חוטים גלויים ושקופים של מקום ושותפות גורל מחברים בין סמירה עליאן המוסלמית ורבקה ברונדיין החרדית: שתיהן ירושלמיות שמתגוררות שנים רבות בעיר, נטמעו בה והיא בהן, כל אחת מהכיוון שלה, ושתיהן משתמשות בבישול כגשר לעולם סביבן.

סמירה, 62, ילידת חלחול, אם לחמש בנות ולבן וסבתא ל־18 נכדים, מתגוררת עם כל משפחתה בבית צפאפא. רבקה, 61, אם לעשרה וסבתא רבתא לשתי נינות, היא חרדית בת למשפחת חסידי בעלז המתגוררת בלב האזור החרדי בירושלים.

גם סמירה וגם רבקה, נישאו בשידוך לגבר הראשון בחייהן, איתו הן חולקות את ליבן מנעוריהן ועד היום. אצל שתיהן הבית הוא הממלכה שמעניקה להן כוח, אבל אין להן קיום מחוץ לממלכה הזו. עכשיו שתיהן מבקשות לפתוח צוהר אל מעונן, סיפוריהן ואורחות חייהן. הן מזמינות אורחים ומטיילים להכיר את המטבחים שלהן, על המאכלים והמתכונים המיתולוגיים שעברו מדור לדור — כל זה במסגרת הפסטיבל "מסעדות פתוחות".

במסגרת הסיור, "מאמא יוקרו", שיתקיים בחמישי הקרוב, אפשר יהיה להגיע למטבחים של סמירה ושל רבקה ולהתוודע לצדדים השונים של האוכל הירושלמי, דרך הסירים והסיפורים. החלוקה המייגעת ליהודים ומוסלמים מאבדת, ולו לשעה קלה, משמעות.

תבלין פיצה ופפריקה מרוקאית בתוך הטשולנט. רבקה ברונדיין | צילום: עמית שאבי

"אנחנו פה ביחד, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד. כשיש כבוד, זה יכול לעבוד", אומרת זיינאב, בתם של סמירה ודאוד עליאן, יליד מזרח ירושלים. "בבית שלנו מעולם לא ייחסו חשיבות לדת. הבית היה פתוח לכולם, ואני זוכרת שכילדה, כשההורים רצו לצאת לאיזו מסיבה, הם השאירו אותי ואת אחותי אצל דויד, חבר של אבא שגר בשכונת פת הסמוכה. זה היה הכי טבעי, וגם העובדה שיש לי דוד שנהרג בטעות כשהיה בן 22 במהלך פעולה צבאית לא אומרת שאני צריכה לכעוס על כל העולם", אומרת זיינאב שהיא גננת בגן הדו־לשוני בימק"א בירושלים. במפגש איתה ועם הוריה, שיתקיים במסגרת אירועי מסעדות פתוחות בבירה, יספרו בני המשפחה, על מטעמים מהמטבח הפלסטיני, בהם עלי גפן ממולאים, מקלובה ובסבוסה מתוקה, על מרקם החיים בכפר שהיה חצוי בין ירדן לישראל וכיום הוא שכונה ירושלמית.

המקלובה הסודית

סמירה, ששערה הבלונדיני, האיפור המוקפד והשמלות היוקרתיות מלמדים משהו על אופייה הנון־קונפורמיסטי, מספרת במהלך הסיור שהבינה כבר בשלב מוקדם מאוד של נישואיה, שלא תהיה לה ברירה והיא תצטרך ללמוד לבשל. "בפעם הראשונה שחמותי ביקשה שאכין אורז ניסיתי לחקות אותה, אבל שמתי יותר מדי תבלינים. כולם צחקו עליי אבל היא כיבדה אותי ואמרה שזה טעים, ושכדאי שבפעם הבאה אשים פחות תבלינים. עברו הרבה שנים מאז, והיום היא אומרת שהאוכל שאני מכינה טעים יותר מהאוכל שלה. ובעיקר היא גאה במקלובה שלי". ואכן, המקלובה, שעליה גאוותה, כוללת תערובת תבלינים שסמירה מסרבת לגלות מה היא מכילה: "תריחי הרבה תבלינים ותקני את אלה שהריח שלהם עושה לך הרגשה טובה ובהם תשתמשי", היא מנדבת טיפ חכם.

בכלל, חמותה היא זו שאחראית לנישואיה עם דאוד: "הייתי אצל הספרית בכפר שלי", מספרת סמירה, "ואמא של דאוד נכנסה ובחנה אותי. היא שאלה את הספרית אם אני נוצרייה או מוסלמית, כי לא הלכתי עם כיסוי ראש, וכשהבינה שאני מוסלמית הציעה שאלך לשתות קפה עם בנה הרווק אצל חברה. הוא לא רצה אז להתחתן עם בחורה מהשטחים, והגעתי בלי שום ציפייה. הוא מיד אמר, 'אני רוצה אותה'. בתוך כמה חודשים התארסנו והתחתנו. התחלנו את החיים המשותפים בבית הזה, ששימש את כל החמולה ואנחנו קיבלנו בו שני חדרים קטנים, והשתמשנו בשירותים ובמטבח שבחצר. היה לי קשה, בלי דודות, בלי חברות. גדלתי כנסיכה של אבי, עבד אל מועט הרמס, שהיה עורך דין מכובד והמוכתר של האזור, אחרי שאמי מתה כשהייתי בת שבע. עם הזמן שיכנעתי את בעלי להפוך את מה שהיה המחסן של אמו לחדר השינה שלנו. לא היה קל להפוך מבחורה צעירה לאמא בלי שום תמיכה, היו זמנים שעשיתי מה שחמותי רצתה אבל הלב שלי סער. ככל שהבנות גדלו, הן נהיו הכוח שלי, הן הגנו עליי".

דור שמיני בירושלים

הסיפור של רבקה כל כך שונה וכל כך דומה. "אני דור שמיני בירושלים, גדלתי בשכונת מאה שערים שהייתה אז הרבה יותר מאירת פנים והרבה פחות קיצונית", היא מספרת, "בין השכנים שלנו היו עולים מכל רחבי תבל".

כשהייתה בת 19 ולמדה בסמינר, נחשפה לתלמידי ישיבת בויאן ואמרה לאביה שהיא רוצה להתחתן עם "בחור כזה, עדין". "סמכתי על ההורים שלי, הם התייעצו עם האדמו"ר ובחנו הרבה פרמטרים לפני שהפגישו בינינו. השאיפה אצלנו היא להתחתן עם בחור טוב שיישב וילמד כל החיים, והאישה מקריבה הרבה מעצמה, אבל יש אופק שבשבילו שווה לעשות את זה. המפגש הראשון קורה לרוב בבית הורי הכלה המיועדת, ואם השיחה קולחת מתחילים לדבר תכלס. מיד כשראיתי את בעלי הוא מצא חן בעיניי", היא מספרת ועיניה מחייכות. "אל תשאלי אותי על אהבה, מה שחשוב לנו אלה המסירות, הנאמנות, הדאגה ההדדית ולא החיבוקים והנשיקות. הכול נובע מהאמת הפנימית וכמובן, יש גם ענייני בשרים".

השנים חלפו ורבקה ובעלה הקימו משפחה לתפארת, "בית של חסד והכנסת אורחים". גם היא נעתרה להצעתה של מורת הדרך פנינה עין־מור, שגם מנחה את הסיור במסגרת הפסטיבל, לפתוח את ביתה למבקרים, בתקווה לתרום תרומה צנועה לשבירת הסטיגמות ולקירוב לבבות.

ברונדיין: "קוראים לנו ברחוב החילוני שחורים, עלוקות, מוצצי דם, וזה כואב, הרי כולנו עם אחד. גם אנחנו, לא רק החילונים, סובלים מההפגנות האלימות של הקיצוניים בחברה החרדית, וחבל לי שהמעשים שלהם עושים עוול למגזר שלם כי הכעס שהם מעוררים מקרין גם עלינו".

לקבוצות התיירים שמגיעות לביתה, שאת קירותיו מקשטות עבודות החריזה היפות שלה, היא מספרת על החיים הצנועים בשכונה החרדית ועל מרכזיותה של השבת בחיי המשפחה. היא מגישה קיגל וחולקת בשמחה את סודות הטשולנט שלה: תבלין פיצה, תבלין עוף, אבקת שום, פפריקה מרוקאית, צ'ילי מתוק, סומאק וראס אל־חנות. ולא, מובן שלא כך הכינו אמא וסבתא שלה את המאכל המזרח־אירופי.