החיים החדשים של גיל ריבה

את יום הולדתו ה־40, לפני שלוש שנים, חגג גיל ריבה, הלימוזינה והבלונד, בפרישה לגמלאות. "אחרי שלוש שנים באולפן שישי הרגשתי שחוק", הוא מספר. "כתבה לטלוויזיה סוחטת אותך הרבה יותר מכתבה לעיתון. זה לצאת ולצלם ולביים ולערוך — עבודה מסביב לשעון שאפילו לא משאירה לך את הפריבילגיה לישון. הבוס אמר לי, 'השתגעת?! יש לך אחלה משכורת ותנאים ואתה עושה מה שאתה רוצה', אבל לא יכולתי יותר. במקום להתאהב במרואיין חדש, מצאתי את עצמי מראיין בפעם השנייה או השלישית את אותם אנשים. הייתי חייב לקחת פאוזה, אז יצאתי לפנסיה".

איך הגיבה אשתך, רונית צח?

"היא חשבה, ועד היום חושבת, שלא הייתי צריך לוותר על משרה שווה כזאת. היא חוששת מעוני, ואנחנו באמת עניים. אמנם גרים בווילה, עם שלושה ילדים, אבל משלמים משכנתה רצינית ולא גומרים את החודש. גם משום שאני חי בלה־לה־לנד, מפני שחינכו אותי להאמין שהכל בסדר ושלא אלמן ישראל. הבוקר הייתה לי חצי שעה פנויה אז קניתי שטויות כמו מחקים בצורה של אוכל, ואין לי מושג איך הגעתי ל־400 שקל. רונית, שממשטרת את הבית, מחרימה לי מדי פעם את כרטיס האשראי, אבל הסגולה העיקרית שלה זה שהיא יודעת לבכות. היא בוכה מעולה, גם בפרסומות. אין ספק שמאז שמצאתי את כפתור הבכי שעליו היא לוחצת, הוקל לי מאוד".

"רק אני מלכלך"

כפנסיונר טרי ריבה הכפיל את מספר הקעקועים שעל זרועותיו, עסק באמנות, והציג את תערוכת "צעצועיזם" (עם טל טנא) בגלריה בחולון. "לא האמנתי שיתייחסו אליי כאמן", הוא מודה, "אבל התערוכה הצליחה, אז המשכתי. להיות אמן זה לבהות במשך חודש בענן, ובסוף להוליד מזה משהו. יש לי סטודיו במרתף, עם שולחן מלא בצבעים. זה המקום היחיד בבית שבו מותר לי ללכלך. אף אחד לא נכנס לשם. רק מי שאני מאשר".

ממה אתה מתפרנס?

"אני מרצה על הסיפור האישי שלי, על ראיון בלתי אמצעי ועל רכילות. אלה שלושת הנושאים שבהם יש לי מאסטר. אני גם מצלם סרטים לאנשים ליום ההולדת העגול שלהם — אני מרגיש שיש לי שליחות — לגרום לאנשים לספר את הסיפור שלהם. בעיניי זו עוולה נוראית שאנשים מסתובבים בחיים האלה בלי לדעת שהם הגיבורים. ובעיקר אני יודע מה לעולם לא אסכים לעשות — ריאליטי. בגלל שבניגוד לתדמית המוחצנת שלי אני נורא ביישן".

ואתה מתבייש שיראו אותך ישן עם אצבע בפה?

"אני לא ישן עם אצבע, אבל אני מדבר מתוך שינה. אני פשוט מתבייש בז'אנר הזה מפני שהוא לא משרת שום דבר שקשור לערכים שאני מאמין בהם, כמו אותנטיות, רגישות, טוב לב ותבונה".

לפני שנה העביר ריבה את יצירותיו לגלריה בבניין משרדים ברעננה, סמוך למשרד המהנדסים של אביו יחזקאל, ותלה על הקירות גם עבודות של אמו תמר, אשת מודיעין בכירה שעכשיו כבר מותר לחשוף את שמה. בימים אלה הוא פותח בגלריה את סדנת "הסיפור האישי" — 12 מפגשים, כל אחד בן שלוש שעות, לבני 18 עד 70, "ילדים עם רגליים ארוכות". במפגש הראשון הוא נכנס עם עגלת סופרמרקט מלאה בצעצועים, שופך אותם על הרצפה ומבקש מכל משתתף לבחור צעצוע. "ברגע שהצעצוע בידיו הוא נטען ברגש מסוים וכך אנשים מתחילים להיפתח".

מה חדש בזה? בארצנו פועלות סדנאות כתיבה מתחת לכל עץ רענן.

"אני לא מלמד רק את טכניקת הכתיבה, אלא את התשוקה לכתיבה. במהלך הסדנה אני מכריח את המשתתפים לכתוב. לא בטלטולי שב"כ, אבל בצעקות. אני מוכיח לאנשים שהשליחות שלהם לא נגמרת בזה שהם קמים בבוקר לעבודה. כל בנאדם הוא מקור להשראה, לא רק בני האדם שמתראיינים לטלוויזיה".

והוא מדגים. "רחל, אמה של רונית, חיה שנים בתחושה שהיא אישה לא מוגשמת. לקראת יום הולדתה ה־70 אמרתי לה, 'רשרש, בואי נעשה סרט עלייך', ובמהלך התחקיר היא חשפה את סיפור חייה המדהים וגילתה שגם היא יכולה להיות אור ופנס. בסדנה אני מלמד אנשים לחלץ מתוכם את הרעיון, לזקק אותו ולהביא אותו לעולם בכתב, בריקוד, במצגת, בסרטון ובמה לא. אמא שלי רוקמת סיפורים עם חוט ומחט. זה מדהים".

למה כל כך חשוב בעיניך לחלץ את הסיפור האישי ממי שמחזיק אותו בבטן כבר 70 שנה?

"דווקא המבוגרים חייבים לספר כי יש להם אחריות על מי שהם משאירים מאחוריהם, ילדים ונכדים. אגב, הסיפור שהם בוחרים לספר לא חייב להיות אמיתי. אני מאמין שאנשים יכולים לשנות את סיפור חייהם ולנהל חיים הרבה יותר טובים. זה כמו שאני ממציא, כל פעם מחדש, את הסיפור שלי. פעם אני ילד, פעם בעל, ופעם אני בן של. זה משחרר ומרתק".

ואיזה סיפור של עצמך אתה הכי אוהב?

"את הסיפור על הילד שרצה נורא להיות ילד פלא ולא נתנו לו. חלום חיי היה להיות כמו שירלי טמפל. מכיתה א' שיחקתי בתיאטרון, עד גיל 18 רקדתי סטפס, ואף אחד לא קרא לי ילד פלא. רק כשהתחלתי לכתוב זכיתי בכינוי הזה. ציפו ממני שאלמד, שאהיה רופא, מינימום עורך דין".

בגלל הזִקנה

הוא לא מוכן לנקוב בסכום שעולה להשתתף בסדנה. "זה נראה לי לא יפה לדבר על כסף. אלה שבוער בהם הדחף ממילא אומרים לי 'לא משנה כמה זה יעלה'. וחוץ מזה, אם מישהו יבקש הנחה, אני לא אתן? החלטתי להקדיש לסדנה רק יום בשבוע מפני שאני רוצה להישאר פרש, להתכונן אליה כמו ליציאה".

זה גם מפני שהוא אוהב להתחיל את היום בצהריים. בגיל 43 אומר ריבה: "בגלל הזִקנה, לפעמים העיניים שלי נפקחות בחמש בבוקר ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מעדיף ללכת לישון מאוחר כדי לקום מאוחר. רונית היא וונדרמן. היא קמה מוקדם, מכינה סנדוויצ'ים, שולחת את הילדים לבית הספר, והיא גם היחידה שיודעת איפה השלט של הטלוויזיה".

הם נשואים 20 שנה. "התחתנתי צעיר כי רציתי יציבות. עשיתי אודישנים לתפקיד אשתי ובחרתי ברונית, שגדולה ממני בשבע שנים, מפני שהיא הייתה דיילת פרסט קלאס ואני מאוד אוהב אנשים בעלי תודעת שירות מפותחת. חוץ מזה, היא הייתה הכי יפה והכי חכמה ומרובת תארים, ומצחיקה ברמות על, ולמרות הכל מספיק משעממת כדי לייצר לי אי של שפיות".

רונית, לעומתו, עשתה הסבת אקדמאים אמיתית. "אחרי שהייתה עוזרת פרלמנטרית והעורכת של התוכניות שלי ויד ימיני, היא הפכה למורה לאנגלית בבית ספר ברעננה. היה לי קשה נורא לאבד אותה לטובת משרד החינוך, עד שהבנתי שהיא עושה את הדבר שהיא הכי טובה בו. לקח לי זמן להבין מפני שאני לא דובר אף מילה באנגלית".

אף מילה?

"אני יודע להגיד רק 'טוסט' ו'טלפון' והיי ביי. למה? בגלל הטראומה. אמא שלי שלחה אותי ללמוד אנגלית כשהייתי בגן. המורה גרה בבית מלא חתולים, ואני אלרגי לחתולים, אז בכל שיעור התגרדתי והתעטשתי ופרחתי, ומאז פיתחתי אלרגיה לאנגלית".

רונית סיפרה שכשהתחלתם לצאת עוד לבשת חצאיות.

"שנים לבשתי חצאיות ופלטפורמות כי הן מושכות תשומת לב ומשעשעות את הנוכחים. אין דבר יותר משעשע מלשעשע אחרים. זה כיף לראות עוברי אורח מחייכים מולך. גם היום, אם יבוא לי, אני אשים חצאית. הילדים כבר רגילים אליי, הם חושבים שאני האח הגדול והמוזר שלהם".

בנם הבכור ג'וסי התגייס לפני שבועיים, "ואני עוד לא מעכל את זה. הוא לא רוצה להיות רמטכ"ל, ומצד שני הוא לא רוצה להרגיש חסר תועלת. קרבי הוא לא יהיה בגלל המון שברים ובעיות בגב", אומר ריבה ששירת בכלא 4 כמדריך כלואים. "התקבלתי ללהקה צבאית, אבל כדובר ערבית משכו אותי ל־8200, שם עזבתי בטריקת דלת. לשרת בכלא זה כמו להיות כלוא".

ג'וסי הוא היחיד משלושת ילדיהם שזכה גם בשם עברי — יונתן, "בגלל הלחצים של אמא שלי, שדרשה לשמוע שם עברי בברית. בלידות הבאות כבר לא היו לה אנרגיות להילחם", וכך נולדו מייפל (בת 12, "אהבת חיי") ומיילו (8.5), "היחיד שמצייר איתי, וגם היחיד שאומר לי שאני לא נורא שמן. יצאו לי ילדים נורא נרדים, חנונים, רציניים כאלה, שאוכלים בפה סגור ולא מרשים לי להתניע לפני שהם מקליקים את חגורת הבטיחות".

חלוקת התפקידים בין בני הזוג ריבה ברורה. "אני אחראי על העלמת הג'וקים. רונית מבשלת, אבל אני מתבטא בבישול יצירתי כמו מקרוני עם חומוס ושייק אוריו. מייפל היא הסו־שף שלי. כשרונית יוצאת לעבודה, אין לה מושג איזה בית היא תמצא כשתחזור בגלל שאני, שממונה על העיצוב, כל הזמן מזיז את הרהיטים. כשצבעתי את הקירות בירוק, רונית חשבה שהיא הגיעה לחניון. היא טוענת שהחובה המרכזית שלי היא להיות מאושר. לדעתה, כשאני מאושר כל הבית מאושר".

בגדת בה פעם?

"חס וחלילה. בגידה זה הדבר הכי אסור, היא החברה הכי טובה שלי בכל העולם".

הוא לא מתגעגע לעיתונות ("כל טוקביקסט הוא נחום ברנע, זה מצחיק"), אבל חולם לכתוב רומן. בקרוב יתחיל להנחות בתיאטרון גבעתיים מגזין תרבות בנושא ילדותיזם ("כי הילדות היא אם כל ההשראות"), והאח"ם היחיד שהוא משתוקק לראיין הוא ביבי נתניהו. "הייתי שואל אותו מה עומד מאחורי הצורך שלו להנהיג כל כך הרבה שנים".

מי, לדעתך, ראוי להנהיג את המדינה?

"אמא שלי. היא חכמה, קולית, בעלת ניסיון, צנועה, אמיצה ויודעת לקבל החלטות". בתזמון מושלם היא בדיוק מצלצלת אליו והוא עונה: "היי, בייב, אני עסוק, נדבר?"