בשבוע שעבר צוטטה במדור זה ביקורת על היעד של ממשלת ישראל לעלות את שיעור החשמל המיוצר, או הנצרך, ממקורות מתחדשים (שמש, רוח ומי נהרות) מ־7% השנה ל־17% בעוד עשור. היעד האסטרטגי לדור הבא, אמרו המצוטטים, רצוי שיתבסס על צמצום הפקת החשמל מהגז הטבעי למחצית. את החצי השני יספקו משאבי טבע מתחדשים.

והנה השבוע פירסמו עשרות מדענים מתחומים שונים, ביניהם שני חתני פרס נובל (בכימיה ובכלכלה) מכתב לשר האנרגיה יובל שטייניץ, הקורא לאמץ יעד שאפתני יותר בייצור חשמל ממקורות מתחדשים, כלומר לא מגז טבעי. החותמים על הקריאה מתארים את הירידה החדה במחירי החשמל המופק משדות סולאריים, יחסית לנפט, פחם וגז טבעי ואת ההוזלות הצפויות באגירה והולכה של חשמל "נקי" ומזהירים את משרד האנרגיה שלא לכלוא את ישראל בתלות גבוהה מדי, לדעתם, בגז טבעי. גז טבעי אמנם פולט לאטמוספירה כמחצית מכמות גזי החממה המסוכנים לאקלים בהשוואה לפחם שעליו התבסס עד לפני שנים ספורות החשמל בארץ, אך בהיותו מופק ממאובנים עדיין נחשב לתורם משמעותית למשבר האקלים. "התלות בגז טבעי תטיל סיכון כלכלי גבוה על ישראל", הם כותבים.

השבוע גם העלה שר האנרגיה בישיבת הממשלה הצעה להרחיב את נתח החשמל המיוצר/נצרך מאנרגיות מתחדשות מ־17% ל־30% כבר בעוד עשור ולסגור עד 2025 את תחנת החשמל הפחמית האחרונה.

מה יושג עם המעבר מפחם לגז טבעי? פליטת גזי החממה המחוללים את משבר האקלים צפויה להצטמצם בשליש עד 2026 בהשוואה ל־2014. זיהום האוויר הנגרם על ידי ייצור החשמל (מונח המתייחס לשני מזהמים בולטים NOx ו־SO2) נחתך בחצי בארבע שנים שחלפו, ועם השבתת התחנה הפחמית האחרונה ירד לאפס. שטייניץ רואה בכך הישג עצום. המדענים החתומים על המכתב מצביעים על נוכחות נמשכת של חומרים מסוכנים בתהליך ייצור חשמל מגז טבעי.

בעל פה מסביר השר שטייניץ את ההבדל בין ישראל לאירופה: "המקורות העיקריים של אנרגיה מתחדשת באירופה הם נהרות עם מפלים ורוחות חזקות. לנו אין לא נהרות ולא רוחות, מלבד ברמת הגולן, וגם בה הפעלת חוות של טורבינות רוח מתעכבת בגלל דרישות של הגנת הסביבה ומערכת הביטחון. לכן אצלנו המעבר לאנרגיה מתחדשת משמעו מעבר מאסיבי לחשמל שמופק מאור השמש".

לפי דוח של הסוכנות האקולוגית האירופית (EEA), האיחוד האירופי הציב כיעד ל־2030 הפקת כ־32% מחשמל ממשאבים מתחדשים, בדומה ליעד החדש של ממשלת ישראל. אלא שבגוש המדינות החברות באיחוד כבר הושג היעד הזה הלכה למעשה השנה, וברבות ממדינות אירופה נתח החשמל הנקי גבוה מאוד גם עכשיו, בין 35% ל־80% מהחשמל מופקים ממשאבי אנרגיה מתחדשים. ואנחנו הרחק בזנב של אירופה, עם 7% בלבד.

מצד שני, מבדיקת המרכיבים של האנרגיה הנקייה מסתבר כי הצדק עם שטייניץ: 35% מהחשמל הנקי מופק שם ממפלי נהרות, 34% מטורבינות רוח ורק 12% מחום השמש. במילים יותר ברורות, רק 4% מהחשמל הנצרך באיחוד האירופי מופק מאור השמש. אצלנו, התוכנית החדשה של משרד האנרגיה חותרת להפקת לפחות רבע מהחשמל מאור השמש.

עוד שני מגזרים עיקריים אחראים למשבר האקלים: התחבורה וחימום/קירור ביתי ותעשייתי. התחבורה עדיין נוסעת רובה ככולה על תזקיקי נפט. רק 8% מאנרגיה המניעה את המכוניות, המשאיות, האוניות והמטוסים מופקת ממקורות מתחדשים, ושינוי דרסטי לא נראה באופק. פליטת הפחמן במגזר זה חזויה להימשך עוד שנים רבות, בעולם ובארץ.

השימוש באנרגיה מתחדשת בתהליכי קירור וחימום נושק ל־20%. זהו תחום שהיה בולט לטובה בארץ, במיוחד לאחר תקינה שחייבה כל בניין מגורים "שאינו רב קומות" להתקין על הגג דודי שמש לאספקת מים חמים. ברבי קומות נדרשה התקנת של דודי שמש "בשבע קומות עליונות בלבד", דרישה בלתי אפשרית שלא נאכפה במגדלי מגורים. והרי הפתעה לטובה: המועצה הארצית לתכנון ובנייה בראשות זאב בילסקי אישרה לאחרונה תקנה חדשה המרחיבה את חובת התקנה של מערכת חימום סולארית (או מערכת משאבות חום וקור מתקדמת) ב"כל הדירות בכל בניין". התקנה תיכנס לתוקף בפברואר 2020, ותקטין באחוזים לא מבוטלים את פליטת גזי החממה מצריכת אנרגיה.

הסתמכות גבוהה מדי על אנרגיית השמש, מוסיף שטייניץ, עלולה לחשוף את משק החשמל לסיכונים. ישראל היא אי בודד בהפקת חשמל, מסביר השר, ולכן זקוקה לרזרבות ייצור חשמל גדולות וזמינות. ומה עם כבל מתח גבוה תת־ימי שיחבר אותנו לרשת חשמל יוונית, המחוברת לרשת כלל־אירופית? טכנית, אומר שטייניץ, זה אפשרי אבל בעייתי מבחינה כלכלית. עלות החיבור כבדה מאוד ויוון לא מוכנה להשתתף במימון. אין לנו כסף, אומרים היוונים.

באמת אין להם, ועל כך מיד.

טרגדיה יוונית

אין באתונה, בירת יוון, מעברי חציה מסומנים להולכי רגל; לשלטונות חסר כסף לצבוע אותן. לעומת זאת תחנות מוניות פזורות בה בכל פינה; השקעה במונית מעניקה תחושה של ביטחון תעסוקתי מינימלי במדינה עם 18% אבטלה בכלל ו־40% אבטלת צעירים. מגג המלון שבו התאכסנתי לא נראה אפילו מנוף אחד באופק; לעומת זאת אין מקום עגינה פנוי במרינה – שטחיה נתפסו על ידי יאכטות מפוארות בבעלות עשירי רוסיה, דרום־אפריקה וסין המחפשים להחביא את נכסיהם רחוק מנמל הבית. לא תיתקלו באתרים הארכיאולוגים בתיירים גרמנים; מאז התנגדה גרמניה בתוקף למחיקת החובות העצומים של יוון היא נתפסת כמדינת אויב.

לעומת זאת תפגשו ישראלים; אנחנו רצויים ואהודים בה, כתיירים וכמשקיעים בפועל. כפי שהוכיחה ההצלחה של כנס כלכלי שערכה בשבוע שעבר קבוצת "ידיעות אחרונות" לישראלים השוקלים השקעה במקום (הייתי מרצה־אורח בכנס). אבל, אזהרה: רמת המחירים ביוון גבוהה מהצפוי.

למרות העלאת שכר המינימום הרשמי, השכר הריאלי לשכיר יווני עדיין נמוך ב־22% ממה שהיה לפני עשור וכל עוד מוצפים פרברי אתונה במהגרים המוכנים לעבוד בשחור ביורו לשעה, סיכויי התאוששות נמוכים.

לפי מחקר מיוחד של הבנק הלאומי של יוון, חלקה של הכלכלה השחורה בפעילות העסקית ביוון התרחב ל־40%, הגבוה במדינות המפותחות. מסי ההכנסה מוטלים לכן על בסיס צר מאוד של הכנסות מוצהרות בלבד, וגם משולמים בפיגור של שנים.

לא תמצאו ברחובות המוזנחים אך הנקיים של אתונה ולא באוטובוסים הצפופים שלה ולא במטרו היעיל והצנוע פרצופים חייכניים. האנשים קודרים, מכונסים בעצמם. יוון הייתה מעדיפה לשכוח את המשבר הכלכלי העמוק בתולדותיה — ובתולדות אירופה אחרי מלחמת עולם שנייה - אך המשבר רחוק מלשכוח אותה. האירועים שהחלו בסתיו 2009 הפילו את כלכלתה על הקרשים, הרעידו את היסודות של האיחוד האירופי, העמידו את מנהיגי אירופה בפני דילמות שלא נפתרו עד היום, הלבינו את פניהם של החזאים הכלכליים המנוסים, וברגעי השיא של הדרמה איימו לגרור שורה של מדינות, תאגידים ומוסדות לפשיטות רגל מתגלגלות שסופן בל ישוער.

הדרמה התחילה עם צירוף יוון לגוש היורו ב־2001. הדרכמה היוונית החלשה נקברה לנצח נצחים ואת מקומה תפס מטבע אירופי חזק. הוא יצר אשליה שרמת החיים באתונה יכולה להיות כמו בברלין — אף שפריון העבודה היה פחות מחצי. היוונים גילו לפתע שהם יכולים לחיות על חשבון הלוואות שנתנו להם בנדיבות וללא חשבון מוסדות פיננסיים. הכל ביורו, כמובן.

נהר האשראי שהחל לזרום למשק היווני לא שימש למימון השקעות בתשתיות וטכנולוגיה או לקידום התחרותיות, אלא להרחבה מיותרת של הביורוקרטיה, לחלוקה מושחתת של הטבות מס ולמבצעי ראווה לאומיים — ובראשם האולימפיאדה היקרה של 2004. החובות של אזרחי יוון וממשלתם תפחו משנה לשנה ועימם החשיפה של הגופים האירופים, כולל היוונים, לחובות אלו.

כשנוספו לכך גלי ההדף של המשבר הפיננסי הגלובלי, נהייתה יוון ב־2009 ל"מדינה בפשיטת רגל שלא היא ולא הנושים שלה מוכנים להודות בה", כפי שכותב בספרו החדש "מבוגרים בחדר" פרופ' ואניס וארונפקיס, שכיהן תקופה קצרה כשר אוצר בעל מזג מתפרץ ולשון בלתי מרוסנת בממשלתה הסוציאליסטית של מפלגת השמאל סיריזה.

לזמן מה הוסתר מצבה הקריטי של יוון מעיני העולם ומעיני היוונים עצמם, באמצעות זיופים של נתונים סטטיסטיים, אך המסכה נפלה והאמת המכוערת נחשפה. הגירעון בתקציב לא היה 4% מהתוצר המקומי אלא 15% מהתוצר, והיחס בין החוב החיצוני של יוון לבין התוצר המקומי זינק ל־260%. חוב שלא ניתן לפירעון באף תרחיש סביר.

יש תקווה

את מה שקרה אחר כך נכון לתאר כמסע חילוץ בלתי נגמר: אזרחי יוון נדרשו לרדת עוד ועוד ברמת החיים ולהסכים בלית ברירה למיתון חריף מאין כמותו כדי לזכות בתמורה בגישה מקוטעת לבלון החמצן מציל החיים שהעמידו לרשותם האיחוד האירופי, הבנק האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. סיפור הקרבות המתישים בין ממשלות יוון המתחלפות לבין הפוליטיקאים הכלכליים הקשוחים של האיחוד האירופי כבר נפרס בספרי זיכרונות וניתוחי מומחים, האחרון מאת פרופ' אשוקה מודי, בכיר בקרן המטבע הבינלאומית ("יורו־טרגדיה, דרמה בתשע מערכות"). במבט לאחור, ברור שנקודת התורפה הייתה, בצד היווני, היעדר הסכמה ונכונות כלל לאומית לצמצם את מדינת הרווחה הנדיבה והבזבזנית, להחליש את אחיזת החנק של קבוצות אינטרסים כלכליות וקבוצות לחץ פוליטיות, להשלים רפורמות מבניות חיוניות אך כואבות ובעיקר לבסס יציבות שלטונית בשנות המשבר הראשונות, הקריטיות.

אבן נגף נוספת בדרך להסדר היה סירוב אירופי ל"תספורת": מחיקה של שליש עד 40% מהחובות של יוון, בדרך זו או אחרת. במקומה העדיפו המוסדות הפיננסיים האירופים להמיר חובות ישנים בחובות חדשים, חילוץ־לכאורה שאין בו תרומה להבראה. ב־2010 קיבלה יוון הלוואה אירופית של 110 מיליארד יורו, כעבור שנתיים עוד 130 מיליארד יורו. ב־2015, אחרי התלבטויות וקולות נהי, הסכימו סוף־סוף הנושים של יוון גם ל"תספורת": פרסו את חובותיה לעשרות שנים קדימה, הורידו את הריבית לשיעור זניח והחלו לקנות איגרות חוב של ממשלתה. יוון מגייסת כעת הון בשווקים בינלאומיים בתשואה סבירה. לא זבל, חלילה.

בשיא המשבר עלתה לשלטון מפלגת השמאל סיריזה על גלי המחאה הסוערת ברחובות אתונה וסלוניקי. יוון חשה אז פגועה, עומדת מול דורסנות גרמנית־הולנדית בלתי הגיונית. מנהיגה הצעיר הכריזמטי וסוחף המונים אלכסיס ציפריס, כבש את השלטון בזכות התחייבותו להעביר כבר בשבוע הראשון לכינון ממשלה "חוק שיבטל מיד את כל המגבלות שנכפו עלינו בהסכמי החילוץ", כדבריו באסיפות העם.

לאחר ניצחונה בבחירות ביצעה סיריזה תפנית היסטורית של 180 מעלות והסכימה לרוב התנאים הנוקשים של האיחוד אירופי — ונשארה בשלטון ארבע שנים מלאות, למרות הפגנות, מחאות ועריקות. במחיר כבד. לפני פרוץ המשבר היה התוצר לנפש ביוון כ־30 אלף דולר ובישראל כ־25 אלף דולר. כעבור עשר שנים ירד התוצר לנפש ביוון ל־18,500 דולר ובישראל עלה ל־42,500 דולר. אוכלוסיית ישראל גדלה במיליון וחצי, אוכלוסיית יוון קטנה במיליון, וממשיכה לקטון. התוצר של המשק הישראלי כולו הוכפל, התוצר של המשק היווני התכווץ כמעט בחצי.

את סיכום העשור האבוד של סיפקה החודש קרן המטבע הבינלאומית בסקירה פסימית למדי. ההתאוששות של כלכלת יוון "מאכזבת", קבעה הקרן. רמת החיים עדיין נמוכה בעשרות אחוזים בהשוואה ל־2009, משקי הבית לא מצליחים לסגור את החודש, קל וחומר לא לחסוך, רבע מהאוכלוסייה הידרדרה אל מתחת לקו העוני, רפורמות חשובות בפנסיה ציבורית, בשוק העבודה, בהטבות ופטורים ממס נתקעו בדרך או בוצעו חלקית, הוצאות הממשלה קוצצו מעל לסביר ובמקומות לא נכונים, היצוא לא מתרומם, ההשקעות בשפל והבנקאות המקומית (למרות סיוע הצלה של כ־50 מיליארד דולר שקיבלה מהמדינה) עמוסה בעשרות מיליארדי יורו של חובות בעייתיים ואף אבודים. בהנחות מציאותיות, כתבו כלכלני קרן המטבע, המשק היווני חזוי לצמוח בעתיד באחוז אחד לשנה בלבד, האבטלה חזויה להישאר דו־ספרתית והסיכויים שלה לעמוד בנטל חובותיה — 340 מיליארד יורו נכון ליולי השנה - נמוכים; רק כדי להימנע מפשיטת רגל תזדקק יוון ל־130 מיליארד יורו מדי שנה.

בבחירות ביוון ביולי 2019 הובס השמאל שבשלטון ומפלגת הימין־מרכז "דמוקרטיה חדשה" גרפה 40% מהקולות. ראש הממשלה החדש הוא קיריאקוס מיצוטקיס, איש פיננסים, בוגר אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות. הוא מבטיח כלכלה חדשה: פחות מסים ויותר תחרות, פחות ממשלה ויותר עסקים, פחות קצבאות ויותר תמריצים. בינתיים הוא זוכה לאשראי פוליטי; בעתיד הקרוב ייבחן ביכולתו לגבש הסכמה לאומית רחבה לצעדיו המתוכננים.

אישיות כלכלית בממשלו אמרה לי, כשישבנו בבית הקפה הפתוח במוזיאון אקרופוליס הנפלא: "כל עוד יימשכו הפילוג, הפיצול והקרע המאפיינים את הפוליטיקה שלנו, כל עוד טובת הכלל לא תגבר על משחק ההאשמות, יוון לא תראה יותר מניצוץ של אור נדלק וכבה בקצה המנהרה. זה הלקח שלנו מהעשור האבוד".

יוון, אמר האיש והכה בכף ידו על השולחן, תצטרך להוכיח שהפעם הפסימיסטים טועים.