כמה זמן לוקח להגיע מישראל לתאילנד? למאיה סטאר מירושלים, זה לקח חצי שנה. ככה זה כשאת מחליטה לעלות על טרמפים במקום על מטוסים. סטאר, 28, התחילה את המסע שלה בנמל חיפה. "חיפשתי יאכטה שיוצאת לקפריסין, ושאלתי את הבעלים אם אפשר להצטרף", היא מספרת. "הוא אמר שכן. הקאתי יומיים, זה היה נורא. מקפריסין הפלגתי לטורקיה, ומשם טיילתי קצת באירופה. באלבניה הצטרף אליי בחור משוודיה. המשכנו יחד לרוסיה, חציתי אותה בשלושה חודשים ואפילו למדתי רוסית בדרך. משם המשכתי למונגוליה, סין, לאוס ואז לתאילנד. הכל בטרמפים".
קשה?
"היינו המון בדרכים. ישנו באוהל והתרחצנו בנחלים. היו מקומות שלא היה בהם אפילו איפה לשים את האוהל, אז ישנו באתרי בנייה, בפארקים, בתחנות דלק, על גגות של בניינים באירופה. באזורים כפריים היינו דופקים על הדלת ומבקשים רשות לשים את האוהל בגינות של הבתים. קיבלנו לא מעט ארוחות בוקר לאוהל מאנשים שישנו אצלם בגינה. לא אמרו לנו את זה בפנים, אבל יש סיכוי שחשבו שאנחנו תימהונים".
למה לא לטוס, בעצם?
"זו החלטה שקיבלתי מתוך רצון להפחית את הזיהום שאני יוצרת. טיסות זה דבר מזהם מאוד".
× × ×
סטאר לא לבד. אם בעבר רק מעטים בחרו לא לטוס מסיבות אידיאולוגיות, היום המודעות הציבורית לנזק שטיסות גורמות לאטמוספרה הולכת וגוברת, וכך גם תופעת ההימנעות מטיסות. גרטה טונברג, הנערה השוודית שסוחפת אחריה מיליונים במאבק להציל את כדור הארץ, העלתה השנה לכותרות גם את הנושא הזה. במקום לטוס לוועידת האו"ם בנושא האקלים שנערכה בניו־יורק, היא חצתה את האוקיינוס על גבי יאכטה קטנה המונעת מאנרגיה סולרית, שיצאה מאנגליה והיטלטלה שבועיים בין הגלים. גם את הדרך חזרה לאירופה טונברג עשתה בים, כי מטוסים צורכים כמויות אדירות של דלק, פולטים פחמן דו־חמצני וגזי חממה ומאיצים את ההתחממות הגלובלית.
קוראים לזה פלוגסקאם (Flygskam). אם זה נשמע לכם כמו שם של רהיט מאיקאה, אתם צודקים. הטרנד הזה צמח בשוודיה ופירושו "בושה לטוס", ומשם הוא התפשט לאט־לאט בכל רחבי אירופה. זה עוד לא הגיע לשיימינג, אבל ייסורי המצפון של הטסים בהחלט מצטרפים לתחושות אשמה מודרניות נוספות, כמו אלו שנובעות משימוש בפלסטיק או מאכילת בשר.
"טיסה זה כמו להיכנס למכונת כביסה ולצאת ממנה למקום אחר", אומר עומר מילר, 21, מבנימינה, שבארבעת החודשים האחרונים רוכב באירופה על האופניים שלו, במטרה להגיע בסוף להודו. "אתה אמנם יוצא נקי, אבל אחרי שבלעת חומרי כביסה. זה לא טבעי לנו, לעבור אלפי קילומטרים בשעות. וזה לא בריא או נעים. ברור לי שבטיסה יש מיידיות, נוחות וזמינות. תוך 14 שעות אתה יכול להגיע למקום הכי רחוק בעולם. כדי להימנע מזה אתה צריך להיות מוכן להשקיע זמן, אבל אני מוכן לעשות את זה. טיסות מאוד משפיעות על האקלים, וזה עניין שמאוד חשוב לי. לפני שיצאתי למסע הזה חייתי שנה ביער בארץ בלי חשמל ובלי מים זורמים. חייתי הכי פחות מזהם שאפשר. במשך כל השנה ייצרתי זבל בכמות נורא קטנה, רק חמש שקיות של סופר. כולי תקווה שיום אחד הגבולות סביב ישראל יהיו פתוחים יותר, ויהיה אפשר לנוע החוצה ממנה".
מילר פידל כבר 3,500 קילומטר, עם הבלחות קצרות בטרמפים או באוטובוסים. הוא מתכנן לעבור עוד 20 אלף קילומטר עד שיגיע ליעד בחורף הבא.
את הכל אתה עושה בדרכון ישראלי?
"כן, אין לי אחר. לפני המסע בדקתי שכל המסלול מסתדר בכל הוויזות. עשיתי במשך חצי שנה אימוני רכיבה על אופניים. לא בכל המסלול אני אוכל לרכוב, אבל בחלק גדול ממנו. עכשיו אני נמצא בטורקיה, מכאן אמשיך לרכוב לגבול עם גיאורגיה, אקח ספינה לקזחסטן ואז אמשיך לסין, כמה שיותר באופניים. אם אצטרך לתפוס טרמפ עם משאיות, אני אעשה גם את זה".
אתה מקבל בדרך תגובות מפרגנות או שמרימים גבה?
"גם וגם. יש כאלה שאומרים כל הכבוד, ויש כאלה שלא מבינים את הקטע, הרוב אומרים 'וואו' על המרחק. אנשים לא מדמיינים את עצמם מפדלים 20 אלף קילומטר. אחרי שאסיים בהודו, אני מקווה למצוא ספינה שתגיע לפפואה ניו־גינאה או ניו־זילנד, ואולי גם אגיע לדרום־אפריקה בסוף ואנסה לחזור הביתה בספינה. אני אמנם אהיה די רחוק, אבל אני חושב שאין סיבה לטוס".
צור סופר, 32, מדריך ליקוט ופעיל סביבתי, הגיע מפרדס־חנה לליסבון ובחזרה בלי לעלות על אף מטוס. "הלכתי לנמל חיפה ושאלתי את בעלי היאכטות אם מישהו מהם יוצא מישראל ואם אפשר להצטרף. קיבלתי הרבה 'לא', עד שהיה גם 'כן' אחד. הפלגתי לקפריסין ביאכטה תמורת השתתפות בהוצאות הדלק. משם הגעתי לטורקיה. אחר כך המשכתי לבולגריה באוטובוס ומשם לקחתי את האוטובוס הכי ארוך באירופה, לפורטוגל. הנסיעה נמשכה 60 שעות, בלי וויי־פיי באוטובוס, ואפילו בלי אנשים שדיברו אנגלית. הזמן לא זז. הייתי צמא לחברה. את הדרך חזרה לישראל כבר עשיתי בטרמפים, חציתי את כל אירופה".
זה גם חוסך בהוצאות?
"כל המסע עלה לי פי שניים יותר מאשר אם הייתי קונה כרטיס טיסה, הכסף הוא לא העניין. כפעיל סביבתי אני לא רוצה לעלות על מטוס, כי זה משדר מסר שלטוס זה בסדר, וזו אמירה שאני לא מעוניין להגיד. אני מעוניין להגיד שאנחנו במצב חירום אקלימי, ובוחר להתנהג כאילו הבית שלי עולה בלהבות. כולי תקווה שהעניין הזה יתפוס תאוצה ואנשים לא יטוסו. יש סיכוי. כמו שלפני 20 שנה מי בכלל שמע או ידע על טבעונות, והיום תל־אביב היא בירת הטבעונות העולמית".
צ'רקס בן יוסף מחיפה, פנסיונר של משרד החינוך שהפך לסקיפר, משיט קבוצות מטיילים ליעדים קרובים באירופה. לאחרונה, הוא מספר, יותר ויותר סרבני טיסות מבקשים לקחת איתו טרמפ. "לפני כמה חודשים פגשתי איזה ישראלי שביקש שאקח אותו חזרה לארץ מטורקיה. הוא לא טס ממניעים אידיאולוגיים. לקחתי אותו, ומאז קיבלתי עוד כמה פניות מאנשים עם אידיאולוגיה דומה. אני מכבד את התפיסה הזאת, אבל אני חושב שההחלטה לוותר על טיסות היא יוצאת דופן ולא קלה ליישום. לא בטוח שאדם מהיישוב יתחיל לקחת טרמפים לפורטוגל".
גם הסקיפר ירון נאורי, 40, מעיד על ביקוש הולך וגובר. "יצא לי להשיט בחורה שרצתה להגיע לקפריסין בשיט מטעמים אקולוגיים, ואני רואה שעוד אנשים מחפשים דרך להגיע לחו"ל לא בטיסה", הוא מספר. "בדקתי אפשרות להקים קו לקפריסין. אם יתגבש כזה פרויקט, זה יהיה נהדר, אבל לא בטוח עד כמה יש לזה כרגע היתכנות כלכלית. לוקח 24 שעות להפליג לקפריסין ביאכטה שיכולה לקחת עד עשרה אנשים. 2,000 שקל עולה לשכור את היאכטה. יש פה הרבה הוצאות, ומעט אנשים שאפשר לקחת בכל פעם. כדי שזה יהיה משתלם, צריך לפנות לקהלים גדולים יותר. להגיע ליוון כבר לוקח שלושה וחצי ימים של הפלגה, ולטורקיה יומיים".
לסרבני הטיסות בארץ יש עכשיו חלום רטוב: שבעתיד ייפתח קו הפלגות רשמי מישראל לאירופה. לא בטוח שהחלום הזה רחוק מלהתגשם. עיריית חיפה דנה לאחרונה עם משרד התיירות הקפריסאי באפשרות של פתיחת קו שיט כזה. בינתיים אנשים לוקחים את היוזמה לידיים. דלית כץ, 20, חיילת משוחררת מראשון־לציון, אירגנה לפני חודש וחצי קבוצה של חמישה אנשים שלא הכירה, כדי לחלוק בעלויות של הפלגה לקפריסין. "היה לי ברור שלא אטוס, והיה לי חשוב להוות דוגמה לאנשים ולהראות שאפשר גם אחרת. אם אני יכולה לשמור על כדור הארץ בגילי הצעיר, אז גם אתם יכולים. יצאנו לקפריסין, היינו יומיים בים, וזו הייתה חוויה טובה יותר מטיסה. מקפריסין עברתי ליוון ומשם נסעתי באוטובוסים, רכבות וטרמפים. המשכתי לבולגריה, רומניה, הונגריה, סלובניה ועכשיו אני ליד הגבול באיטליה. כנראה אמשיך לצרפת. אחרי זה אני רוצה לנסוע לספרד ולפורטוגל, לעשות את כל הדרך למוסקבה, לנסוע ברכבת הטרנס־סיבירית לסין ומשם לנפאל והודו. אבל כרגע אני משתמשת באפליקציה לתפיסת טרמפים, אז היעד שלי ייקבע לפי מי שיכול לקחת אותי טרמפ. זה נכון שגם יאכטות ומכוניות מזהמות, אבל השאלה היא עד כמה אתה מוכן לוויתורים, כי בעיקרון אתה גם יכול לגור בבית מבוץ ולהפיק את החשמל של עצמך. אני החלטתי שאני לא מוכנה לוותר על לראות את העולם".
ההורים לא מודאגים?
"המשפחה שלי לא הבינה למה אני לא לוקחת מטוס. הם חששו שהסקיפר יהיה סוחר סמים ואדם לא אמין, אז אמא שלי הלכה לפגוש אותו".
בטיול כזה פוגשים הרבה אנשים בדרך. הסיכון קיים.
"הסוג הזה של המסע דורש ממני לנקוט הרבה יותר אמצעי זהירות ולפתוח עיניים כל הזמן, אם זה בטרמפים או בבתים שאני מתארחת בהם כשאני משתמשת באפליקציה של גלישת ספות. יצא גם שישנתי במקומות נטושים. למשל, ביוון, מצאתי ספא נטוש באמצע יער וישנתי שם שבוע. למזלי, לא נתקלתי במשהו רע במהלך הטיול. לפעמים עולים הרגעים שבהם את שואלת, למה בחרת להקשות על עצמך ולא לטוס, אבל מתוך הרגעים האלה את לומדת על עצמך. עניתי לעצמי שאנשים הולכים לרוב על מה שקל, וזה לא בהכרח מה שנכון".
× × ×
נכון או לא נכון, למרות העלייה במודעות הציבורית לנזקים הסביבתיים, סרבני הטיסות לא מסכנים בינתיים את המאזנים של חברות התעופה. יותר מ־4.5 מיליארד מאזרחי העולם טסו השנה בכ־40 מיליון טיסות, ולפי הערכות ארגון התעופה העולמי (IATA), מספר הטסים והטיסות רק עולה. התיירות העולמית צמחה בכ־4.4 אחוזים במחצית הראשונה של 2019, ולפי ארגון התיירות העולמי (UNWTO), בשנת 2030 מספר התיירים צפוי לזנק בכ־20 אחוז, מה שעתיד להקפיץ את מספר הטיסות המסחריות ל־48 מיליון בשנה.
ובישראל? לפי נתוני רשות שדות התעופה, בשנת 2018 היו בנתב"ג 151 אלף טיסות בינלאומיות - נתון המייצג צמיחה של כעשרה אחוזים ביחס לשנה שלפניה. בשנה שעברה עברו בנתב"ג כ־22 מיליון נוסעים - כמעט פי שניים ממספר הנוסעים בשנת 2010.
איך קרה שכמות הטיסות הכפילה את עצמה? ד"ר ערן כתר, מרצה בכיר במחלקה לתיירות ומלונאות באקדמית כנרת, הולך בעקבות הכסף. "הדרייב לצמיחה המתמשכת בתיירות הבינלאומית הוא טיסות הלואו־קוסט", הוא מסביר. "24 אחוז מנפח הטיסות בנתב"ג מורכב מטיסות לואו־קוסט, והוא צפוי להגיע עד ל־30 אחוז. הסיפור של גרטה טונברג מדהים ומעורר השראה בכל הרבדים, אבל אם בודקים את ההשפעה שלה על המספרים, רואים שבפועל אין הרבה שינוי בהתנהגות, יש שינויים מזעריים בשוליים. לא רק שאנשים ממשיכים לטוס, אלא שצעירים שאמורים להיות מוטרדים מההשפעה על האקלים בעוד 50 שנה, טסים אפילו יותר. מילניאלז טסים לחו"ל שלוש־ארבע פעמים בשנה. המספרים מראים שאנשים רוצים לנסוע".
ובכל זאת, אי־אפשר להתכחש לעובדה שהפעילות נגד ההתחממות הגלובלית תופסת תאוצה, ושבשוודיה למשל, חלה ירידה בכמות הנוסעים בטיסות פנים.
"הקהל שיותר רגיש לעניין האקלימי הוא השוודים המשכילים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה. במדינות עם אוכלוסייה גדולה מאוד כמו סין או רוסיה, אין כל כך מודעות סביבתית. רק לאחוזים בודדים מהסינים יש דרכונים היום, וגם בהודו רק אחוז קטן מהאזרחים טס לחו"ל, אבל ברגע שיהיו יותר תיירים סינים והודים, הם כמובן ירצו לראות את מה שאנחנו ראינו. זו זכותם. לשפוך לקלחת הזו עוד 2.5 מיליארד אנשים יגרום לזה שהם ירגישו ששום גרטה לא תוכל לעצור אותם. לפחות לא כרגע".
גם אם חברות התעופה עדיין לא מרגישות את הנזק בכיס, הן כבר מנסות להקדים תרופה למכה. ישי דון יחיא, מנהל אגף כלכלה ויחסים בינלאומיים ברשות התעופה האזרחית, מספר שארגון התעופה הבינלאומי החל להפעיל תוכנית לצמצום הזיהום על ידי הטיסות. "מדובר בארגון עם שיניים, שמאגד את כל המדינות וקובע סטנדרטים בינלאומיים שכולם חייבים לעמוד בהם. הוא מוביל תוכנית להפחתת פליטת הפחמן דו־חמצני בתעופה, ו־60 מתוך 193 מדינות כבר התנדבו להשתתף בפיילוט. גם ישראל בפנים. ב־2027 כל המדינות בעולם כבר יחויבו להשתתף בזה. לפי התוכנית, מי שיחרוג בפליטת הזיהום יצטרך לשלם קנס שילך לקרן שתורמת לסביבה. כך, מי שיהיה יותר יעיל ויקנה מטוסים פחות מזהמים או ישתמש בדלקים מפחיתי זיהום, ישלם פחות".
מה זה אומר לגבי ישראל?
"אנחנו מתכוונים לעמוד בתקנות שמחייבות את חברות התעופה עד סוף 2020. בין 2021 ל־2023 ייערך פיילוט שכבר יתחיל למדוד את החריגה בזיהום לצורך תשלום, וב־2024 כבר יתחילו לשלם".
כדי לצמצם נזקים, לסביבה ולכיסה, תעשיית התעופה משקיעה מאמצים בפיתוח מטוסים יותר חסכוניים בדלק, כמו בואינג 787 דרימליינר, ובפיתוח דלקים חלופיים הפולטים פחות פחמן. אפילו גרסת ניסוי למטוסים בעלי מנוע חשמלי כבר קיימת, אבל יחלוף זמן עד שהם יתחילו לעופף מעלינו.
במקביל למאמץ הטכנולוגי, חברות התעופה מתאמצות גם למצוא פתרונות להפחית את רגשות האשמה של הנוסעים. כך, למשל, חברת ‘klm’ ההולנדית יצאה, למרבה האבסורד, בקמפיין שקורא לטוס פחות. חברות אחרות מציעות לנטוע עצים בשם כל נוסע כדי לקזז את טביעת הרגל האקולוגית, כמות הפחמן שנפלטת במהלך כל טיסה. ומי ישלם? הנוסעים כמובן. "הציעו לנוסעים את קיזוז הפחמן כאופציה, לא כחובה. מי שרוצה בזה, יכול לבחור לשלם, ומי שלא, אז לא", מסביר ד"ר כתר. "ההיענות לא הייתה רבה. היו גם כמה חברות תעופה שנטעו יערות, כולל בירדן כי שם זול לשתול יער, אבל גם זה לא עבד כל כך. יכול להיות שיש רצון, אבל כשזה מגיע לאשראי, הוא לא תמיד מתממש. יש ארגון באו"ם שניסה להפחית בטיסות על ידי העלאת המודעות לזיהום. בעשור הראשון של שנות האלפיים המסר היה, 'במקום שתיסעו לחו"ל הרבה פעמים, תיסעו פעם אחת', אבל המאמצים האלה לא חוללו שינוי מהותי. זה לא ישכנע מישהי מחדרה שפותחת את האינטרנט ורואה טיסה לרומניה ב־32 יורו".
עדן שחר, 21, מראש הנקרה, העדיפה לשלם עוד יותר, והלכה על אופציית קיזוז הפחמן. זה קרה אחרי שהבינה שלא תצליח להימנע מטיסה לגמרי, ורצתה לפחות להקטין את הנזק שתגרום. "כשגיליתי מה המשמעות של זיהום הטיסה הלכתי לצד הקיצון ואמרתי שאני לא אטוס בחיים", היא מספרת. "אחר כך החלטתי להתמתן, הבנתי שהשמיים לא ייפלו אם אטוס. בגלל אילוצי זמן ותקציב, הגעתי לגרמניה בטיסה, אבל שילמתי על קיזוז פחמן, ככה שהכסף הלך לנטיעת עצים כדי לנטרל את ההשפעה שלי כמה שאפשר. מאותו רגע השתמשתי רק בתחבורה ציבורית בלי טיסות בכלל. נסעתי לנורווגיה, ואז לאיטליה, לשווייץ ולדנמרק. נסעתי באוטובוסים ורכבות באנרגיה מתחדשת ולא מזהמת או ששילמתי על פחמן בחלק מהאוטובוסים. זה היה ארוך ומאתגר, אבל עשיתי את זה. הכל הגיע מהבנה שיש לנו כדור אחד שאפשר לחיות עליו והמצב לא נראה משהו. בנסיעה לדנמרק התיישב לידי גרמני שאמר לי שאני משוגעת שאני נוסעת 22 שעות במקום לטוס. הוא לא האמין שאני עושה את זה מטעמים אקולוגיים".
גם דניאל שחורי, 29, מהרצליה, לא הצליח להימנע לחלוטין מטיסה, אז הוא הגיע לפשרה בינו לבין עצמו. את המסע שלו לווייטנאם הוא התחיל בטיסה מישראל לפריז, אבל מאותו רגע נותר על הקרקע. "מצרפת נסעתי בטרמפים לאיטליה ואז לקרואטיה, מונטנגרו ובולגריה", הוא מספר. "בזמן המסע, אני בונה ערוץ יוטיוב שיסביר לאנשים איך לנסוע ואיך לטייל בצורה אקולוגית יותר. לא הרבה אנשים מבינים בכלל שיש עוד אופציות חוץ מטיסה. כשהייתי שבע שעות בטרמפ ממרכז צרפת לדרומה אמנם עלתה לי המחשבה לקחת טיסה, אבל החלטתי שלא. אני מאמין בדרך שלי".
מרוב שאלכס אורמן, 21, מאשדוד, מאמין בדרך הזאת, הוא אפילו התפצל מחברתו לטיול בגלל חילוקי דעות אקולוגיים. "ויתרתי על המשך המסע איתה כי היא החליטה לטוס ואני לא רציתי", הוא מספר בשיחה מטורקיה, שאליה הגיע בהפלגה. "אני רואה כמה אנחנו מזהמים ופוגעים בסביבה בלי לשים לב. נראה לי צבוע להגיד שצריך לשנות דברים ולהמשיך לעשות את אותו הדבר. התוכנית שלי היא להגיע לנפאל בלי טיסה".
שחר מראש הנקרה כבר חושבת על היעד הבא. "בטיול הבא שלי אני מתכוונת להגיע מישראל לקנדה בלי לטוס בכלל. בדקתי וזה אפשרי, צריך רק שחברים שלי יאספו אותי ביאכטה מגרינלנד".
yaara.yaakov@gmail.com
