השבח לאל

אז קניה ווסט המציא את עצמו מחדש. האיש שגרף מיליונים משירים מחפיצים על בחורות וכסף קל, הפך ליזם אופנה מצליח עם אדידס, התחבר עם דונלד טראמפ, ויחד עם אשתו קים קרדשיאן הפך לפאוור־קאפל של עולם הטראש, מצא עכשיו את אלוהים והחליט לרתום את כישרונו המוזיקלי העצום - שהופך ליותר קשה לאיתור בשנים האחרונות - כדי לשיר קצת דברי שבח והודיה לאל. בדרך גם הודיע שירוץ לנשיאות ארצות־הברית.

לאלבום החדש של ווסט קוראים Jesus Is King, אבל גם לאחר כמה האזנות - משימה די קלה בסך הכל, שכן אורכו הוא רק 27 דקות - לא באמת ברור מיהו המלך, מיהו ישו ומהו חלקו של ווסט במשוואה הזאת. ווסט הוא לא האמן הראשון שחוזר בתשובה או שגילה פתאום את אלוהים ומנסה לגרום לקהל שלו ללכת לאורו. גם לשילוב שירת הגוספל המידבקת - שמבליחה פה שם באלבום - יש מספיק תקדימים מרהיבים בתולדות המוזיקה השחורה. הבעיה היא שהדרשות המוזיקליות של ווסט עמוקות בערך כמו עוד סטורי באינסטגרם.

לפני שאתם רצים לצעוק הדתה, כדאי לזכור שחיבור בין דת לבין מוזיקה יכול לשרת יפה את שני הצדדים, ויש לא מעט מוזיקאים דתיים (גם אצלנו) שממשיכים לכתוב שירים שלא נשמעים כמו קלטות החזרה בתשובה שחילקו כאן פעם בצמתים. אבל לאורך רבים מ־11 הקטעים המרכיבים את הבשורה החדשה על פי ווסט, קשה למצוא להם רמז. כך למשל, Use This Gospel, שהיה אמור להיות אחד מקטעי המפתח באלבום, מצליח להתחרבש עם סולו הסקסופון הצ'יזי של קני ג'י. פה ושם יש אמנם כמה רגעים יפים, כמו הגיטרה הפאנקית שזורקת לסבנטיז ומתחברת עם המקהלה ב־Water, או God Is שהלחן המוצלח שלו והתשוקה שבה ווסט שר כמעט יגרמו לכם לקום ולהישבע אמונים לישו.

ווסט, כמו כל חוזר בתשובה, מנסה לתקן את דרכיו ולזנוח את עולמו הקודם. אבל התחושה היא שלמרות הכוונות הטובות יש כאן יותר ממבו ג'מבו רוחני של מטיף טלוויזיוני עם שורות קלישאתיות כמו, "אנו שמים את מבטחנו באבינו" מאשר התגלות דתית שמובילה ליצירה מוזיקלית מפעימה כמו שסיפק בתחילת דרכו.