ביומיים האחרונים ניצבת איראן בפני גל נוסף של מחאה בעקבות החלטת השלטונות להעלות בשיעור חד את מחירי הדלק ולהקציב את השימוש בו. המחאה התפשטה עד כה לכמה עשרות ערים, וכוחות הביטחון, שתיגברו מראש את נוכחותם בערים המרכזיות, פועלים לפיזור ההפגנות.
אלו הן ההפגנות החמורות ביותר שפרצו באיראן מאז גל המחאה של דצמבר 2017 וינואר 2018. בדומה לגל המחאה הקודם, גם המחאה הנוכחית היא במהותה כלכלית, אף כי היא לובשת לעיתים אופי פוליטי ואנטי־ממסדי. במהלך ההפגנות נשמעות קריאות בגנות הנשיא חסן רוחאני וכן קריאות נגד פעילות המשטר האיראני מחוץ לגבולות המדינה, פעילות שגובה מחיר כלכלי כבד על חשבון הטיפול במצוקות האזרחים.
עיתוי ההחלטה על העלאת מחירי הדלק והקצבת השימוש בו נראה לכאורה מפתיע, שכן הציבור האיראני סובל כבר כיום ממצוקות כלכליות חריפות ומאינפלציה של כ־40 אחוז. זאת ועוד, המחאה העממית בעיראק ובלבנון עוררה בקרב שלטונות איראן דאגה מפני גלישת ההפגנות לשטחה. בראשית 2018 נאלץ הנשיא רוחאני, בעקבות המחאה העממית, לחזור בו מכוונתו להעלות בעשרות אחוזים את מחירי הדלק ולבטל את זכאותם של מיליוני אזרחים לקצבאות. אלא שהחרפת המשבר הכלכלי כתוצאה מהסנקציות הכלכליות חייבה בעת הנוכחית את הממשלה ליטול סיכון מחושב, ולממש חלק מצעדי הצנע לקראת הגשת תקציב המדינה לאישור הפרלמנט בשבועות הקרובים.
ההחלטה להעלות את מחירי הדלק שבה ומעידה על עוצמת המשבר הכלכלי, שכבר חייב את ממשלת איראן לפתוח מחדש את התקציב לנוכח הירידה החדה בהכנסותיה מנפט והגירעון התקציבי החמור. העלאת מחירי הדלק טומנת אמנם סיכון להתרחבות המחאה, אך עשויה לסייע לממשלה בקידום רפורמות כלכליות מבניות שיגבירו את יעילות המשק. אם ההחלטה אכן תוביל לצמצום צריכת הדלק ולהתייעלות כלכלית, הדבר עשוי לסייע בתהליך ההסתגלות ההדרגתית של המשק האיראני למשטר הסנקציות, בהמשך לצעדים שכבר ננקטו במידה מסוימת של הצלחה לצמצום התלות בהכנסות המדינה מנפט ולייצוב המטבע המקומי, הריאל.
התפרצות המחאה טומנת בחובה גם השפעות פוליטיות עבור הנשיא רוחאני. החלטת הממשלה עשויה להחליש עוד יותר את מעמדו הרעוע ממילא, בשעה שיריביו הפוליטיים מנצלים את המצב כדי לנגח אותו ואת מדיניותו לקראת הבחירות הפרלמנטריות הצפויות בפברואר 2020.
בשלב זה, מוקדם לדעת עד כמה יש במחאה כדי להציב אתגר משמעותי על יציבות המשטר, שעדיין מחזיק בידיו יכולות דיכוי יעילות ונהנה מיכולת להסיט לפחות חלק מהביקורת הציבורית כלפי הממשלה והנשיא. נראה כי גם המחאה הנוכחית מכוונת להשגת יעדים כלכליים מוגבלים יותר מאשר למימוש יעדים פוליטיים. עם זאת, גל המחאה מצביע על עוצמת התסכול הציבורי ועל חוסר האמון הגובר מצד האזרחים כלפי השלטונות. העלאת מחירי הדלק מגלמת פוטנציאל להעצמת המחאה, שדעכה משמעותית מראשית 2019, ומחדדת את הדילמה שבה נתונים השלטונות בטהרן – המחויבים לצעדי צנע על מנת לצמצם את השפעת הסנקציות, אך חוששים מהתגברות המחאה.
עם זאת, חרף המחאה, אין בשלב זה כל עדות לכך שבכוונת ההנהגה האיראנית להיכנע לדרישות הממשל האמריקאי, להסכים לחזור למשא ומתן בטרם יסכים זה להקלה בסנקציות או לשנות את הערכתה כי היא מסוגלת להמשיך ו"למשוך זמן" לכל הפחות עד לבחירות 2020 בארצות־הברית.
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי INSS
