ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שרון צור
    חדשות • 20.11.2019
    "מתייחסת לכל קשיש כאילו הוא סבא שלי"
    בילי ספקטור

    אני לא מכירה עבודה יותר קשה מכוח עזר.

     

    אני עושה הכל: קילוח חולים, האכלת המטופלים, עזרה לאחיות, ניקוי סביבת המטופל וטיפול שוטף. השיא שלי היה קילוח של 25 מטופלים בפנימית. מדובר באנשים מבוגרים, חולים מאוד, סיעודיים, מרותקים למיטות וחלקם כבדים מאוד, כאלה שמגיעים אפילו למשקל של יותר מ־150 ק"ג. כל שעתיים צריכים להפוך את המטופלים כדי שלא יקבלו פצעי הלחץ שעלולים לסכן את חייהם בהמשך.

     

    אחרי משמרת כזו אני מרוסקת לגמרי. אין אנרגיה לכלום, בלילה יש רק עובד כוח עזר אחד על כל המחלקה, ואז אני צריכה לענות לכל הפעמונים של כל המטופלים, לאחד קר ולשני חם, לשלישי צריך להחליף פיג'מה כי היא נרטבה. אני מתייחסת לכל קשיש וקשישה כאילו שהם סבא וסבתא שלי, אבל זו עבודה פיזית מאוד קשה ושוחקת.

     

    אי־אפשר להפעיל את בית החולים בלי כוח העזר. המנתח הכי בכיר צריך שכוח עזר ינקה את המיטה שעליה יתבצע הניתוח. כוח העזר עושה סטריליזציה של כלי הניתוח. אנו עושות את המקסימום, וכואב לי מאוד שאני יודעת שיש קשיש בגיל של סבי שיצטרך לחכות זמן ממושך לסיוע שלי כי אני בדיוק מטפלת בקשיש אחר.

     

    בחרתי במיון פנימית כי זו התחנה הראשונה של כל חולה בבית החולים. אנו משתדלים שאף חולה לא יישאר אצלנו יותר משש שעות ויעלה למחלקה. בפנימית היו לי במחלקה כ־40 מטופלים כש־25 מהם סיעודיים, חלקם מאוד מורכבים עם טיפול אינטנסיבי. אין כמו לחייך, להניח יד על הכתף, לדבר עם הקשיש ולשאול אותו מה הוא צריך. זה הופך את המפגש ליותר נעים.

     

    אני עושה את העבודה מתוך אהבה למקצוע ואני אסירת תודה לכל מי שסייע לי להגשים את החלום.

     

     

    הכותבת היא אם חד־הורית לשני ילדים, שעבדה במשך יותר משבע שנים ככוח עזר במחלקות הפנימיות במרכז הרפואי "העמק", למדה סיעוד במקביל ולפני שלושה שבועות התחילה לעבוד כאחות במיון.

     

    הביא לדפוס: ישראל מושקוביץ