בשולחן השבת של נטע רוט יש הסכם: לא מדברים על פוליטיקה. טוב, ככה זה כשאחד היושבים סביב השולחן הוא הדוד יאיר לפיד. גם הוא רוצה כמה שעות של חסד, לפחות בערב שבת. לרוט עצמה אין בעיה עם זה. היא מגיעה מאגף אחר לגמרי של המשפחה: האמנות. רוט, 18, כדור אנרגיה ג'ינג'י, כבר סומנה כשחקנית מבטיחה. היא משתתפת במחזה שיעלה בקרוב בתיאטרון גשר, נמצאת בצילומים לסדרה המדוברת "פלמ"ח" ומעלה בתיאטרון יפו הצגה שכתבה בעצמה.
עם דוד כמו יאיר וסבא כמו טומי לפיד ז"ל, אי אפשר שלא לשאול אותה למה היא לא נמשכת לפוליטיקה. "זה לא בשבילי", היא הודפת את השאלה, "אני לא בנויה לעימותים ולסכסוכים. המקום הטבעי זה התיאטרון ועכשיו גם הטלוויזיה והכתיבה. מהניסיון של דוד שלי אני רואה כמה זאת עבודה קשה. אני רואה כמה קשה הוא עובד עכשיו וכמה אכפת לו ואני לא מאחלת לעצמי את כאב הראש הזה. שאלתי אותו פעם איך הוא מסוגל, והוא ענה לי, 'כי אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון'".
פוליטיקאים לא תמיד אומרים את האמת.
"אני לא מסוגלת לשקר. גם דוד שלי לא משקר, אני יכולה להבטיח לך. במשפחה שלי לא משקרים. לפעמים זה קיצוני. כשהייתי בת 11, שלחתי לו תסריט שכתבתי. כשילד בן 11 שולח תסריט למישהו, בדרך כלל אנשים אומרים 'איזה יופי, כל הכבוד'. והוא ענה לי, 'זה לא טוב'. הוא שלח לי את התנ"ך של כתיבת התסריטים, ואמר: 'תקראי את זה ואז תכתבי את התסריט שוב'. לא מזמן העלינו את הנושא הזה בארוחה משפחתית, ודודה שלי ליהיא אמרה לו, 'ככה אמרת לה? כשהיא הייתה בת 11?' והוא אמר, 'כן, היה הרבה יותר מעליב אותה אם הייתי מתייחס אליה כאל ילדה'. ודודיה — ככה אני קוראת לו — צודק. זה היה אחד הדברים הכי נדיבים ששמעתי. כשקראתי את הספר שהוא נתן לי, הפכתי לכותבת תסריטים יותר טובה. העניין הוא שהוא התייחס אליי כמו אל בנאדם בוגר וכיבד אותי. מהרגע הזה אמרתי, זה הבנאדם שאני יכולה לסמוך עליו הכי בעולם".
את בטח מתעניינת כמו כולם במשא ומתן להרכבת הממשלה.
"אני מאמינה שיהיה טוב. אני סומכת על יאיר. יותר ויותר אנשים במדינה מבינים שזה מה שצריך לקרות, וגם אם טפו־טפו יהיו עוד בחירות, אני מאמינה שהם ינצחו בגדול".
"ידעתי שהוא אהבת חיי"
היא כולה 1.54 סנטימטרים, אבל החלומות שלה גבוהים. "כולנו משפחה של גמדים", היא צוחקת, "החבר שלי 1.68 והוא נראה לי ענק". את הצעד הראשון על הבמה היא עושה עכשיו בהצגה "שני אלה", שכתבה ורצה בימים אלו בתיאטרון יפו. על הבמה היא משתפת פעולה עם בן הזוג, ניר כנען, שהתגייס לאחרונה לצבא. "אני אתחתן עם הילד המתוק הזה, ניר כנען, גם אם הוא לא ירצה", היא צוחקת. "פשוט אין לו ברירה. אם הוא לא ירצה, אני אקשור אותו ואקח אותו בכוח לחופה. הכרנו בגיל 16. דוד שלי יאיר לקח אותי פעם לשיחה, ואמר לי, 'כשהכרתי את ליהיא, מיד ידעתי שזה זה. ידעתי שהיא אהבת חיי'. וזה גם מה שאני יודעת בביטחון מלא על ניר".
היא נולדה למירב, בתם של שלומית ויוסף (טומי) לפיד, ולדני רוט — שניהם פסיכולוגיים קליניים. אחת משלוש בנות. "כל הזמן אומרים לי שאני מזכירה את סבא שלי טומי, כי סבא היה ג'ינג'י בהיר עם פנים עגלגלות ושפתיים בשרניות, ואני כזאת". היא הייתה ילדה היפראקטיבית שסבלה מהפרעות קשב. "איבחנו אותי כבר בכיתה ג'", היא מספרת. "היה לי מאוד קשה בלימודים בגלל זה. הייתי גם חוצפנית לא קטנה, כי כשהמורים התנהגו לא בסדר, אמרתי להם. בבית הספר בקושי החזקתי מעמד. הציונים שלי דווקא היו טובים מאוד, אבל בכיתה לא יכולתי ללמוד. זה גם תיסכל אותי והוריד לי מאוד את הביטחון העצמי. הרגשתי טיפשה. אני יושבת בכיתה והמורה מדברת, והיד שלי רועדת ואני רוצה לקום ולקפוץ. ההצגה שלי, אגב, היא מאוד על זה. היא מתעסקת בהתמודדות בתיכון של ילדה מופרעת וילד מחונן".
איך הילדים בכיתה קיבלו את זה?
"כילדה, הייתי אומללה חברתית. הייתי לא אהובה ולא רצויה. פעם הגעתי למסיבת כיתה, והילד המקובל הצביע עליי ושאל את הילדה שלידי, 'מה היא עושה פה?' והם גירשו אותי הביתה. הרגשתי מושפלת. חזרתי הביתה ואמרתי להורים שלי: 'אף פעם לא יאהבו אותי, כי פשוט אי־אפשר לאהוב אותי, בגלל ההיפראקטיביות שלי'. אבל לשמחתי זה השתנה מהר מאוד, כשעברתי בית ספר. אני נורא מבינה את זה היום. כי הייתי 'הרבה' כל הזמן. עד היום אני קצת כזאת. כשאני מגיעה לחדר, אני מתרגשת תמיד, ואני מדברת ושואלת, וכשהייתי קטנה זה היה במינונים מאוד לא מאורגנים. עד היום אני כמעט לא ישנה בלילה, מספיקות לי שעתיים־שלוש. רק כשאני עם ניר אני יכולה לישון אפילו 13 שעות ברציפות. מאז שהכרתי אותו זאת הפעם הראשונה שאני ישנה טוב".
"הכתיבה זה סבתא"
המרץ הבלתי נלאה הזה הוביל את רוט לא רק לעסוק באמנות, אלא גם להתנדב בעמותת אליפלט, שמטפלת בילדי העובדים הזרים, ולסייע לקשישים דמנטיים. "המדינה לא דואגת להם, וזה עצוב", היא אומרת. "אנחנו בית חברתי, אנושי וכותב. הכתיבה זה מסבתא וסבא שלי. סבתא שלי, שולמית לפיד, היא אחת החברות הכי טובות שלי. היא בת 85, ועדיין כותבת ויוצאת להליכות ומכינה לנו אוכל. היא יותר צעירה ממני. אנחנו נפגשות אצלה בבית לתה ועוגיות והיא הכי עוזרת לי בענייני כתיבה".
מה את זוכרת מסבא טומי?
"הייתי מאוד קרובה אליו. כשהייתי בת שלוש הוא לימד אותי לשחק שח. אני זוכרת שבאחת השבתות בבוקר, כשאני וסבתא ישבנו בסלון, הוא יצא מחדר השינה ואכל איתנו ארוחת בוקר וקרא לי מרישקה. הוא חשב שהשם הזה נורא מתאים לי. בעיניו הייתי מאוד דומה לאמא שלו. הוא היה אישיות. דמות חשובה ומרכזית בחיים שלי. נורא עצוב לי שהוא לא כאן כדי לראות שאני מעלה הצגה שכתבתי, ועוד בגיל 18, הוא היה מן הסתם מאוד גאה בי.
"כשיצא הספר שיאיר כתב על סבא, קראתי אותו ולמדתי עליו הרבה. הספר והחיים שלו מתקשרים לסדרה 'פלמ"ח' שבה אני משחקת, כי היא משקפת את הערכים שהיו חשובים לסבא שלי. הסדרה עוקבת אחרי שני ניצולי שואה. ראיתי לא מזמן תמונה של סבא כשהוא היה צעיר, עם מכנסיים קצרים ושלייקעס, וזה נורא הזכיר לי את התלבושות בסדרה". ב"פלמ"ח" שתעלה בעוד כמה חודשים בערוץ טין ניק (yes), היא משחקת לצד יעל שלביה, נתי רביץ, גל אמיתי שמגלם את יצחק רבין וגם אלונה סער, הבת של ח"כ גדעון סער. "אני לא היחידה על הסט שמגיעה ממשפחה של פולטיקאים", היא צוחקת.
עולם המשחק יכול להיות קשוח ואכזרי לא פחות מהפוליטיקה. את לא חוששת?
"נכון, משחק הוא מקצוע מפחיד, כולם מזהירים אותי מזה, אומרים לי, 'חכי, יום יבוא, פתאום הכל ייפול ולא יהיה לך כלום'. בינתיים כיף לי, ואני מרוצה ואוהבת את מה שאני עושה. זה נותן לי תחושת סיפוק נורא גדולה. האנשים על הסט של פלמ"ח באמת נהדרים, והם הפכו לחברים טובים שלי. כבר מגיל 11 שירטטתי לי מסלול מה יהיה איתי. כבר אז ידעתי שאני הולכת ללמוד ברויאל אקדמי דרמטיק ארט בלונדון, ואז אני הולכת לשחק ברויאל שייקספיר קומפני. אני אהיה שם שבע שנים, ואז אני אחזור לארץ, אני אלמד הוראה ואמשיך לביים ולצייר". את השאלה מי יהיה אז ראש הממשלה, היא מעדיפה להשאיר פתוחה.
