שלא משהו שאיתו אפשר לגמור את החודש. אבל החלטתי שאני הולכת על זה והכנתי את עצמי למסלול ארוך שנים של עוני וקשיים. קאט דה בולשיט. אם תעשי את מה שאת אוהבת הכל יגיע, אין מה לדאוג".

     

    שאלת את עצמך מה יקרה אם לא תצליחי לפרוץ?

     

    "תמחקי, תמחקי", היא מתחלחלת. "המילה הכי שנואה עליי היא 'פריצה'. רציתי להשתפשף, לעבור תהליך ולגדול בהדרגה. נסעתי לקצה העולם בשביל להופיע בחינם בחור הזוי וגם מימנתי את הדלק. בהתחלה דיברתי על דברים כלליים שקרו לי, כמו הקטע עם מס הכנסה. עיקלו לי את החשבון בגלל חוב, זכותם, אבל מאיפה אני אשלם את החוב אם החשבון שלי מעוקל? הביורוקרטיה הישראלית הורסת. לקח זמן עד שהעזתי להיחשף. היום אני מביאה את עצמי ורק את עצמי, בשיא הכנות. הכל - חוץ ממזג האוויר. חרדות, צלקות, אהבה נכזבת, אללה איסתור ולהקתו".

     

    במשך שנתיים וחצי חן הייתה צמודתו של ירון ברלד, בגרסתו העבה, ולפני שלוש שנים (כששיחקה ב"מסובך", בתפקיד הסטוץ של רן שריג) הודתה שהייתה מכורה לברלד. היום היא מתרעמת: "מה את חופרת לי בהיסטוריה? ברלד זה מלפני חמש שנים, ולמרות הכל נשארנו חברים טובים". אחרי הגמילה היא צללה לזוגיות בת שנה וחצי עם הסטנדאפיסט שי יום טוב והם התחילו לייצר סרטונים, "17 אלף לייקים כל אחד, אבל הרגשתי ששי הוא כמו אח שלי ופחדתי מגילוי עריות. ערב אחד הלכנו לחתונה, מתחת לחופה החתן אמר לכלה 'מהרגע הראשון ידעתי שתהיי אשתי' וזה הכה בי מפני שלא יכולתי להגיד את זה לגביו. בארבע בבוקר התפתח בינינו ריב מטומטם ואני, במקום לדבר איתו, צעקתי עליו שיעוף לי מהעיניים. וזה בדיוק מה שהוא עשה".

     

    קווים אדומים

     

    על הבמה זה נשמע אחרת. "אני אחרי פרידה, ברור שאני עזבתי אותו", היא שופכת. "מה, נראה לכם שמישהו ייפרד ממני? אבל הוא לא נלחם עליי. הוא זרם. למה הוא לא זרם איתי כשרציתי לעשות אבובים?"

     

    "כן", היא מודה באשמה. "אני מאמינה בנוסחה 'טרגדיה פלוס זמן הופכת לקומדיה'. כשאת מתרחקת מהסיטואציה הטרגית ומהכאב שנלווה אליה, את מעבדת אותה ומוציאה ממנה קומדיה מופלאה. וככל שאת רוכשת ניסיון זמן העיבוד מתקצר. היום אני כבר מסוגלת לראות את הקומדיה תוך כדי התמודדות עם הטרגדיה, אבל יש לי קווים אדומים. אני לא אצחק על החיצוניות של אנשים ואין אצלי פאנצ'ים מיזוגניים, תמיד אביא את הזווית הנגדית. כשאני צוחקת על בנות שטוחנות וחופרות ומנתחות כל פיפס, אחרי כמה דקות אני אגיד שלבנות יש יכולת הכלה שלגברים, למרבה הפדיחה, ממש אין. תבוא לחבר שלך ותגיד לו 'נפרדתי' ומה הוא יעשה? יפתח בירה ויגיד לך 'נקסט'. רק אנחנו, הבנות, נארגן קבוצת תמיכה לפרודה הטרייה".

     

    היא עובדת נון־סטופ. "פעם, בצעירותי", היא מקטרת, "אם העיניים שלי נפתחו ב־12 בצהריים הכרחתי אותן להיסגר עד שתיים. הייתי המובטל בטיטו. היום יש לי יקיצה טבעית בתשע בבוקר. אני מתחילה בעריכת סרטונים כדי להתפקס, מצלמת, כותבת ובערב יוצאת להופעה. יש הופעות פתוחות, סגורות, חלטורות, ועדי עובדים וגם למסיבות רווקות אני מגיעה. ואני משקיעה! שולחת שאלון לאחת מחברותיה של הכלה ומפגינה בקיאות בחומר. הלסת שלה נושרת כשפתאום אני מספרת שהוא הציע לה אחרי ארבע שנים. 'למה למהר? שייקח את הזמן'. כאלה".

     

    את פוחדת מהגיל?

     

    "אני בהדחקה, למרות שלא אכפת לי להיראות היום כמו ג'ניפר לופז בגיל 50. אחותי, אני ראיתי אותה. הישבן עומד, החזה זקוף, נשבעת לך שבהוליווד כבר המציאו משהו. בקרוב זה יגיע לכאן".

     

    מה החלום שלך?

     

    "לקנות את בית ילדותי בכפר רות ולחזור לגור בו. ומבחינה מקצועית, להמשיך לעשות אותו הדבר, אבל לגדול ולהגיע לכל העולם. בהדרגתיות, כמובן. וגם למצוא אהבה שבה ארגיש שלמה ובטוחה כמו שאני על הבמה".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 16.11.19 , 22:15