האיש שלנו ביוטיוב
הוא גילה את ג'יי זי ורד הוט צ'ילי פפרס, החתים את ברונו מארס ומריה קארי ואפילו קניה ווסט הזכיר אותו בשיר. עבור הכוכבים הכי גדולים, ליאור כהן, ראש חטיבת המוזיקה העולמית של יוטיוב, נחשב ללא פחות מאגדה. בראיון נדיר הוא מסביר איך מילד שנזרק אצל משפחת אומנה בישראל הגיע לשלוט בתעשיית המוזיקה הבינלאומית, מה קרה כשראה את אביו לראשונה אחרי שנים בחדר המתים ולמה סטטיק ובן–אל כן יכולים להצליח בענק בארה"ב
כשליאור כהן אומר לך להקשיב לשיר שהוא “אובססיבי לגביו כרגע”, אין ברירה אלא להקשיב. בכל זאת, זה האיש שגילה את ג’יי זי, שהיה סוחר סמים פעיל כשכהן מצא אותו והפך אותו לראפר הכי מצליח בעולם.
אז עכשיו הוא אובססיבי לשיר של ליזו, הזמרת השחורה שמשגעת בימים אלה את אמריקה. הוא שם את הקליפ שלה, והעיניים של יחצ”נית יוטיוב שיושבת איתנו בחדר נוצצות. כהן מזהה את המבט הזה בשנייה. “את לא מכירה אותה, הא”, הוא שואל. “בטח, בטח שכן!” היא עונה. ההתלהבות התחלפה בפחד.
חוץ מטעם טוב, האימה שמטיל כהן, היום מנהל חטיבת המוזיקה הבינלאומית של יוטיוב, היא אולי הסמל המסחרי החזק ביותר שלו. כבר ארבעה עשורים שאנשים מדברים עליו ביראה, אבל גם בכבוד. בעולם הראפ, שבו התחיל את המירוץ שלו לצמרת, כינו אותו “לנסקי”, על שם מאיר לנסקי, המאפיונר היהודי שהטיל אימה באמריקה. זה היה בתקופה שבה כהן הפך את חברת התקליטים האגדית של תעשיית ההיפ הופ דף ג’אם למכונה משומנת שלקחה זמרים אלמוניים והקפיצה אותם לכוכבות. למשל ג’יי זי, או צ’אק די מפאבליק אנמי, שכהן העלה לראשונה על הבמה.
גם כשעזב את דף ג’אם והתמנה למנכ”ל ויו”ר וורנר מיוזיק כהן המשיך את התנופה ודרס את המתחרים. ה’פייננשל טיימס’ כתב עליו שהוא אחד המנהלים החזקים ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית. כלי התקשורת אהבו להאדיר את שמו, לפעמים עד כדי המצאות, גם כשנכתבו עליו פרטים שקריים, כמו היותו צאצא לגנרל ישראלי מהולל. קניה ווסט, אחד שמאמין שהוא אלוהים, הגדיר את עצמו בשיר ‘השטן בשמלה חדשה’, כ”ליאור כהן של דיור”. חברי ההרכב מיגוס השוויצו בכך שהם סועדים איתו בארוחות בוקר. מוס דף כינה אותו, “ישראלי גבוה שמנהל את כל הראפ שיט”.
אבל עם 194 סנטימטרים של שרירים, עיניים כחולות ופה גדול - מילולית ומטאפורית - ליאור כהן כבר שנים לא מתרגש ממה שאומרים עליו. אולי זה בגלל שבתחילת דרכו היה הילד הלבן היחיד במועדונים של שחורים. אולי נסיבות חייו המוקדמות - כבן להורים שניהלו גירושים מכוערים, שבשיאם הוגלה למשפחת אומנה בישראל - חישלו אותו. אם תשאלו אותו, הוא יסביר שהכל נעוץ בשורשיו הישראליים, שבהם הוא אוהב לנופף, גם אם הוא בקושי מדבר עברית. "אני בן ישראלי של אמא חלוצה, שנפצעה במלחמת העצמאות. אמא שלי שייכת לזן של אנשים שבקושי קיים היום. כתבו עליי כמה פעמים, 'תסתכלו על הישראלי הלבן, שמשפיע על עולם המוזיקה'. אני מניח שנסיבות חיי הם סיפור שקל למכור בכלי התקשורת".
× × ×
לעולם המוזיקה הגיע בזמן שעבד בסניף של בנק לאומי בלוס־אנג'לס, בסוף האייטיז. כהן שמע שלהקת ראן די־אם־סי מופיעה במועדון היפ־הופ קטן בדאון טאון אל־איי, אז הוא סגר איתם על הופעה מאוחרת באותו לילה. השקעה של 750 דולר שהניבה רווחים של כמה עשרות אלפי דולרים - וכרטיס כניסה לעולם הצפוף, השחור והמזיע של ההיפ־הופ. למזלו של כהן, מנהל ההופעה של ראן די־אם־סי אהב סמים קצת יותר מאשר הוא אהב מוזיקה, וכהן נקרא להחליף אותו בטור שלהם. אז הגיע הסולם הראשון, אותו קיבל מראסל סימונס, הבעלים של דף ג'אם. כשריק רובין, המפיק האגדי, עזב את החברה, קידם סימונס את כהן להיות יד ימינו. עשור לאחר מכן, סימונס כבר הודה כי כהן הוא המוח מאחורי החברה. "נביא יצירתי", אמר עליו.
אבל כהן לא עצר בהיפ־הופ. הוא החתים את רד הוט צ'ילי פפרס, אז כמעט אלמונית. כשמריה קארי הסתכסכה עם חברת התקליטים שלה, הוא הרים אליה טלפון ואחרי חצי שעה היא חתמה אצלו גם. "הוא איש מאוד אבהי", אמרה פעם בראיון. אחרי דף ג'אם כהן עשה סיבוב בוורנר, שם הוביל את חטיבת המוזיקה, וב־2014 חבר לקולגות מוורנר והקים את הלייבל ‘300 אנטרטיינמנט’, שם החתים אמני היפ־הופ וראפ.
בשלוש השנים האחרונות הוא ראש חטיבת המוזיקה הגלובלית של יוטיוב, ובתפקיד זה הוא מנסה להמציא מחדש את האתר בעידן של סטרימינג. רשימת האמנים שאיתה עבד ארוכה יותר מרשימת המדינות שמתנגדות לאיראן. שאניה טווין, אלביס קוסטלו, ברונו מארס, ג'ון בון ג'ובי, אל אל קול ג'יי – רשימה חלקית ביותר. כהן לא אוהב להתרפק על עברו המקצועי - רק על זה האישי. "אני לא רוצה לדבר על האמנים שלי, לא אוהב את השאלות האלה", הוא חותך.
בסוף הוא מתרצה. "אני לא אוהב להצביע על אמן זה או אחר כאמן שאני הכי גאה בו. היו כל כך הרבה לאורך השנים", הוא אומר. "אני גאה באלה שהתמודדו עם התהילה והסלבריטאות בדרך אלגנטית, שהשכילו להפריד בין הפרסונה שלהם ובין האישיות, שבנו משפחות והמציאו את עצמם מחדש בשלבים שונים של הקריירה. אבל אני עצוב על אלה שנפלו קורבן לסמים. מבין כל האמנים שעברו תחתיי, אני הכי גאה בג'יי זי ובצ'אק די. המוזיקה של צ'אק די עדיין נשמעת מדהימה היום. אתה מבין איזה סאונד גאוני היה לו? הוא וג'יי בנו משפחות, עשו עסקים ולא נכנעו לסם הסלבריטאות. האם חשבתי שג'יי זי יהיה טוב כשרק הכרתי אותו? אני לא אדם שמתעסק בעתיד, או בניסיונות לחזות דברים. כל מה שרציתי היה לספק סביבה נוחה ומלאת אמון כדי שילד קטן יהפוך להיות קורט קוביין או צ'אק די, וישנה את הכיוון של המוזיקה. אף פעם לא הבטחתי לאמנים שלי שהם יצליחו. מי שמנסה לחזות מוזיקה הוא רמאי".
אבל יש כאלה שמהפעם הראשונה שהאזנת להם ידעת שהם קורצו מחומר אחר.
"היו גם אמנים שאמא שלי ידעה שיצליחו. אני זוכר שהיא באה להופעה של פאבליק אנמי במועדון קטן. אישה קטנה, שנפצעה במלחמת העצמאות ומאז נותרה שבירה, עומדת בין כל הילדים שקופצים אחד על השני, עד שהייתי צריך לדוג אותה לפני שיקפצו עליה. אז היא הבינה שאני לא מחרטט אותה עם עסקי המוזיקה".
הוא מעריך מאוד את רד הוט צ'ילי פפרס, להקה ששרדה עשורים ארוכים בלי פירוקים. "אין מתכון ללהקה להישאר ביחד. סמים לא עוזרים. אמון כן עוזר. חברות, רגישות וספייס שהם נתנו אחד לשני ודאי סייעו להם להישאר ביחד. יש לחברי הלהקה מערכות יחסים מאוד בריאות בחיים הפרטיים. הם השכילו להילחם כל השנים נגד כוח המשיכה ונגד הסדקים, שהיו יכולים להוריד אותם למטה או להוביל לפירוק שלהם".
ונגד האגו.
"אגו הוא חלק גדול בעסקת החבילה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להפריד בין הפרסונה ובין האדם שניצב מולי. כשאמנים פגעו ברגשותיי או היו לא יציבים, האשמתי את הפרסונה שלהם. אמרתי, 'הוא לא היה עושה לי את זה'. זה לא קל להיות אמן מצליח".
קניה ווסט – יותר גאון או יותר נרקיסיסט?
"הוא גאון מאוד מתוסבך. שמעת פעם על דג נפחא? זה דג, שכשטורף מתקרב אליו, הוא מתנפח לממדי ענק והופך להיות הכי מכוער, רק כדי להגן על עצמו מפני הטורף. אותו דבר עם התנפחות של אמנים - היא מגינה עליהם. הם רוצים לומר, 'תסתכל עליי, אני גדול'. יש פה עניין של חוסר ביטחון".
וכסף.
"כשיש יותר כסף, יש דאגות. כסף הופך הכל קשה יותר, עיין ערך ביגי סמולס (נוטוריוס בי־איי־ג'י, שנרצח בעקבות ריב כנופיות ראפ - י"ח). היו לי אמנים שבתחילת דרכם שמחו להידחס לתוך אוטובוס קטן. אחרי שהם התפרסמו, הם לא רצו לשבת יחד במטוס פרטי".
× × ×
בן 60, נראה צעיר מגילו, ושונא שקוראים לו "איל מוזיקה". "לא מבין את המונחים הללו שאנשים אומרים עם סימן קריאה. שמע, איתגרתי אמנים ועזרתי להם, הם בטחו בי ועשינו דברים נפלאים. אבל לקרוא לי טייקון? לא נחוץ. ההורים שלי אחראים לכל זה. באופן מאוד לא אופייני לישראלים, הם דחפו אותי לא ללכת לעבוד".
מה זאת אומרת?
"ההורים שלי אמרו לי שהמילה 'עבודה' הומצאה לפני המילים 'קריירה' או 'תשוקה', אז הם רצו שאמנע ממציאת עבודה לטובת עשייה עם תשוקה. אני חוגג בימים אלה 40 שנה בביזנס, ובחיי שאין לי מושג לאן הזמן טס. ההורים שלי אמרו לי שזה יעבור במהירות - וצדקו. אני עדיין עובד בפרך, עם שעתיים וחצי של שינה מדי לילה, אבל אני מלא תשוקה לדברים שאני עוד יכול לתרום. העבודה שלי היא נס: אני עוזר לאמנים צעירים וליוצרים להתפרנס. אני מתעורר מדי בוקר כדי לשחק משחק קשה ומחוספס. אבל אני מסוגל לו - אני צבר".
הוא נולד בניו־יורק לזיוה סירקיס, "כולם בישראל מכירים את המשפחה", ולאלישע כהן, איש עסקים, שנתיים אחרי שהוריו עזבו את הארץ. יש לו אח בכור, הראל, שמתגורר בישראל, ועוד אחים ואחיות שנולדו מנישואיהם האחרים של הוריו, שהתגרשו כשהיה בן שלוש. עם הגירושים הוא והראל נשלחו למשפחת אומנה בישראל. "אבא שלי השתגע. הוא התעקש שאמא תוותר עלינו כדי לתת לה גט. היו לנו כל כך הרבה קרובי משפחה, אבל הוא לא נתן לאף אחד לטפל בנו. אני לא זוכר את השנים במשפחת האומנה, אולי הדחקתי. אבל אני זוכר שאבא שלי רתח מכעס שלא הלכנו לצבא. הוא היה משיגינע".
את אביו הוא ראה רק לפני כעשור, כשנדרש לבוא לישראל לקבור אותו. סגירת מעגל? "קלוז'ר זו מילה ששייכת לתוכניות של אופרה ווינפרי. יש לי אפס שנאה אליו. הדבר הלא־נעים היחיד בסיפור היה שאחי הראל היה צריך לזהות את הגופה שלו. הוא אמר לי, 'אני לא עושה את זה לבד, אתה תבוא איתי'. זה היה קצת מפחיד. ככהן, היה לי פטור כל החיים מלוויות, אז יצא שהלוויה הראשונה שהייתי בה הייתה של אבי. פתאום, אחרי כל השנים, אני רואה אותו, שוכב על שיש קר ביום חם של 30 מעלות".
קשה. ראית אותו פעם ראשונה שם, אחרי הרבה שנים.
"הוא נראה כמו אדם מת. זה היה סוריאליסטי, כי לא הייתי לפני כן ליד אדם מת".
אמו נישאה לפיליפ שולמן, פסיכיאטר יהודי, וכהן ואחיו שבו לארה"ב וגדלו בלוס־אנג'לס. כהן מכנה את שולמן "אבא שלי", בעוד שאת אלישע הוא מכנה "אבי הביולוגי". "היו לנו חיים מעניינים ובית יצירתי", הוא מספר על ילדותו. "ההורים שלי יצרו סלון של משוררים, אמנים ופוליטיקאים, ובבית תמיד התנהלו שיחות אינטלקטואליות על כל נושא. אחד הזיכרונות השמחים ביותר של ילדותי היו השבתות בבית הוריי. כולנו, לא משנה מה עשינו או עם מי עשינו את זה - הופענו לארוחת שבת אצל ההורים. היה שם קסם שלא ניתן להסביר. ארבעת אחי ואחיותיי ואני היינו מגיעים לארוחה עם חברים, עם מורים, עם שכנים. אף פעם לא אמרנו לאמא כמה אנשים מגיעים. פשוט הגענו - והיא בישלה כל כך הרבה אוכל, שנשארו שאריות. מאז, אני הולך לבית כנסת כל חג וכל שבת".
אבל הילדות הייתה גם מחוספסת. "אם היד שלי נתלשה ממקומה ודם השפריץ עד התקרה, אמא שלי אמרה לי שים אצבע, תעצור את הדם ותמשיך הלאה. אתה תהיה בסדר'". כשהיה ילד קטן, היא שלחה אותו ללמוד יהדות ועברית בבית הכנסת, בצד השני של העיר. "הייתי נוסע, ילד בן תשע לבד, באוטובוס שנסעו בו כל הזונות, הקבצנים וסוחרי הסמים של אל־איי. איזו אמא שמה את הילד שלה על אוטובוס כזה? פעם שאלתי את אמא שלי אם היא לא חששה לשלוח אותי ככה, והיא השיבה, 'אתה בסדר. תראה אותך, הצלחת בחיים'. אגב, אתה יכול להבין שמדובר באמא יהודייה, כי למרות כל ההצלחות העסקיות שלי בחיים, היא שמחה יותר שמצאתי אישה".
הוא נשוי בשלישית לסוחרת האמנות שין לי, שהוגדרה פעם כ"נשק הסודי של בית המכירות כריסטי'ז". מי ששידכה ביניהם היא וונדי מרדוק, אשתו לשעבר של איל התקשורת רופרט מרדוק. החתונה של השניים התקיימה לפני שלוש שנים בביתו של כהן בהמפטונס שבניו־יורק, מגרש המשחקים של עשירי העולם. בקצה הגינה רחבת הידיים, במקום שבו הדשא נשפך לים, התנופפו שלושה דגלים: ארה"ב, מקום מגוריהם של השניים, ודגלי סין וישראל, מדינות המוצא של בני הזוג המאושר.
לפני כן יצא עם מעצבת האופנה טורי ברץ'. אשתו הראשונה הייתה הדוגמנית אי־קיי סמית', ואחריה נישא לאיימי, וממנה נולדו שני ילדיו. בתם, ביאה, לומדת בקולג', ובנם, עוז, עובד בחברת המוזיקה של אבא, והיה לצידו כאשר כהן התמוטט מתסחיף ריאתי במהלך טקס שנערך ברוקנרול הול אוף פיים בברוקלין באפריל 2016. "אני רוצה שיהיו לי עוד ילדים. לפחות שלושה", הוא אומר בלי למצמץ. "יש מעט מאוד דברים שאני מטיף לילדים שלי. אחד מהם הוא: 'אל תסתובבו עם חבורה של חארות. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אז תכירו את ההורים של האנשים שאתם מסתובבים איתם, לפני שאתם מתחייבים למשהו'".
עצה טובה. מה עוד?
"העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים היא, 'אל תזיע על הפרטים ותגיד ברוך השם'".
× × ×
בתעשיית המוזיקה הוא מין אורי גלר - קוסם שמסוגל לכופף הכל, גם אגואים בגודל של מדינה. לפני שלוש שנים עלה על הרדאר של יוטיוב, ומונה לראש חטיבת המוזיקה הגלובלית של החברה. עוד ב־2006, כשהיה מנכ"ל ויו"ר וורנר מיוזיק, הוביל כהן מהלך חלוצי והעלה את תוכני החברה ליוטיוב בתמורה לחלק מהכנסות הפרסום. ב’ניו־יורק טיימס’ תיארו את המהלך הזה כ"עסקה שסימנה את הפעם הראשונה שבה חברת תקליטים גדולה העניקה רישיון תוכן ליוטיוב". חמש שנים לאחר מכן, כהן הוביל מהלך דומה מול ספוטיפיי.
הכניסה שלו ליוטיוב נעשתה כניסיון לנער את ענקית המוזיקה והתוכן מהתרדמת היחסית שבה הייתה שרויה בזמן שמתחרות כמו ספוטיפיי ואפל מיוזיק הציעו מוצרים חדשניים עם פיצ'רים ייחודיים. עתה גם יוטיוב מציעה שירותי מינוי, שמאפשרים לנגן סרטונים גם באזורים בלי קליטה, ללא פרסומות ובלי צורך להשאיר את האפליקציה דולקת כפי שהיה נהוג עד כה. "מדובר באפליקציה מאוד חכמה. אם למשל הגעת לשדה התעופה ושכחת להוריד פלייליסט, היא תעשה זאת עבורך באופן מאוד אינטואיטיבי, שלא לדבר על הקטלוג של יוטיוב, שהוא הגדול בעולם. כמובן שאם יש לך מערכת יחסים עם יוטיוב, אתה סומך על הפלטפורמה".
אני גם סומך על שירותי סטרימינג אחרים שעשיתי להם מינוי לפני שנים. למה שאוותר על הנאמנות שלי?
"אנחנו לא תוקפים חברות אחרות, אלא מוסיפים עוד ממד לאקו־סיסטם. חברות אחרות הן אחיותינו לנשק, כי כמונו, הן מסייעות לאמנים להתפרנס. ב־20 השנים האחרונות איבדנו אמנים יוצרים רבים, בגלל הירידה בביזנס של המוזיקה. אם הביזנס יגדל עכשיו, כפי שאנו מקווים, אולי יהיו עוד כמה קורט קוביינים במקום רופאי שיניים".
מה שחסר היום לצרכני מוזיקה זה לא עוד שירות, אלא מישהו שיעשה להם סדר בכמויות. בתעשייה מדברים על 42 אלף קטעי מוזיקה חדשים מדי יום. למי יש זמן להאזין ולברור?
"זו נקודה חשובה. פעם היינו הולכים לחנות תקליטים, מחפשים תקליט, ומוצאים עוד משהו שהיה מעיף לנו את המוח. היום האלגוריתם מתרכז באקו־צ'מבר (מילולית, תיבת תהודה. הכוונה לסביבה המיידית ולדעות דומות - י"ח), אבל רק חלק ממנו מתמקד באלמנט ההפתעה, בהנגשה של מוזיקה שתעיף לך את המוח. ביוטיוב אנחנו מאמינים בשילוב בין אלגוריתם ועזרה אנושית. כולם מדברים על בינה מלאכותית, אבל העתיד עדיין לא שם. אנחנו בשלב של למידת המכונות. המחשב יהיה חכם יותר, אבל עד שהוא לא יאיר לך עולם חדש או יפתיע אותך עם אלבום שלא חשבת עליו, אתה ניזון רק מהסביבה המיידית שלך. קשה יותר לצרכן המוזיקה לדעת מה טוב ומה פחות טוב. פעם היו סוכני תיווך שתיפקדו על תקן אוצרי מוזיקה, והיום אתה מתעורר בבוקר ומיליון להקות שוחות לרגליך. האם יש לך זמן להאזין לכולן? לא. אוצרות היא אלמנט חשוב".
פחות ופחות אמנים מקליטים אלבום שלם. האם הקונספט הזה מת?
"האלבום לא מת, אבל הוא לא נחוץ, אלא אם מדובר במקרים מיוחדים מאוד של אלבומי קונספט כמו 'החומה'. תנועת השחרור מאלבומים היא מבורכת. אל תשכח שעסקי המוזיקה החלו מסינגלים, והאלבום נבנה ככלי קפיטליסטי למכור מוצר יקר ולדחוף יותר שירים לוויניל. היו יכולים להיות לנו יותר שירים של לד זפלין, אם הם לא היו צריכים לטפס על האוורסט בכל פעם שהקליטו אלבום. אפשר לספוג השראה ולהוציא שיר בלי לחשוב על איך ממלאים אלבום שלם, שחצי ממנו הוא זבל. אותו הדבר לגבי רכישת אלבום פיזי מול סטרימינג: הבן שלי, עוז, שאל אותי לא מזמן: 'אבא, אם אני יכול לקבל את מה שאני רוצה, למה אני צריך לקנות ולא לשכור?' אנחנו גדלנו כדור שהיה זקוק לדבר הפיזי. בדור של הבן שלי אין צורך בבעלות או בביטחון שאנשים היו זקוקים לו בעבר".
העניין הבין־דורי מעסיק אותך?
"אני מרגיש צער כשאני מסתכל על הילדים של היום, שנמצאים כל היום באינסטגרם וכל השיט הזה. הם כל הזמן חוששים שהם נשארים בחוץ או מפספסים משהו, ובודקים כמה עוקבים יש למתחרים שלהם. זה נורא, אבל בסוף תהיה גרסה אחרת של הרשתות החברתיות, בריאה יותר".
טייקוני מוזיקה כמו ד"ר דרה וג'ימי לובין מאפל עשו מיליארדים ממוצרים נלווים כמו אוזניות למשל. לא מדגדג לך לעזוב לרגע את המוזיקה ולעשות כסף כמו שהם עשו?
"הם קיבלו כסף על השפעה וזה נהדר, אבל אני לא שם. אני איש של מוזיקה שמתפרנס ממוזיקה. אני אשאר במקום שלי".
× × ×
השנה התפרסמה תמונה של כהן עם סטטיק ובן־אל, שעושים את צעדיהם הראשונים בארה"ב. לא ברור מה תהיה מידת ההצלחה של הצמד, בפרט נוכח העובדה שכבר שנים אמן ישראלי לא עשה את זה בגדול מעבר לים, ודאי לא בממדים של כוכבוּת כמו גל גדות בקולנוע, למשל. כהן מאמין שהיום יש לאמנים ישראלים סיכוי יותר גדול מאשר בעבר. "העולם נהיה קטן יותר, עם יוטיוב ואתרי אינטרנט אחרים. הכל תלוי במוזיקה, בסטורי־טלינג ובקונטקסט שאתה מביא עם המוזיקה. אם אתה שואל אותי למה שאמן ישראלי יצליח, אני יכול להשיב בשאלה למה זמר פורטו־ריקני או ילדה מקולומביה מצליחים? מה זה רגאטון? זה כמו היפ־הופ, רק בשם אחר. סטטיק ובן־אל יכולים להיות הכי גדולים בעולם. הם יכולים להיות מאסיב! וויי נוט?"
כי אף ישראלי לא עשה את זה במוזיקה בארה"ב עד היום.
"הכל עניין של רצון. הם צריכים לבוא ולעשות. יש היום להקות קוריאניות סופר־מצליחות שעושות היפ־הופ. הם עובדים קשה, מביאים שירים נהדרים ונשענים על מנהלים מצוינים. הפלטפורמה של יוטיוב מצמצמת את העולם והופכת הכל לזמין".
אולי אתה תעזור להם לעשות את זה? אחרי הכל, אתה אגדה. השוו אותך למאיר לנסקי, המאפיונר היהודי.
"נו באמת", הוא מנופף בידו בביטול. "בעולם של המוזיקה השחורה, במיוחד ראפ, מסתכלים על גנגסטרים באור אחר. כשהשוו אותי ללנסקי, ניסו להחמיא לי, לתת לי ריספקט, עד שעצרתי אותם ואמרתי: 'אני מבין שאתם רוצים להחמיא לי, אבל אל תקראו לי לנסקי. תקראו לי איינשטיין'".
מוס דף אמר שאתה שולט בראפ, ולא התכוון לזה כמחמאה.
"אני לא שולט בכלום, אני רק תורם, הדברים שלו נועדו לייצר כותרת בעיתונות. אחרי הכל, זה עדיין מעניין לבוא ולהגיד, 'תסתכלו על הישראלי הזה, איך הוא משפיע על הכל'. אני איש מוזיקה צנוע, שהיה לו מזל להיות במקום הנכון ובזמן הנכון - ולעבוד קשה".
לפנייה לכתב/ת 
