בשנת 2009 קיבל הממשל של הנשיא האמריקאי ברק אובמה החלטה: לבטל את מדיניות הצנזורה על פרסום תמונות של ארונות מתים של חיילים בעת הגעתם לארצות־הברית מאפגניסטן או מעיראק. מדיניות זו התקיימה במשך 18 שנה, מאז מלחמת המפרץ הראשונה, ובוטלה בעקבות הביקורת ההולכת וגוברת נגדה: היא נועדה למנוע פגיעה במוראל הלאומי, אולם הואשמה בכך שהיא מסתירה מהציבור האמריקאי את מחיר המלחמה, וכך מאפשרת את המשכה.

צנזורה צבאית, כמו תעמולה צבאית, היא תופעה מודרנית במהותה, שכן היא תולדה של שילוב בין מלחמה טוטאלית – שבה דעת הקהל היא קריטית לחוסנו של העורף, וכתוצאה מכך גם לסיכוייה של המדינה הלוחמת לנצח במערכה – ושל אמצעי תקשורת המונים. כבר במלחמת העולם הראשונה הוקמו בחלק נכבד מהמדינות הלוחמות רשויות צנזורה מיוחדות, שבין היתר עסקו בשאלות כיצד ומתי לפרסם את רשימת שמותיהם של החיילים שנהרגו מדי יום, ועד כמה לאפשר לציבור הרחב להיחשף למלוא המידע. במהלך יותר ממאה השנים שחלפו מאז הפכה משימה זו ‑ שמלכתחילה הייתה קשה ליישום ‑ ליותר ויותר מורכבת, שכן אמצעי התקשורת הלכו והשתכללו. המדיניות האמריקאית בנוגע לתמונות ארונותיהם של חיילים מתים הייתה במידת מה חריגה לתקופתה, וגם היא בסופו של דבר בוטלה.

הצנזורה הצבאית בישראל לא מתיימרת להסתיר מהציבור מקרי מוות של אזרחים או של חיילים, גם כאשר מוטל איפול על פרטים רבים ואפילו על זהות הקורבנות ‑ כמו במקרה של סגן־אלוף מ', שנהרג במבצע שהסתבך בחאן־יונס לפני שנה. עם זאת, בישראל פועלת בהצלחה רבה צנזורה מנטלית על מקרי מוות במלחמה: כיפת ברזל. סוללות כיפת ברזל ‑ כמו גם יתר מערכות ההגנה האווירית מפני טילים ‑ הצליחו בעשור האחרון, ביחד עם יישום אזרחי מרשים של הוראות פיקוד העורף, לצמצם בצורה משמעותית מאוד את מקרי הפגיעה בנפש בעת מלחמה מול עזה ובמהלך סבבי ההסלמה שמגיעים אחת לכמה חודשים. כך נוצר מצב, כפי שקרה בסבב האחרון, שלצד פגיעה ברכוש ולצד נפגעי חרדה ‑ תופעה חמורה מאוד כשלעצמה, שלא זוכה בהכרח ליחס הראוי לה ‑ לא נרשמה כל פגיעה משמעותית בגופם של התושבים בעורף הישראלי, ולא היה אף מקרה מוות, חרף העובדה שמאות טילים נורו מכיוון עזה.

כיפת ברזל היא צנזורה מנטלית על מוות, שכן היא איננה מסתירה את עצם קיומם של מקרי מוות במהלך לחימה ‑ אלא מונעת את התרחשותם. עם זאת, ועל אף שמדובר בהמצאה מבורכת, שכן כל מניעה של פגיעה בחיי אדם היא מבורכת ‑ היא עדיין מתפקדת הלכה למעשה כצנזורה, משום שבהצלחתה המבצעית היא מסתירה מתושבי ישראל את מחיר המלחמה, ומאפשרת את המשכה.

המחיר של הסכסוך האלים בין ישראל לפלסטינים הוא גבוה מאוד: הוא מייצר דורות על גבי דורות של ישראלים שחשופים לסכנה פיזית בעת שירותם הצבאי או בעורף, ולחרדות קיומיות; הוא מייצר כלכלה ותרבות שמוכוונות לתעשיית המלחמה ולא לתעשיית השלום; וחוסר הסימטריה הטכנולוגית של הסכסוך מייצרת פגיעה קשה מאוד בגופם, בנפשם וברכושם של מיליוני פלסטינים שחיים תחת כיבוש ישראלי, פגיעה שגם היא רק מלבה את הסכסוך המדמם הזה.

היותה של כיפת ברזל צנזורה מנטלית, אין משמעה שיש להפסיק להשתמש בה. אבל כאשר חוגגים את הישגיה ונהנים מהצלחותיה, חשוב במקביל להציף אל השיח הציבורי את שהיא מסתירה: למלחמה יש מחיר. כבד. √