דיר באלאק
רועי הצאן הישראלים זועקים: משלוחים חיים של טלאים מאוסטרליה, פורטוגל ורומניה הציפו את השוק והביאו אותנו לקריסה כלכלית. כתבנו יצא למסע בין אחרוני בעלי העדרים בארץ, וגילה איך המקצוע של אבותינו מהתנ"ך עומד על סף פשיטת רגל. "המדינה חייבת לדאוג שלא ייגרם נזק לייצור המקומי. היבוא מחסל אותנו"
שדות המרעה של חוות גלעד משתרעים משני צידיו של נחל הבשור, רגע לפני שהוא עוזב את הנגב המערבי וזורם לרצועת עזה והלאה אל הים. האדמה חומה אך מתוכה מבצבצות עם בוא הסתיו שיני עשב ירוקות, אותן תולשות הכבשים בהנאה צרופה. הקרקע כאן בנויה בתרונות מחודדים: אם לא תשים לב, ייעלם העדר מאחורי אחד מהם ואז תצטרך לחפש אותו במשך שעות.
הגעתי לביקור בחווה בשלהי סבב הלחימה האחרון. במשך שעות נפלו מאות רקטות על היישובים המקיפים את החווה, הנמצאת במרכזה של המועצה האזורית המופגזת אשכול. אלא שהחווה אינה מטרה אטרקטיבית למחבלי הג'יהאד האיסלאמי, גם לא לאלו של חמאס: מבודדת, נטועה באמצע המדבר, יש בה רק בית בוץ אחד על ראש גבעה, שעליו שומר הכלב הדרוזי קובלי. הכלב עצום, דרוך. אם יבוא קסאם, מן הסתם יתנפל גם עליו.
7,000 דונם יש בחווה של משפחת גלעד, ומלבד כבשים הם מגדלים כאן פרות, אווזים, סוסים ואפילו שש אנטילופות שהביאו מתישהו מאפריקה. אך מכל אלה החשובות מכולן הן הכבשים מזן השרולה, שיובאו הנה מצרפת בדחילו ורחימו לפני כמה עשרות שנים.
השרולה ידועות בעולם ככבשים הטובות ביותר למאכל. על קצב הוולדנות הנמוך שלהן, על רגישותן הרבה למחלות ומיני טפילים, מכפר מבנה גופן הגוצי והארוך, הדחוס עד להתפקע. "תסתכל עליהן", אומר איל גלעד בסיפוק, "הן פשוט נקניק ארוך של בשר".
מאות אלפי ראשי צאן יש במדינת ישראל, אך גלעד הוא היחיד שמחזיק באמתחתו כבשים מזן השרולה. לפיכך שפים מכל קצות המדינה מגיעים עד הנה כדי להתרשם ולהזמין למסעדות המפוארות שלהם כבשים, שדם שרולה טהור זורם בעורקיהן. "אייל שני קונה אצלנו שלושה טלאים בשבוע", מתגאה גלעד, אדם שלא קל להוציא אותו מאדישותו.
נעול קרוקס, לבוש מכנסי עבודה מוכתמים וחבוש כובע רחב שוליים שראה ימים יפים יותר, גלעד הוא מסוג האנשים שיש להם חיבה יתרה למילה "ברנש". בכל אחד מסיפוריו, והם רבים, יופיע בשלב כלשהו "ברנש" מסוים שיעשה איזו שטות קולוסלית או יתגלה במהרה כגיבור. הוא עצמו בן 70, יליד חיפה, שלאחר השירות כלוחם נועז בשייטת 13 הלך ללמוד ביולוגיה ולאחר מכן נשלח לייסד את בית ספר השדה בשארם א־שייח הרחוקה. לקראת הפינוי מסיני החל לחפש שטח להקים בו חווה ביחד עם ידידו הטוב, ברנש בשם חיליק מגנוס. השניים הגיעו בלילה לאזור נחל הבשור המערבי, וכשהתעוררו גילו שהם בסקוטלנד.
"היה חורף והכל מסביב היה ירוק", נזכר גלעד, שהתאהב. מגנוס פרש במהרה מעסקי החווה, עוד לפני שזו עלתה בכלל לקרקע, ובהמשך מצא את פרנסתו באיתור וחילוץ ישראלים שעקבותיהם אבדו בחו"ל. גלעד נותר עם העסק לבד, והוא לא מצטער.
התנאי של הרשויות להקמת החווה באזור היה שהיא תכלול עדר של 300 ראשי צאן. גלעד הפך, אם כן, מביולוג לרועה כבשים. היום הוא גר במושב דקל הסמוך ובנו איתמר מנהל את ענייני החווה, אך בתפקיד הרועה מככב דווקא פועל תאילנדי — מבריק, כך לדברי גלעד — שהשתלט על רזי המקצוע במהירות. בכל יום הוא יוצא עם העדר לשטח עוד לפני שתזרח החמה. בקיץ יחזור לדיר למנוחת צהריים, בחורף ישוב רק בערב. "אבל אם התאילנדי חולה, או אם יש לו חג של תאילנדים והוא בחופשה, אני מחליף אותו", אומר גלעד בן ה־70. "זה כיף. שקט מוחלט".
מכניסים מחלות לארץ
על השלט בכניסה לחוות גלעד כתוב שהיא הוקמה "לתפארת אבותינו אברהם, יצחק, יעקב ודוד אדוני הארץ, שרעו צאנם בשדות אלו". אלא שבשנים האחרונות נראה שאיל גלעד, ובנו איתמר, עלולים להפוך לחוליה האחרונה בשרשרת הרועים העבריים, שאורכה כמעט 4,000 שנה. מה שמאיים על עתיד המקצוע שלהם הוא לא הפועל התאילנדי, גם לא הבצורת או גשם הקסאמים: בעשור האחרון הפכה ישראל למעצמה של יבוא טלאים חיים, המציפים את השוק המקומי בבשר כבש זול. כתוצאה מכך בשנים האחרונות, תעשיית בשר הכבשים המקומית עומדת על כרעי תרנגולת. "שוחטים אותנו", אומרים גורמים בענף, היוצאים בימים אלה למאבק במשרד החקלאות כדי להציל את מטה לחמם.
"היבוא קטלני", מנסח זאת גלעד, שלולא כבשי השרולה היה אולי נאלץ להיפטר מהעדר שלו. "אנחנו חיים בעולם פתוח של מסחר והסכמי סחר בינלאומיים, ולמדינה הזכות לבצע השלמת החסר ביבוא, אם הייצור המקומי לא מסוגל למלא אחר הביקוש. אבל בו־זמנית חובתה של המדינה לדאוג שלא ייגרם נזק לייצור המקומי, עד כדי חיסולו".
כחצי מיליארד כבשים חיות בינינו. שוק גידול הכבשים בישראל מגלגל כמיליארד שקל בשנה וכולל כאלפיים מגדלים מקומיים, האמונים על ייצור אלפי טונות של חלב ובשר. הכמויות הללו מספיקות כדי להשביע את תאוות בשר הכבש הישראלית, העומדת על כ־800 אלף טלאים בשנה. אלא שכאמור בשנים האחרונות איפשרה המדינה לייבא טלאים חיים גם מחו"ל, בעיקר מאוסטרליה, פורטוגל ורומניה, במה שהפך לאחרונה מטרנד לשיטפון של ממש.
אם ב־2005 לא נכנסה ולו כבשה חיה אחת לישראל, הרי שב־2010 כבר יובאו אלינו כ־50 אלף טלאים, והנתון הזה המשיך לצמוח במהירות. מספר יבואנים מצומצם — ובראשם רשת דבאח ותנובה — ראה כי טוב והשתלט במהירות הבזק על השוק. ב־2016 כבר הגיעו לארץ באוניות יותר מ־300 אלף טלאים חיים שהוכנסו לדירים מקומיים, פוטמו עד למשקל של כ־60 ק"ג כל אחד ואז נמכרו. באותה שנה כבר סיפקו הטלאים המיובאים כמעט מחצית מתצרוכת בשר הכבש הישראלית. בזכות היבוא המסיבי מחירו של קילו בשר כבש לצרכן אמנם ירד בכמה שקלים, אך תוך פגיעה אנושה בחקלאות המקומית.
המאבק אליו יוצאים כעת המגדלים הפרטיים, שקומץ יבואנים נוגס עמוק בפרנסתם, לא נובע כמובן מצער בעלי חיים. הבעיה שלהם היא שהטלאים המיובאים נמכרים בזיל הזול: בניגוד לישראל, מרבית גידול הכבשים במדינות המוצא נעשה במרעה, ועל כן העלויות שלו נמוכות. הוסיפו לכך את מחירי ההובלה הימית הזולים, את המכס הנמוך יחסית (6.20 שקלים לקילו) ואת ההוצאות המזעריות על בדיקות רפואיות (אם הן בכלל מתבצעות) — ותקבלו בצלחת טלה שגודל בערבות גרוזיה במקום בדיר שבעמק יזרעאל. "היבוא הורג אותנו. המחיר שבו דבאח מוכר טלאים מיובאים זה משהו שאנחנו לא יכולים לעמוד בו", מתלונן בני זית. "בשנים האחרונות נסגרו מאות דירים פרטיים בישראל, ואם היבוא ימשיך בקצב הזה, ענף הצאן בארץ יחוסל".
זית, איש עם שם משפחה שורשי ורעמת שיער לבנה, אריק־שרונית, הוא בעליו של עדר שמזה ארבעה עשורים מלחכך עשב במבואות היישוב אלון הגליל. לפני חמש שנים — לאחר שהבין שיבוא הטלאים עלול לגזול ממנו ומחבריו את פרנסתם — הקים את עמותת "בעקבי הצאן" לקידום ענף הצאן למרעה. בשבוע הבא תערוך העמותה כנס חירום שנועד "לדון בדרכים לגיבוש המגדלים הישראלים ככוח משפיע על קבלת ההחלטות בממשלת ישראל בהקשר לענף הצאן".
לטענתו של זית, היבוא קטלני לא רק מבחינה כלכלית אלא גם בריאותית. לדבריו, בד בבד עם הגידול ביבוא, ובאופן אבסורדי לחלוטין, הצטמצם הפיקוח של השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה, המסונפים למשרד החקלאות, על הטלאים הנכנסים לישראל: אם בעבר אלו הושמו בהסגר עם הגעתם ארצה ועברו בדיקות דם מדגמיות, הרי שכיום מדינת ישראל סומכת לחלוטין על הבדיקות שנערכות בארצות המוצא וכמעט אינה מבצעת בעצמה בדיקות רפואיות לבעלי החיים הבאים בשערי הארץ.
צמצום הפיקוח לא רק הקל מאוד על היבואנים והוזיל עבורם עלויות, אלא גם גרם להכנסת מחלות שפגעו בכבשים הישראליות, בבחינת הוספת חטא על פשע. "אנחנו פשוט מכניסים לפה חולירות", מנסח זאת זית. "הסכנה הגדולה ביבוא צאן ממדינות זרות היא הכנסת מחלות אשר לא היו נפוצות בארץ, ובמקרים מסוימים אין להן כלל חיסון בארץ. חלק ממחלות ונגעים אלו מדבקים גם לאדם", מצטרף החוואי איל גלעד. "בשלב מסוים חל בלבול ערכים בקרב מקבלי ההחלטות: קם אל חדש, 'יוקר המחיה', ועל המזבח הזה הקריבו בעלי ממון ושררה את בריאות עדרי הצאן בארץ. פה טמון הנזק האיום שנגרם לעדרי הנוקדים כחול־לבן ולבריאות הציבור". לדבריו, למרות התרעות של ארגוני המגדלים, המצב רק הולך ומחמיר.
מפסידים כסף
ריח הכבשים שולט בחצר האחורית של בית משפחת הירש במושב לכיש. כאן, על הגבעות מסביב, רעה דוד את כבשיו לפני שהפך למלך. בניגוד לחוות גלעד, הכבשים במשק הירש אינן יוצאות למרעה אלא ניזונות מתערובת שמובאת אליהן. הדיר עצום, נקי ככל שדיר כבשים מסוגל להיות, ומאווררים גדולים מערבלים את האוויר ומצננים אותו.
מי שמתפעל כאן את העסק ביד רמה הוא חיימק'ה הירש, בן 58, שעל חגורתו תלויים שני נדנים — באחד אולר ובשני טלפון נייד, כלי העבודה של הנוקד בן זמננו. הכבשים של משק הירש מיועדות כולן לבשר, אבל אל האספרסו שהוא מגיש לי מוזג הירש דווקא חלב עזים. "לאבא שלי יש תחביב", הוא מסביר. "יש לו בדיר שש עזים ומהחלב שלהן הוא עושה לנו גבינות ויוגורט". במשרד, כראיה, תלוי מהתקרה שק לבנה ענק, מגיר לאיטו מים.
האבא הוא יענקל'ה, שנולד בגרמניה למשפחת סוחרים ועלה ארצה ב־1939 ("בדקה התשעים", אומר בנו). הוא עוד היה ילד קטן כשהוריו עשו הסבה מקצועית והקימו רפת ולול במושב בית יצחק בשרון. יענקל'ה נשלח לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, הצטרף לגרעין נח"ל והובא בשנות ה־50 לשדה בוקר, שם לימד את בן־גוריון בכבודו ובעצמו כיצד ללפות באצבעותיו את עטיני הפרה ולחלוב. ב־1955 היה יענקל'ה ממייסדי מושב לכיש.
הדיר המשפחתי נבנה ב־1966, כשהבן חיימק'ה הירש היה בן שש. "כשהכבשים הראשונות הגיעו למשק אני הייתי איתן", הוא אומר. "ממש איתן, מאחורה בארגז של המשאית". היום יש בדיר כאלף אמהות חולבות והוא אחד הגדולים והוותיקים בארץ. אלא שלמרות הוותק, למרות הגודל ועל אף המקצוענות שניכרת בכל פינה, משפחת הירש אינה מתפרנסת מדיר הכבשים שלה. "כרגע פה מפסידים כסף, אי אפשר ליפות את זה", אומר הירש.
הוא מסביר לי את המתמטיקה של הכבש: כבשה ממליטה בממוצע 1.5 פעמים בשנה, כאשר בכל המלטה מתקבלים בממוצע 1.6 טלאים חיים. בהנחה שכל טלה כזה יגדל למשקל של כ־55 ק"ג ויימכר, המשמעות היא שכל כבשה מייצרת בשנה בערך 140 ק"ג בשר. במצב כזה מחיר האיזון של הדיר עומד על 23 שקל לק"ג בשר, לפני מע"מ. "הבעיה היא שממש היום מכרתי קבוצת טלאים ב־23.5 שקל לקילו, כולל מע"מ", אומר הירש. "בקיצור, היום הפסדתי 20 אחוז".
אז למה מכרת במחיר נמוך כזה?
"כי אין קונים. השוק מוצף בטלאים מיבוא. מה שעצוב הוא שישראל אולי לא יכולה לגדל את כל החיטה שלה בעצמה, או את כל התירס שלה, אבל אנחנו כן יכולים לייצר את כל תצרוכת בשר הכבש של המדינה כאן, על בסיס המגדלים שלנו".
אנחנו נעמדים ליד מכלאת הטלאים הקטנים, הרכים, שפועים אל הירש כשהוא מתקרב אליהם. הטלאים חמודים אבל אין להם סיכוי — עד גיל חמישה חודשים יימכרו ב־23.5 שקל לקילו, לפני מע"מ, ויובלו לשחיטה. "פעם הייתי פרא אדם", אומר הירש, "לא הייתה לי שום בעיה לקחת סכין ולשחוט טלה. היום התבגרתי, אני כבר לא מתמודד עם הדברים האלה".
בשר כבש אתה עוד אוכל?
"כן. יש לי בעיה מצפונית. אני אוהב את בעלי החיים האלה אבל גם אוכל אותם".
עברו למכור חשמל
במשפחת הירש ימשיכו את ההיסטוריה: בנו של הירש עובד במשק וייקח על עצמו את ניהול העסק בעתיד. אבל ענף הצאן בישראל הוא ענף גוסס — אם אין לך בן ממשיך, סביר להניח שהדיר ייסגר עוד בימי חייך. אף אחד לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה, כזו שמדממת כסף.
לאשי מייזלס ממושב אורות אין בן ממשיך, אם כי בתו עוזרת מדי פעם: כשיש המלטה קשה היא מתחמשת בכפפות, שולחת יד דקיקה אל גוף הכבשה ושולפת מתוכה טלה קטן. מייזלס עצמו לוחץ את ידי בכף הדב העצומה שלו, ואז מבקש שאחנה מחוץ לגבולות הדיר. "אני לא רוצה שתכניס לי הנה מחלות", הוא מסביר. "הכבשים מתות נורא בקלות. שנייה הפנית מבט, ואתה מוצא מישהי על הרצפה".
הוא בן 60, יליד אורות, בן לאחת משבע המשפחות שהקימו את המושב. אחרי הצבא חיפש את עצמו והחליט לבנות במו ידיו דיר כבשים, שכולל היום 280 אמהות. בדיר שלו חולבים את הכבשים ומייצרים מהחלב שלהן גבינות ויוגורט, אבל את הקפה הקר הוא מגיש עם חלב פרות של תנובה. "חלב כבשים הוא מאוד מתוק, בעל חלבון ושומן גבוהים", מסביר מייזלס. "בעבר בני האדם שתו חלב צאן, אבל כשנכנסו הפרות התרגלנו לחלב רזה של שלושה אחוזי שומן. אם תשתה יותר מדי חלב כבשים אתה עלול לרוץ מיד לשירותים".
מערכת החליבה ממוחשבת ובסוף כל חודש כל כבשה מייצרת דוח אקסל שמעיד כמה חלב ניפקה. "יש לנו 280 עובדות, ואם אחת לא נותנת את התפוקה, היא לא צריכה להיות פה", כך מייזלס. הטלאים של הכבשים החולבות נמכרים לתעשיית הבשר, ועד היום ההכנסות מבשר היוו 80 אחוזים מההכנסות הכלליות של הדיר. אלא שהיום, בגלל הירידה במחיר, הן מהוות 50 אחוז בלבד. "המצב שלנו קריטי", אומר מייזלס. "אנחנו מרגישים לחוצים לאללה, עובדים במינוס נוראי. יש לנו המון בשר ואין מי שיקנה. לפני שבועיים מכרתי ב־24 שקל לקילו, כולל מע"מ. המצב על הפנים. התחושה היא שלא אכפת למשרד החקלאות מהיצרנים בארץ, העיקר שיהיה זול לצרכן. זה תהליך של מדינה בסגירה. יש שלושה דברים שהמדינה חייבת לדאוג להם בעצמה — ביטחון, חינוך ואוכל. אם היא לא תעשה את זה עבור עצמה, אף אחד אחר לא יעזור לנו כאשר ממש נצטרך את זה".
המינוס הנוראי לא מאפשר לו להחליף את גג הדיר, המחורר והדולף. לפעמים הכבשים עומדות בגשם. אבל לפני כמה חודשים כן הצליח להתקין על הגג מערכת של פאנלים סולריים, ואת החשמל שהם מייצרים הוא מוכר לחברת החשמל. "זה מציל אותנו", אומר מייזלס ומבטא היטב את רוח התקופה: מגדלי הכבשים הפכו למוכרי חשמל. דוד המלך מתהפך בקברו.
ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות חלה עלייה ביבוא מקנה לישראל. המשרד פעל לצמצומו וקידם הצעת חוק בנושא, הכוללת גם תמיכה למגדלים בישראל. הואיל ואנו נמצאים בממשלת מעבר, הנושא לא קודם. לעניין הפיקוח הווטרינרי: בניגוד מוחלט למוצג, כל בעלי החיים מיובאים לאחר שנבדקו באופן ספציפי למחלות מוגדרות בארץ המוצא בנוסף להיותם מעדרים, אזורים או ארצות נקיות ממחלות. יתר על כן, בטרם כניסתם לישראל, הם מועברים להסגר של שמונה ימים לפחות שם הוא מחוסן ונמצא תחת פיקוח השירותים הווטרינריים לשם ניטור המחלות העלולות לסכן את בריאות הציבור ובעלי החיים בישראל. רק לאחר קבלת האישור ניתן להכניס את בעלי החיים לתוך שטחי המדינה. השיקולים הווטרינריים כוללים את הערכה וניהול הסיכונים באשר לסיכויי חדירת מחלות אשר עלולות לפגוע בציבור או בבעלי החיים ולא את השיקולים הכלכליים". •
לפנייה לכתב/ת 
