לפני כשלושה שבועות, הפכה ויקטוריה דואק, בת 97, מקריית־ביאליק, לסמל של תחלואי מערכת הבריאות והצפיפות הבלתי נסבלת בבתי החולים הממשלתיים במדינת ישראל. במשך 48 שעות, היא שכבה במחלקת המיון במרכז הרפואי רמב"ם, רק מפני שלא נמצאה לה מיטה פנויה במחלקה הכירורגית. בדומה לה, גם אלון שפאן בן ה־78 שאושפז בשבוע שעבר במרכז הרפואי מאיר בכפר־סבא נאלץ לשכב במסדרון אחרי השתלת קוצב לב כשפעמון גדול בידו כתחליף מגוח
ך ללחצן מצוקה. דואק ושפאן לא לבד. מזה שבועות מסקר "ידיעות אחרונות" חולים רבים, וגם רופאים, הסובלים מקריסת מערכת הבריאות על שלל היבטיה. כעת, חזרנו אל החולים שהפכו ל"פנים" של המחדל, ושמענו מהם על ההתמודדות, האתגרים וגם הזעם על הממשלה שבמקום להקצות משאבים לאלו הזקוקים לכך באמת עסוקה במאבקי כוחות.
לפני 11 יום יצאה ויקטוריה מבית החולים ושבה לביתה. למרות ששמרה על מצב רוח טוב, לצד בני משפחתה והמטפלת המסורה שלה ג'ינקי, ה
ימצאותה במיון העמוס והרועש החמירה את מצבה הרפואה. "אמא סבלה מקשיי נשימה", מספר בנה, יוסי דואק, "מאז שיצאה מבית החולים, היינו איתה שלוש פעמים בקופת חולים. היא מתקשה בהליכה, מתקשה באכילה, ואפשר לומר שאת רוב זמנה היא מבלה מול הטלוויזיה או במיטה. התפקוד שלה ירוד ביותר. ולצערי, אני יכול לומר שהיא נלחמת".
ויקטוריה ובני המשפחה, מספרים כי היא הייתה בריאה לחלוטין. עד גיל 95, כמעט ולא ראתה רופאים. לצערה, כעת היא נזקקת יותר למערכת הבריאות, והמפגש הזה מאכזב בכל פעם מחדש, עבור מי שכל חייה שילמה את חובותיה למדינה, לרבות ביטוח בריאות.
"עד לפני שלושה שבועות, אמא הייתה פעילה והלכה בכל יום למועדון הקשישים 'גאולים' בעיר שם נהגה לחגוג ואפילו לרקוד", סיפר בנה, "אולם מאז שיצאה מבית החולים הפסיקה להגיע לשם. היא לא אוכלת מסודר, חלשה ומטופלת בתרופות".
דואק, שבהיותה בת 26, קמה מדינת ישראל, אומרת כי היא איננה מעוניינת להשתמש בכיסא גלגלים. "אני אכנס למועדון על הליכון אבל על הרגליים שלי", היא מצהירה בפני משפחתה.
בנה יוסי מספר כי הפחד הגדול ביותר הוא שאמו תידרש לשוב לבית החולים רמב"ם: "הפחד הזה קיים כי מדינת ישראל נכשלה, משרד הבריאות נכשל, שר הבריאות נכשל. הגיע הזמן שיבינו שכל אחד מאיתנו, יצטרך יום אחד להגיע לקבלת עזרה בבית החולים. לא ייתכן שחולים ישכבו במסדרונות, לא ייתכן שהם לא יוכלו לעבור ממחלקה למחלקה כי יש מחוסר בכיסאות גלגלים".
יוסי מספר כי לפני שלושה חודשים, הוא אפילו לא הצליח למצוא יכסא גלגלים עבור אמו בעת שליווה אותה לבדיקה ברמב"ם. "במשך שעה וחצי אמא המתינה שימצאו כיסא כדי להעביר אותה ממחלקה אחת לאחרת", הוא משחזר בכאב, "לבסוף נאלצתי למצוא בעצמי כיסא אחרי שהסתובבתי בין המחלקות השונות. כשאתה יודע את כל הדברים האלו, אתה בלחץ שאמא שלך, שהיא הדבר הכי יקר לך בעולם, תצטרך לחזור לבית חולים ממשלתי במדינת ישראל. אתה הרי יודע בדיוק מה המצב, וזה פחד גדול".
גם שפאן שוחרר לביתו לאחר תקופת אשפוז שהפכה עבורו לסיוט של ממש. "לא יכול להיות שחולה יחכה שבועות ארוכים בהמתנה לתורים ולניתוחים ואז כשהוא כבר עובר סוף־סוף את הניתוח שלו הוא יהיה מאושפז כמוני במסדרון בלי טיפה של פרטיות", הזדעק אתמול. "זו שערורייה. מערכת הבריאות קורסת ולאיש לא אכפת".
שפאן מודה כי הדבר היחיד שהיווה עבורו נקודת אור היו האחיות והרופאים הנחמדים שטיפלו בו במסירות. "הם חייכו אבל היו ממש מסכנים, אני מרחם על העבודה הקשה שיש להם", אמר והוסיף: "אין מספקי מיטות, אין מספיק חדרים אין מספיק ציוד. הרגשתי נורא לשכב ככה במסדרון, לצלצל בפעמון זה מביש. הסיוט של להיות אדם חולה במדינת ישראל לא פוסק, עד מתי זה יימשך?"
הבעיות שמתארים שפאן, דואק ובני משפחותיהם הם רק קצה הקרחון. אתמול סיפרו ל"ידיעות אחרונות" חולי סרטן וצוותים רפואיים על העומס במחלקות האונקולוגיות. "בשתי המחלקות האונקולוגיות אצלנו יש חולים ששוכבים בפרוזדורים כאשר התפוסה בחדרים היא מלאה", מספר אח במחלקה אונקולוגית בבית חולים בצפון הארץ. "הצוות הרפואי קורס, וכשחולה סרטן שוכב במסדרון זה יוצר חיכוכים בין הצוות למשפחה. כשהוא סובל מכאבים ומקיא הוא צריך לקבל מיטה במסדרון - זה מצב נורמלי?".
אריק ליטווין (44), חולה סרטן המטופל בשיבא, סיפר: "המערכת לא קורסת אלא מתה מזמן, והעומסים האלו עבור חולי סרטן הם קריטים. המחלקות האונקולוגיות ואשפוזי היום עמוסים מאוד והאחיות רצות בין כולם, זה יכול לעלות במחיר של תקלות חמורות. האשפוז־יום האונקולוגי מפוצץ באנשים ויש זמן המתנה מטורף לרופא. יש חולי סרטן ששוכבים גם במסדרונות".
גם לימור (45), חולה בסרטן שד וחברה בעמותת 'חלאסרטן', המטופלת בבילינסון תיארה את הסיוט שעברה בבית החולים: "לא היה מקום במחלקה האונקולוגית - ואני הייתי מאושפזת במחלקה פנימית. אמרתי שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות במחלקה פנימית ובסוף הם שיכנעו אותי שאהיה בבידוד. להיות במחלקה הפנימית כשאתה אדם צעיר שחולה בסרטן זה נורא. סביבך אנשים זקנים על סף מוות ויש ריח של צרכים בחדר, אבל לא הייתה לי ברירה".
ד"ר גיא בן בצלאל, אונקולוג ב"תל השומר" תיאר את שגרת יומו הקשה: "שמונה שנים אני בתפקיד ומגיע מדי בוקר למרפאה עמוסה. כשחולה סרטן מגיע בזמן לקבל טיפול שנקבע לו מראש, קורה שהוא נאלץ להמתין גם שעתיים עד שיראה אותו רופא. בישראל יש רק כ־150 אונקולוגים, בעוד שכמות החולים האונקולוגים רק הולכת וגדלה. אני מוצא את עצמי עושה מאמצים כבירים כדי לנסות ולקצר את זמני ההמתנה, אבל המערכת גורמת לנו ולמטופלים לתסכול עצום ולצערי יש לכך גם השלכות רפואיות".
