כל אחת מהן סיפור שונה — חלקן ספגו אלימות מחרידה, חלקן עברו התעללות רגשית, חלקן נאנסו ועברו התעללות מינית וחלקן גילו שילדיהן עוברים זאת. המשותף לכולן הוא החיים בפחד תהומי וההחלטה האמיצה לברוח מהבית. בשארית כוחותיהן הן הצליחו לצאת ממערכות יחסים מסוכנות — והפקידו את ביטחונן ואת ביטחון ילדיהן בידי מערכת הרווחה שאמורה לשמור עליהן ולסייע להן לבנות חיים חדשים ובטוחים.

אולם מסתמן שלא תמיד כך הוא הדבר. תחקיר ynet ו"ידיעות אחרונות" חושף תמונה מטרידה של התעללות רגשית, אכזריות ורשלנות מצד ההנהלה של אחד ממקלטי הנשים המוכות בארץ. מעון שזכה לכינוי המצמרר על ידי דיירותיו: "הכלא של הנשים המוכות".

לפגישה הראשונה שקבעתי עם כמה מהנשים במעון הן לא הגיעו. רק בדיעבד התברר לי שהן נענשו ונאסר עליהן לצאת מהמעון באותו היום. "יצאנו כולנו לעשות סידורים בבוקר שלפני", הן סיפרו לי כשנפגשנו כמה ימים לאחר מכן. "בשעות שהילדים נמצאים במסגרות יש לנו זמן לצאת לעשות סידורים, ללכת לרופא, לפגישות. אבל אם מנהלת המעון מגלה שכולנו יצאנו יחד, אנחנו נענשות באופן קולקטיבי ויום למחרת אף אחת לא יכולה לצאת, גם אם יש לה תור לרופא או פגישה חשובה".

מסתבר שעונשים ואיומים הם דרך קבע במקלט הזה. "הרבה פעמים אוימתי על ידי מנהלת המעון שהיא תזרוק אותי לרחוב", סיפרה לי אחת הנשים. "היא אמרה לי שאם לא אעשה כל מה שהיא אומרת אמצא את עצמי שם. אני לא מפחדת שלא תהיה לי קורת גג כמו שאני מפחדת שבעלי ימצא אותי. זה לא איום לגיטימי לאישה במצבי".

ואכן, מתוך קלטות שהגיעו אלינו מהמקלט ומתעדות את הנעשה שם, אפשר לשמוע בבירור את השימוש באיומים מסוג זה על ידי מנהלת המעון. "אם תאכזבי אותי עוד פעם אז באמת אני לא יודעת", היא אומרת לאחת הנשים במהלך שיחת נזיפה. "אם יקרה משהו אז אנחנו באמת נרים ידיים, ואני לא רוצה להרים ידיים במקרה שלך. חבל לי עלייך. אני יודעת מה התוצאה שלבן אדם אין איפה להיות ואת זה אני לא רוצה".

מסתבר שאלו לא רק איומים. רק לפני מספר חודשים נאלצו הנשים, כך הן מתארות לפני, לאסוף את החפצים של אחת מדיירות המעון וילדיה, בזמן שהם אינם נוכחים פיזית במקלט, ולהוציא אותם החוצה לרחוב. "מנהלת המעון הורתה לנו בישיבה השבועית ללכת לנקות את החדר שלה ושל הילדים ולשים את כל הדברים שלהם בחוץ. לא רצינו לעשות את זה אבל פחדנו לסרב. לא נתנו לה ולילדים שלה להיכנס למעון יותר".

"מגיהינום לגיהינום"

"למנהלת מעון יש סמכות לזרוק נשים? לאיים עליהן? מדובר בנשים שנמצאות באיום", שואלת בתסכול מירי גולן, שותפה בעמותת Operation sisters, שהוקמה על ידי יולה רייטמן במטרה לעזור משפטית לנשים מוחלשות מול בני זוגן ומול המדינה. גולן, שמלווה רבות מנשות המקלט, הייתה מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים ולא להתראיין בנושא, אולם המקרים הקשים שמגיעים אליה, כך היא טוענת, לא מאפשרים לה להמשיך ולשתוק.

"אחת הנשים שחזרה לבעלה אמרה לי: 'בעלי מתעלל וגם המנהלת מתעללת, אז אני מעדיפה את בעלי'. מדובר בנשים שעברו גיהינום והן לא צריכות להגיע למעון שהוא סוג של גיהינום אחר. אם הרווחה והמשטרה הכניסו מישהי למעון לנשים מוכות סימן שהם חשבו שהיא בסכנה. אבל במקום להרגיש מוגנות הן מפחדות פחד מוות שיזרקו אותן משם, ולא בגלל סיבות מוצדקות. מדובר באיום ששמעתי שנאמר לא פעם ואני יודעת בוודאות שגם יושם. אני לא מדברת על נשים שצורכות סמים או שמתנהגות באלימות, סיבות שיכולות להתקבל על הדעת. אני מדברת על נשים שנשמעו מתלוננות על דברים לגיטימיים, על ההתנהלות של המעון".

הפחד להיזרק לרחוב או לקבל חוות דעת שלילית מאלץ את הנשים, כך הן מתארות בפני, לעשות את מרב המאמצים להימנע מחיכוך עם מנהלת המעון ועובדיו גם כשהן יודעות שהן סובלות מחוסר צדק שגובל בהתעללות. "עברנו ממערכת יחסים מתעללת אחת לאחרת", אומרת לי אחת מהן בגיחוך. "בחודשי הקיץ למשל", מתארת לי אישה אחרת, אין לנו מזגן במהלך היום, רק בלילה. יש לי ילד קטן שצריך לישון לאורך היום, איך אפשר לישון בחום כזה? המקומות היחידים שבהם יש מזגן הם המשרדים והמטבח שנעול במהלך היום. היו כמה פעמים שהתגנבתי לשם כדי שיישן והסתבכתי. המנהלת צרחה עליי".

"באופן כללי אסור לנו להיכנס למטבח בשעות היום, רק בשעות האוכל", מוסיפה אחת הנשים. "לא אכפת לי מעצמי אבל אני צריכה להאכיל ילד קטן. כעסו עליי אם נכנסתי לשם לתת לו משהו קטן לאכול לא בזמנים הנכונים. כל הנשים כאן יורדות במשקל. אפילו אסור לנו לקחת פירות במהלך היום, הם נעולים בחדר אחורי. יש לנו ילדים, ואנחנו צריכות להתחנן לאוכל כל יום".

"אחת מהעובדות שונאת להיות במטבח", מוסיפה לדבריה אישה אחרת. "כשהיא במשמרת אנחנו מקבלות לארוחה כף קוטג', חתיכה של עגבנייה ומלפפון. ניגשתי אליה אחרי שסיימתי ואמרתי שאני עדיין רעבה. נאמר לי שאין מה לעשות, שיש פה עוד אנשים".

במסגרת הנהלים הקפדניים של המקום, כך מתארות בפני הנשים, אסור להחזיק אוכל בחדרים. כך שכמויות האוכל הזעומות שהן וילדיהן מקבלים במהלך שלוש ארוחות היום הן התזונה היחידה שמותרת להם. "אסור לנו לשמור אוכל בחדרים, בודקים אותנו. נכנסים לחדרים ומחפשים בדברים שלנו", הן מספרות לי. "אחת הבנות נתפסה עם שני תפוחים בחדר השינה שלה. האשימו אותה שהיא גנבה אותם מהמטבח. כשהסבירה שהיא קנתה אותם בכספה היא ננזפה כי אסור שיהיה אוכל בחדרים, רק מים. מותר לאכול רק בשעות האוכל. אם את רעבה זו בעיה שלך. אנשים קונים אוכל ואחרי זה מקבלים בראש".

"אחרי כל מה שעברתי בחיים המקלט הזה הוא שהביא אותי למצב של דאון. זה כלא של נשים מוכות", מוסיפה אחת מהן. "כולן אומרות את זה. אבל אני חושבת שכלא זה יותר טוב, בכלא ייתנו לך מים חמים מתי שבא לך לעשות קפה, לנו לא. פה כדי לקבל מים חמים צריך לבקש מאם הבית מפתח, ולבקש יפה. הרבה פעמים כשבקשתי צעקו עליי: 'מי את שנפתח לך את המטבח, מה את מלכה?!' אפילו פרטיות במקלחת אין לנו. נשות הצוות נכנסות לנו באמצע המקלחת ומדברות איתנו. לא דופקות בדלת, פשוט נכנסות".

אפילו העובדים מפחדים

את המפגשים עם הנשים ניהלתי בבית קפה בקרבת המעון על מנת שיהיה להן נוח להגיע, ומהר מאוד הבנתי שמדובר בטעות. הן התעקשו לשבת עם הגב אל הרחוב, הראו לי איך הן מסדרות את השיער בצורה שיתקשו לדעת שאלו הן, ובכל מפגש הן היו דרוכות למקרה שמישהו יראה אותן ויקשר אותן לכתבה. הן הסבירו לי שאסור להן להתלונן, שמי שמתלוננת מסתבכת, ושזה נושא מאוד רגיש במקלט. "את צריכה להבין", הסבירה לי אחת מהן, "חוות דעת שלילית ממנהלת המקלט ולוקחים לי את הילדים". במהלך העבודה על הכתבה סיפרו לי הנשים כי גם עובדים ותיקים במעון מתקוממים על היחס שלו הן זוכות ומביעים הזדהות עימן, אך מפחדים להתלונן מחשש שיפוטרו.

"פעם היה לנו מועדון שיכולנו לשבת בו כולן ולדבר", הן משתפות אותי. "היינו יושבות, מדברות. זה היה גורם לנו קצת להרגיש טוב. עכשיו אין דבר כזה, כולן ב־20:00 נכנסות לחדרים. אנחנו מפחדות לדבר שם, מפחדות שישמעו מה אנחנו אומרות ויספרו למנהלת המעון, מפחדות גם לדבר על הדברים האישיים שלנו".

"פעם בשבוע יש פגישה של כל הנשים בבית", מישהי מהן מוסיפה. "כולן יושבות שם ואומרות שהכל בסדר כי אנחנו מפחדות להתלונן".

ואכן, בהקלטה של שיחה שהגיעה אלינו ניתן להבין למה. "אני אתעלם מכל ההשמצות המוקלטות שאת משמיצה פה את כולם", נשמעת מנהלת המקלט נוזפת באחת הבנות. "אין דבר, את מבולבלת קצת, לא נורא נסלח לך. אבל זה לא עובד ככה. את מתלוננת כל הזמן עלינו כשאת יושבת עם הבנות. אתן מתנהגות כמו ילדים קטנים, מתלוננות על שטויות. הרכילות שהולכת שם ממש לא מעניינת אותי, אבל כשאתה שומע את אותו דבר חוזר על עצמו כמה פעמים, אז אני אומרת — אין לכם מה להתעסק רק בשטויות".

"כל התרומות שמגיעות אלינו מגיעות קודם כל לצוות", מוסיפה אחת מהן. "אנחנו מקבלות את השאריות וגם בינינו זה לא מתחלק שווה בשווה — מי שאוהבים יותר מקבל יותר ומי שאוהבים פחות — פחות".

הכעס הוא לא רק על מנהלת המקלט, כמעט כל הנשים שדיברתי איתן מרגישות מופקרות על ידי מערכת הרווחה שלא מפקחת על היחס שממנו הן סובלות במעון. "כל פעם שנרצחת אישה מתדיינים אם הכתובת הייתה או לא הייתה על הקיר", אומרת לי אחת הנשים בזעם. "הנה, הכתובת נמצאת על הקיר, בענק. זה משנה למישהו? אני כבר חודשים מתחננת לסיוע משפטי, להכוונה, מנסה להבין איך החיים שלי ייראו ביום שאצא מפה כשבעלי מסתובב חופשי".

ייעוץ משפטי, דירת מעבר, מענק הסתגלות וסל שירותים הם בין הזכויות המעוגנות בחוק אותן אמורות לקבל נשים נפגעות אלימות השוהות במקלט, אולם עבור חלק מהנשים במקלט — הזכויות הללו מוצגות כפריבילגיה מותנית. "מנהלת המעון", טוענת גולן, "אומרת לבנות שהמעון עושה להן טובה שמעבירים אותן לדירת מעבר, או שהן מקבלות מענק כשהן יוצאות ממנו למרות שזה חלק ממה שמגיע להן, בחלק מהמקרים שהגיעו אליי היא אף השתמשה בזכויות אלו כאיום מותנה, וחלק אחר עדיין נאבקות עליהם".

"חודשים שאני מתחננת לייעוץ משפטי, לעו"ד שיעזור לי להשיג הגנה משפטית ומנהלת המקלט מסרבת לעזור לי", אומרת אחת הנשים. "בכל פעם שאני מגיעה לדבר איתה על כך היא אומרת לי: 'את חיה? אז תשמחי ותעזבי אותי בשקט'".

באחת ההקלטות שבידנו נשמעת מנהלת המקלט אומרת: "אני מתוך התחשבות מסדרת לך מקום במקלט". בשיחה אחת נשמעת המנהלת אומרת: "אנחנו מאוד מקווים שהדירה תתפנה עבורך. אם לא את תצטרכי להוציא את כל הדברים מהמקלט, ללכת לחברה, אני לא יודעת. תצטרכי למצוא דירה להשכיר".

"במשך תקופה ארוכה חייתי כל יום בפחד שלא יהיה לי איפה להיות", מספרת אחת הדיירות. "הגורל שלי השתנה כל הזמן, כל יום מחדש היא אמרה לי שאני עוזבת, כל פעם למקום אחר. בסופו של דבר יצאתי מהמקלט ועדיין לא קיבלתי את המענק שלי. אין לי כסף ויש לי הרבה הוצאות וחשבונות לשלם: חשמל, גז בעל בית, אינטרנט, טלוויזיה".

"דחפו לי סתם כדורים"

מעבר לאיומים ולחיים בפחד, העדויות שהגיעו אלינו מתארות באופן חד־משמעי היעדר כמעט מוחלט של תהליך שיקומי שאמורות לעבור הנשים במקלט. "אני מרגישה שאיבחנו אותי ונתנו לי טיפול פסיכיאטרי מהר מדי", מספרת אחת הנשים, "שדחפו לי סתם כדורים. למרות שהם עשו לי רע פיזית ונפשית מנהלת המעון עודדה אותי לקחת אותם. את הכדורים קבלתי מהפסיכיאטרית ישר אחרי הפגישה הראשונה, והם עשו לי ממש רע. הרגשתי שבמקום לדבר איתי דוחפים לי כדורים, שמנסים לעשות אותי זומבי".

"בתחילת דרכי במעון במקום עובדת סוציאלית קיבלתי מטפלת בפסיכודרמה ללא כל הכשרה כעובדת סוציאלית", מספרת אישה אחרת.

"מנהלת המעון מתערבת בצורה מדאיגה בגורלן של נשות המעון, והיא מחליטה מה יקרה להן גם בזמן שהותן שם וגם לאחר מכן", מסבירה גולן. "הן בלחץ היסטרי שירשמו עליהן דוח שלילי שישפיע על הילדים שלהם והיא משתמשת בזה. למשל מאיימת עליהן שאם לא ייקחו כדורים פסיכיאטריים היא תדווח עליהן לרווחה. הן נמצאות בחדרה תמידית מדיווח שלילי שיפגע בתהליכי המשמורת שבהם הן נמצאות".

"נשים סיפרו לי שבשיחה של חמש דקות החליטה הפסיכיאטרית לתת להן כדורים. מעונות כאלה אמורים לשקם ולבנות את הנשים מחדש, ומה שאני רואה זה ההפך. במקום לנצל את ההחלטה האמיצה של האישה להתרחק ממערכת זוגית מתעללת, לטפל לסייע ולאפשר לנשים האלה לבנות עתיד, המקום הזה ממשיך את קו ההתעללות שהן חוו".

הביקורת של גולן לא נגמרת כאן. "בנוסף, הנשים במעון לא נפגשות עם גורמים מטפלים באופן סדיר ולא מקבלות ייעוץ והכוונה מגורמי סיוע ומשפט. כששאלתי אחת מהן האם אתן מקבלות טיפול והיא אמרה שכאשר העובדות הסוציאליות מנסות לעשות מעגל טיפולי, הבנות מפחדות לדבר בפתיחות כדי שלא ישתמשו בזה כנגדן. הן יושבות שם חודשים בלי מעש, לא עוזרים להן להשתלב בשוק התעסוקה ולמצוא עבודה. כשאישה נכנסת למעון היא צריכה לעבור תהליך טיפולי — להבין איך הוא צומחת ומשתקמת כדי שתוכל להשתלב בחזרה בחברה. בפועל הן יושבות כל היום במעון עם הילדים, וגם בשעות שהילדים במסגרות, הן יושבות חסרות מעש והזמן הזה לא מנוצל לשיקום".

גולן לא מסתירה את זעמה. "סיפורים מהסוג זה, של נשים מוחלשות שעומדות שקופות מול חוסר צדק משווע של המערכת, הם בדיוק הסיבה שהקמנו יולה, אני, יחד עם עו"ד איתי רוזין שמייצג את עמותת Operation sisters ואת הנשים. קשה לאישה שנמצאת במערכת יחסים מתעללת לצאת ממנה, ואם היא כבר הצליחה — צריך לתת לה ולילדים שלה את כל הכלים לשקם את חייהם. למעון יש חשיבות רבה בתהליך, זה ממש פשע חברתי מה שהנשים האלו עוברות שם".

משרד העבודה והרווחה מסר בתגובה: "בעקבות העדויות הורה המשרד על הקמת ועדה בלתי תלויה לבדיקת התנהלות המקלט ויפעל על פי מסקנותיה. המשרד משקיע משאבים רבים במתן מענים סוציאליים לנשים וילדים נפגעי אלימות במשפחה ורואה בחומרה רבה כל חריגה מהנהלים המחייבים למסגרת מסוג זה". •