תוכנית מיצוי

נדיר לפגוש על המסך דמויות שהצליחו לשרוד יותר מ־15 שנה ועוד בהפסקות ממושכות למדי. אבל מירי פסקל (אילן פלד) ותקווה בן־חיים (יעל פוליאקוב) לא שמעו על כך – ועל עוד הרבה דברים – ואחרי "אחד העם 1" ו"אחד העם 101" האחיות השרוטות מתאחדות ב"הנוכלות". הסדרה החדשה מתוארת כ"קומדיית פשע", אבל כל פרויקט שפלד ופוליאקוב אחראים עליו לא יכול להתכנס תחת הגדרה כה ישירה. נראה ש"איפשרנו לאילן וליעל לעשות מה שבא להם בתור 'מירי ותקווה' ומשם נסתדר", היה ארוך מדי.

"הנוכלות" בהחלט מנופפת בגאווה בחופש האמנותי שמאפיין את היצירות של פלד ופוליאקוב. בחמשת הפרקים הראשונים של "הנוכלות" (והאמת, גם בחמש הדקות הראשונות) יש מספיק התרחשויות שמסבירות מדוע היא משודרת ב־yes ולא בקשת או ברשת. התסריט, שמבוסס על סיפור מאת יהודית מילוא – המטפלת/גורו של פוליאקוב וסלבס אחרים – מביא לשולחן את אותו הומור אקסצנטרי וקולני, וולגרי וקאמפי. כביכול, כל מה שדרוש כדי להכריז "קאלט" וללכת הביתה.

אלא שזה בדיוק מה שצורם ב"הנוכלות". במקום שפלד ופוליאקוב יעמדו בחזית של הקומדיה המקורית וחסרת המעצורים, הסדרה שלהם מרגישה כמו שחזור לא מנומק, שבונה על המוניטין המצוין של הצמד בציפייה לזכות באהדה אוטומטית: קחו מירי, קחו תקווה, קחו מבטא עם חי"ת ועי"ן גם איפה שאין חי"ת ועי"ן, קחו שיבושי עברית, קחו שרבובי אנגלית, קחו נוגרות וראסיות. מישהו מוכן לצעוק כבר "קאלט"? אין לנו את כל היום.

זה לא ש"הנוכלות" בלתי מצחיקה (בכל זאת, פלד ופוליאקוב) או נטולת הברקות (הריאליטי "בלבוסטה" בהנחיית מירי בוהדנה) כמו שהיא סובלת מתחושת מיצוי. מה שהיה נראה מרענן ומלהיב – ובמשך לא מעט זמן – התחלף בתהייה, מתי יישלפו מהשרוול הזה קלפים בצבע שונה. רק לאחרונה הושקה "זאת וזאתי" של גיתית פישר, שנשענת במובהק על מורשת מירי ותקווה. עבור פלד ופוליאקוב זאת לא רק מחמאה מוצדקת, אלא גם רמז דק: אולי הגיעה השעה להתקדם.

מנגד, הסדרה מלווה בשירים שנכתבו והופקו בשיתוף מבצעים ומוזיקאים שהתחברו היטב לרוח המטורללת של פלד ופוליאקוב: "בולבול" עם ישי לוי, "אפצ'י" עם הראפרית המעולה עדן דרסו, "סינג פרום יור פוסי" ועוד. גם בעבר הפן המוזיקלי גילם תפקיד מפתח אצל פלד ופוליאקוב, מהפינות ב"ארץ נהדרת" ו"מה נסגר" ועד המחווה ללהקות הצבאיות במהלך צוק איתן. אלא שכאן התוצאה אפילו יותר יצירתית, חדה, מהוקצעת ומשעשעת. כסדרה, "הנוכלות" חורקת ומקרקשת. כמערכוני פופ קצרים וקלילים היא דווקא עובדת לא רע בכלל.

בקטנה 

ביקורתיות נגד מערכת המשפט היא לא משהו שקל למצוא בטלוויזיה בימים אלה. ובכל זאת, הכתבה של אילה חסון על פרקליט המדינה ב"שישי" של רשת הדיפה ניחוח לא עדין של סגירת חשבון, אולי בעקבות ההתנהלות (הכוחנית והמביכה) של שי ניצן כלפי חסון בפרשת גל בק ז"ל. כמו כן, הומור אף פעם לא היה הצד החזק של תוכניות האקטואליה. אבל כשאביעד גליקמן, הכתב לענייני משפט של ערוץ 13, אומר "אני בטח לא הדובר של שי ניצן" – ובכן, זה כבר פאנץ' ברמה של ג'רי סיינפלד.