אחרי שהפסיד במשחק הראשון, רפאל נדאל נמצא עכשיו בנקודה טרגית מבחינתו. אף שהגיע לטורניר סוף השנה כמי שמדורג מקום ראשון בעולם, התוצאה במשחק השני היא 0:1 למדבדב במערכות, ו־1:5 במערכה השנייה עם נקודת משחק. לא צריך להיות עמוס מנסדורף כדי להבין שאי־אפשר לחזור מ־1:5, בטח לא מול שחקן עם הגשות כמו של מדבדב, שחקן רוסי צעיר וטכני, שמתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. כל הגשה שלו היא כמו טיל כיפת ברזל שנורה לשמיים. המשחק גמור. באמת. נדאל בקבר. אני כבר מרים את המעיל מהמושב, מתכנן את הדרך המהירה החוצה מהאולם, כדי שאוכל להקדים את ההמון ולמצוא אוּבֶּר פנוי, אבל לפתע קורה דבר מה שאין דרך להגדירו מלבד "גדוּלה": נדאל מציל את נקודת המשחק בזכות מכה מתוחכמת, שגורמת למדבדב למעוד, ומשהו באולם O2 ניצת. יש חשמל באוויר. רטט שקשה להסביר. זהו אולם הופעות שמוסב פעם בשנה בנובמבר לאולם טניס. האקוסטיקה ב־O2 כל כך טובה, שאתה שומע את הכדור גם כשנדאל מקפיץ אותו בעדינות עם היד לפני ההגשה. פסיכי. נדאל מציל נקודת משחק ואף שהתוצאה עדיין רעה מבחינתו, הקהל מרגיש שנדאל מרגיש שזה יכול לקרות, ויש איזה נחשול אנרגטי שמתעצם מול עינינו: נקודה אחר נקודה, משחקון אחר משחקון, נדאל מטפס מהקבר ויוצא החוצה. הקהל באקסטזה. לפתע מדבדב, ששלט במשחק ללא עוררין, נראה אומלל. הוא מסמן למאמן שלו כל מיני תנועות סרקסטיות שאני לא עד הסוף יודע לפרש, אבל השור הספרדי בשלו: מכה ללא רחמים, רוקד על המגרש ומנצח את המשחק.

בלילה, בחדר במלון, לפני שאני נרדם, אני רושם לעצמי באייפון: "נדאל נגד מדבדב - מוסר השכל: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן".

בזכות עמותת מרכזי הטניס והחינוך בישראל, אני וישראלים נוספים זכינו לראות את המשחק מעשרה מטרים, מרחק נגיעה מנדאל. אתה צופה בכל הטקסים שלו, אלה שאתה מכיר מהטלוויזיה, כל טקסי האו־סי־די של נדאל, כולל משיכת התחתונים מהישבן, ומקבל פרספקטיבה אחרת על ההתנהגות שלו. אתה מבין שבתוך המולת הקהל והמעמד, הריטואלים האלה עוזרים לו להפעיל את המכונה המשוכללת שלו. אלה דפוסים שגורמים להרגיש בבית. באותו יום צפינו גם בפדרר, כשהוא מצליח בגיל 38, לגבור על תים, שצעיר ממנו ב־12 שנה, לא בזכות עוצמות שכבר אין לו, אלא בגלל חוכמה וקלאסה מעוררות השראה. וכך, למשך כמה שעות בכל יום בסופשבוע קסום אחד, ישבנו מול מלחמות הגלדיאטורים הללו והיינו כחולמים. 

לא מיותר לציין שהעמותה הזאת, שהייתי אורח שלה במסע למאסטרס בלונדון, מלבד בתי ספר לטניס ברחבי הארץ ונסיעות לטורנירים בעולם, עושה גם פעילות קהילתית מדהימה: כאלפיים ילדים ממשפחות מעוטות יכולת, שמלבד חוגי טניס מקבלים גם עזרה בשיעורי בית וארוחות צהריים ללא עלות נוספת. ואמנם עדיף תמיד ללכת על מתן בסתר, אבל כדי לעודד את העניין אספר שכבר שלוש שנים יש ילד בירושלים ממשפחה חסרת יכולת שמתאמן מתרומה שלי, כאשר הקרדיט לנושא מגיע כולו לעמותה החשובה הזאת. 

אנחנו שוהים במלון חמוד בגריניץ׳, אנגליה, קבוצה של חובבי טניס מישראל, רובנו ממחנה פדרר וחלקנו ממחנה נדאל, ואני שם לב שיש משהו שמעצים את החוויה כשאתה נוסע עם עוד אנשים שאוהבים את המשחק: אתה לא צריך להתנצל כשאתה שוקע בשיחות קטנות על ניתוח האופן שבו השחקנים משתמשים בזכות לערער על פסיקת השופט, ואם יש לך תחושה שג׳וקוביץ קצת ויתר מוקדם מדי במשחק מול פדרר, יש לך עם מי לחלוק את זה.  

אפרת אגב אמרה לי ללכת לראות את הנקודה המפורסמת של קו האורך. היא הסבירה שזה מקום יפה ומיוחד שצריך להיות בו. הסברתי למפיק של ההופעה שהיה איתי כמה חשוב לראות את זה, אבל כשהגענו, הבנתי שמדובר במוזיאון שעולה כסף ולא סתם מקום שאפשר להצטלם בו בחינם ולהראות לאפרת שעשיתי עוד דברים בטיול חוץ מטניס. לרגע התלבטתי אם לשלם, אבל בסוף כתבתי לאפרת את האמת: הקו הזה מעניין לי את הביצים, אבל אם את ממש רוצה, אשלח לך עוד סרטון של זברב מגיש. 

חזרה למשחק, לאותו קאמבק הרואי של נדאל מול מדבדב. זוכרים, כן? כי יש לוי וידוי: יצאתי לפני סוף המשחק. זו הייתה אחת ההחלטות האכזריות שקיבלתי בחיי. ראיתי את הכל מתחיל, צפיתי בנדאל משווה, אבל לא נכנסתי לארץ המובטחת. הייתה לי הופעה באותו ערב באזור שבו גרים היהודים בלונדון, וידעתי שאם אחכה לסוף, היציאה מהארנה תיקח המון זמן, ולאחר להופעה שלך זה לא ממש מגניב, למרות שלא באמת יתחילו בלעדיך. המזל הוא שלפגוש את הישראלים שחיים בלונדון היה כל כך כיף - שאיכשהו העובדה שיצאתי בפיק של המשחק, שהוא הפיק של הטורניר, שהוא הפיק של כל משחקי השנה בטניס - נשכחה ממני. אולי בגלל שיש משהו מרגש בלהופיע מול ישראלים שמצאו עצמם חיים הרחק מהמולדת שנה אחת, או חמש או 20, ולראות שהם עדיין מרגישים חלק, ושבשבילם המפגשים הללו עם אמנים מהארץ, הם הזדמנות להתחבר. אז כשעליתי לבמה ואמרתי להם שגם אנחנו בישראל צריכים אולי לעשות משהו דמוי ברקזיט ולצאת מהמזרח התיכון, ושאלתי אם הבוריס ג׳ונסון הזה שלהם הוא סוג של אורן חזן בריטי - התשובה הייתה חיובית. 

היו אלה ימים נפלאים של הגשמת חלום. ראיתי טניס ברמה הגבוהה ביותר, אבל הנה משהו שמסביר כמה פתלתלה היא הנפש האנושית: היה איזה רגע בשבת בצהריים, שבו הסתובבתי לבדי ברחובותיה הנהדרים של לונדון. מזג האוויר היה טוב, האנשים היו נחמדים ונהר התמזה ברקע הרהיב ביופיו והכל באמת היה מושלם; ולמרות זאת, הדבר שרציתי יותר מכל באותו רגע זה להיות בבית, ליד הילדים, ולאכול איתם מהצ׳ולנט של אפרת. שבת שלום.